צעצוע של סיפור: הפינה של גיא מרוז
התשוקה למשחק קופסה חדש, הסחורה החמה שהתחבאה מתחת לבדים וריח ניילון העטיפה. חנות הצעצועים של יהודה הייתה בשבילי עולם ומלואו
אבל בואו נתחיל מהסוף. אין יותר יהודה, בכלל, לא נשאר כלום מהחנויות של שנות ה-60 וה-70 בדיזנגוף . עצב גדול. כלום לא שרד את הגלובליזציה, המודרניקה, הריאליטי ושאר קשקושי הישבן הפזורים בתרבותנו.
מעניין אם יש לזה אח ורע בעולם, רחוב מרכזי שלם שבו שום חנות, שום בית קפה לא שורדים, ולא חס וחלילה בגלל אטום או אינתיפאדה. סתם, כי העולם כל כך משתנה כל הזמן, משתנה ומשתנה וכלום לא נראה יותר טוב.
הכרתי את חנות הצעצועים של יהודה ב-1970 לערך . יכול להיות שזה היה קצת קודם, אבל קצת קודם עוד התאוששתי ממלחמת ששת הימים שתפסה אותי בלתי מוכן מבחינת האופוריה.
שני מפלסים היו בחנות. היה את המפלס התחתון ובו המון צעצועים מכל הסוגים כשמולם יהודה או אשתו, ושם נהגנו להסתובב בכל חנוכה ופורים, וגם בפסח ניסינו לראות אם איזה קרוב משפחה יישבר ויקנה צעצוע למען המסורת ואחד אלוהינו.
במפלס השני, זה שהיה בקצה החנות, היו שמורים הדברים החדשים שרק הגיעו לחנות, "הסחורה החמה" שיהודה ובני ביתו עוד לא הספיקו לפרוק ולהציג בחלון הראווה המלבב שלהם.
כשליהודה היה מצב רוח טוב, הוא היה נותן לי לעלות למפלס השני להציץ לדברים החדשים מתחת לבדים שכיסו אותם. דמיינו את ההוא מקרן המטבע, קאהן-שטראוס, מציץ אל מתחת למדי החדרנית - זו בדיוק ההתרגשות שאחזה בי כשראיתי את הרכבת החשמלית החדשה שנחתה בחנות של יהודה.
אבל החוכמה הגדולה הייתה השיטה, הטכניקה, למשוך את ההורה המזדמן לחנות ולשכנע אותו שחייבים לקנות כי לכולם כבר קנו (כן, כן, השיטה הזו התחילה עוד לפני אבו מאזן) ולהבטיח
ליד החנות של יהודה הייתה חנות של מטעמים מיוחדים, "דליקטסים" קראו לזה. זו חנות שנסגרה רק לפני עשור או פחות, החזיקה מעמד יחסית לא רע ומה שמדהים זה שבחלון הראווה שלה שכנו תמיד אותם שישה מוצרים - בונבוניירה יוקרתית מבלגיה, סלמון מנורווגיה וכמה בקבוקים של קוניאק משובח, לכאורה משובח, מהמדינה של הצרפתים.
אחת השיטות להביא את ההורים לחנות של יהודה הייתה לספר להם על מעדן חדש שנמצא בחנות של הדליקטסים מתוך תקווה שיבואו ומתוך פיזור נפש ירכשו גם מכונית חדשה שנוסעת לפי פקודות מרחוק.
אוי, כמה שאהבתי את המכונית שנוסעת עם שלט רחוק. כמעט כמו את הטלפונים שאפשר היה לשים בכל חדר, להעביר חוט בכל הבית ולדבר חופשי מחדר לחדר, הייתם מאמינים?
יום אחד הגיע דוד עשיר שלי ולקח אותי לקנות מתנה לחנוכה. ישר לקחתי אותו ליהודה, ישר הצבעתי על הפלא החדש, טלפונים שהם לא שתי כוסות של לבן עם חוט. ישר יהודה עשה הנחה לכבוד הדוד מאמריקה, ישר חזרנו הביתה כשאני מחבר בין החדרים את הטלפונים האדומים.
נכון, החוטים קצת הקשו על התנועה בבית; נכון, היחידים שיכולתי לדבר אתם היו ההורים שלי שהעדיפו להיות בלתי זמינים (זמינים, מילה שטרם הומצאה אז), אבל הטלפונים האדומים והמיותרים מיהודה היו שלי רק שלי.
במשך השנים עוד הספקתי פעם אחת לקנות לילדים שלי מתנה אצל יהודה, אבל זה כבר היה לקראת הסוף. היום יש שם יופי של בוטיק, במקום הדליקטסים יש את עמיקם והעתיקות המעולות שלו, וכל דיזנגוף נראה כמו רחוב שמחפש את עצמו יותר מדי זמן.
אם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שהכיר את יהודה מהתקופה ההיא של שנות ה-70 השמחות , אני אהיה מאושר להחליף אתו חוויות או לפחות להיפטר סוף סוף מהטלפונים האדומים.
הכותב מגיש את תכנית הבוקר של ערוץ 10 ובעל טור ב"זמן תל אביב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם