חברה טובה: הפינה של אסנת סקובלינסקי
כשחובב אדריכלות שאל אותי פעם מה הם, או איפה נמצאים, המבנים האדריכליים האהובים עליי, עניתי בנחרצות אחרי מספר דקות: "הפנתאון ברומא ורחוב שלמה המלך בתל אביב"
רוב אוהביה המושבעים נמשכו אל הרוח שבה, אל התרבות, המגוון, החופש, מקומות הבילוי, הים והאנשים.
אלה לפחות הסיבות שעברתי אליה לפני שמונה שנים ולא הצלחתי לעזוב מאז. היו לי מחשבות כפירה להעתיק את עצמי לירושלים, שבמובנים מסוימים אני מרגישה בה כמו בשכונה מרוחקת של תל אביב.
מי לא ירצה לגור בעיר מלאה ביופי מלכותי, בזרים, בגומחות מסתוריות, מאגרי מים סודיים, עוגבים אדירים, גזענות, דתיים, סטודנטים לאמנות והיסטוריה מפוארת.
גם מחירי השכירות הנמוכים של חיפה הצליחו לסקרן אותי, אבל עיריית תל אביב המשיכה לקבל ממני ארנונה, הרבה פעמים באיחור רב מהרצוי.
למרות ההנחה המוקדמת הזו, כשחובב אדריכלות שאל אותי פעם מה הם, או איפה נמצאים, המבנים האדריכליים האהובים עליי, עניתי בנחרצות אחרי מספר דקות: "הפנתאון ברומא ורחוב שלמה המלך בתל אביב".
בניגוד למכת התדהמה מהכיפה המפורסמת בעולם, את האדריכלות התל-אביבית לקח לי זמן לגלות. תל אביב לא מתמסרת ברגע, וכמו שתייר מזדמן יתקשה לגלות את מקומות הבילוי הלוהטים ויתגלגל למורד אלנבי, כך גם המבנים הארכיטקטוניים לא מגלים את עצמם בקלות.
זוהי לא עיר שיופייה והדרה מתפקעים ממנה בכל אבן ירושלמית, גם לא כזו שנוף פנורמי אל המפרץ מפצה על ההזנחה ארוכת השנים כמו בחיפה.
בשביל
מצאתי את עצמי הולכת ברחובות לא ראשיים כמו גורדון ושלמה המלך ומתפעמת שוב ושוב מהקווים האלגנטיים, מהפשטות המעוגלת, מהפונקציונליות הצנועה והמקושטת כאחת. כשלמדתי על ההיסטוריה של הבאוהאוס, על גרופיוס, לה קורבזיה ועל בניינים אחרים בעולם, נהניתי יותר.
כחובבת ציד אוצרות, שנהנית לפשפש בארגזי בגדים מעופשים ולדלות שמלות וינטג' יפהפיות, אני נהנית למצוא את הבתים המוזנחים; בניינים שסגרו להם מרפסת, שלא נצבעו כבר שנים, שעלווה צפופה של עצים מסתירה את המרפסות המוארכות והמזמינות שלהם.
הבניין המקסים בגורדון בואכה הים מרשים מאוד בלובנו, אבל הוא גלוי לעין כול. כדי למצוא את הבניינים היפים בשלמה המלך צריך להתרכז, לגלות פתאום חלון עגול, פרגולה לכיוון הים, כניסה סימטרית עם גגון קטן.
"קפה שיין" למשל שוכן במבנה נהדר שהושחת בברוטליות על ידי מרפסות סגורות ותריסולים - האנטיכרייסט של כל בניין היסטורי בישראל.
לפני שנים, טרם הגאות הנדל"נית וגל השיפוצים, התביישתי במצבם של המבנים בעיר. חשבתי שאם ישפצו את כל המבנים המתפוררים, יקנסו את כל בעלי הבתים שיוצרים במרפסותיהם שינויים ואדפטציות כאילו הם גרים בשיכון רכבת ולא באתר מורשת בינלאומי, תל אביב תהפוך לעיר מרהיבה.
טעיתי. בישראל כמו בישראל כשמשפצים באוהאוס עושים התאמות מודרניות ומיותרות, ופתאום המבנה שיופיו טמון בפשטותו הופך למלוקק. מוסיפים מעלית צדדית שקופה ומפרים את האיזון הסימטרי, מוסיפים לבניין סממנים יוקרתיים וגוזלים מצניעותו. עדיף בהרבה החן מתפורר על החן הנובורישי.
גם מהמבנים שמשפצים בנאמנות למקור והופכים לבנייני יוקרה אני סולדת. אפילו כחובבת אדריכלות וסאקרית של באוהאוס, אעדיף תמיד מקום מרקיב שאני יכולה להרשות לעצמי לגור בו על בניין משופץ בו אני יכולה להציב אוהל לכל היותר, וגם זה עד שיפנו אותי.
את כל המקומות שאני אוהבת בעיר הזו גיליתי כשהיה לי הרבה יותר זמן פנוי לפעילות הקדושה מכולן - השוטטות. כך צעדתי מרחוב לרחוב, באטיות שהייתה משגעת כל מנהל כוח אדם באשר הוא. בשיטוטיי הייתי קונה מאפה שם, בוהה בבניין ממול ויושבת לכוס קפה פה. כמעט שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במשרה מלאה גיליתי שאני מתגעגעת לא רק לשוטטות, אלא לקסם של הבניינים.
החלטתי להקדיש להם זמן ייעודי ולפרסמם ברבים. כך נולד הבלוג Dasein TLV." דזהיין" בגרמנית משמעותה "להיות שם", והיא מונח מרכזי בהגות של היידגר. מצאה חן בעיניי המחשבה על אדריכלות בהקשר של הוויה בזמן ובמקום.
בכל יום שבת בשעות בין הערביים יצאתי לצוד אחר מבנים יפים וזוויות צילום. חקרתי כך את שלמה המלך, את גורדון ורחובות נוספים. ניסיתי לעמוד באתגר התרגום הבלתי אפשרי כמעט של התגלמות התלת-ממד לצילום שיצליח להעביר את רוחו של בניין.
יותר מכול ניסיתי, ואני עדיין מנסה, למצוא ולחלוק ביופי לא מובן מאליו, לא צעקני אבל ייחודי בעיר שאף אחד לא בא אליה בגלל חזותה. תל אביב אולי כעורה, אבל בכיעורה יש סגנון חד-משמעי שמיתרגם בעיניי ליופי רב. צריך רק ללמוד להסתכל מהזווית הנכונה.
הכותבת היא עיתונאית ומשוררת, בעלת טור ב"זמן תל אביב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם