קרית חיים: מרכז השיקום של איל"ן בסכנת סגירה מיידית
מרכז השיקום והספורט של איל"ן בקרית חיים מהווה בית חם עבור 300 ספורטאים נכים מכל איזור הצפון. לאחרונה נסגרה אגודת הידידים של המרכז בקנדה, התרומות פחתו והמקום נמצא בסכנת סגירה. המנהל עוזי פרלה: "אין לי מושג מה יקרה בשנה הבאה"
"המרכז לספורט הוקם על ידי עמותת איל"ן ב-1985, וכלל בריכת שחיה, מגרשי טניס וקפיטריה", מספר עוזי פרלה, מנהל המרכז. "ב-91' נבנה שלב ב', שכלל אולם כדורסל, חדרי ספח לפעילות וב-98' נבנתה הבריכה הטיפולית שמשלבת מאות נכים מכל הארץ. כעת המרכז הוא השני בגודלו בארץ בתחום האוכלוסייה, מלבד ספיבק ברמת גן שהוקם עשור לפנינו.
בהתייחסו לסגירת אגודת הידידים בקנדה אומר פרלה: "הם תמכו בנו באופן מאוד גדול, מאז הקמת האגודה ב-85', כשאימצו את מרכז הספורט לנושא הזה. עם השנים האוכלוסייה הזדקנה, הצעירים עברו לטורונטו, ולא הצלחנו להקים סניף של העמותה בטורונטו.
"צריך להבין שהם נתנו חצי מיליון שקלים מינימום בכל שנה, ובחלק גדול מהשלבים בהם התפתחנו - הם מימנו את ההתרחבות. אחר כך הם עשו איתנו אפילו הסכם חתום, שהם יעזרו לנו באחזקה, שזה חריג בעמותות שמוכנים לקחת על עצמם. למרבה הצער מאז שהאוכלוסיה הזדקנה הם הרימו ידיים. השנה קיבלנו 100 אלף שקלים, ולגבי השנה הבאה יש סימן שאלה גדול".
ומה עם תקצוב ממשלתי?
"אנחנו מקבלים סכומים דרך ביטוח לאומי, אבל הם לא מכירים במרכזי הספורט. התקציב שאנחנו מקבלים, הוא בעיקר דרך סכומים מזעריים של רשות הספורט בעירייה, שזה 100 אלף שקלים לשנה".
בנוסף מציין פרלה את מחלקת הרווחה בעיריית חיפה, המעבירה תקציבים למרכז. אך גם כאן קטן הסכום בצורה דרסטית, ואם בעבר הוא עמד על 300 אלף שקלים בשנה, השנה הסכום עמד על 30 אלף שקלים בלבד. "במצב היום אנחנו פוחדים מהעתיד", מודה פרלה. "אין לנו מושג מה יקרה כבר בשנה הבאה מבחינתנו".
במרכז מטופלים כל השנה כ-300 נכים המקבלים טיפולי הידרותרפיה, שחיה, פעילויות שיקום ופנאי בעלות סמלית של כ-100 שקלים בחודש.
כמו כן משמש המרכז כחממה לספורטאים המייצגים את ישראל בטורנירים בינלאומיים ובמשחקים
הפאראלימפיים. 6 ספורטאים מהמרכז ייצגו את המדינה באולימפיאדת לונדון 2012. וביניהם שחקני טניס השולחן לירן גבע ואסף גופר, והשחיינית ענבל פיזרו.
גופר, 24.5, שהחל לשחק בגיל 13, ובשנת 2008 הצטרף להפועל טירת הכרמל. גופר זכה בשלוש מדליות בתחרויות בינלאומיות, הגיע לרבע גמר אליפות אירופה האחרונה. בנוסף הוא מחזיק בתואר סגן אלוף ישראל, ומחזיק גביע המדינה. הראיון נערך עם גופר לאחר
גופר מכיר את המרכז כבר מילדותו, עוד בטרם פנה אל ענף טניס השולחן: "אני נכה מלידה", הוא מספר. "התחלתי להגיע למרכז בגיל 3, וזה היה בעיקר בשיקום דרך שחיה. בגיל 13 התחלתי לשחק טניס שולחן, וזה העיסוק העיקרי שלי עד היום במרכז.
"אני בא פעמיים בשבוע להתאמן, ויש לנו שני שחקנים בנבחרת ישראל: לירן גבע ואני. עכשיו אני מנסה לקבוע את הקריטריונים לאולימפיאדת לונדון, ובחודש הבא אני נוסע לאליפות אירופה".
עד כמה חשוב לך שהמרכז ימשיך להתקיים?
"נורא פשוט - בלעדיו אין לנכים בצפון שום אלטרנטיבה. אני שם כמעט כל החיים, וזה כמו בית שני בשבילי. כולם מכירים אותי שם, וזה נותן לי הזדמנות לממש את עצמי. בהתחלה זה היה יותר בפן השיקומי, ועכשיו זה כבר יותר בפן ההישגי. צריך להבין שמדובר במאות ואלפי ילדים, שזה מקום מאוד קריטי בשבילם. גם בפן השיקומי, וגם בזה החברתי.
גופר עצמו סיים את לימודיו בבית ספר לאו בק, בכיתת המחוננים, ובהמשך סיים תואר ראשון במשפטים וכלכלה באוניברסיטת חיפה. "בשבילי עכשיו, ברמה האישית - אני בא בעיקר כדי להתאמן במרכז. זה המועדון שלי, ואני מייצג אותו בתחרויות בכל הארץ.
"אבל אני רואה מה המקום בשביל שאר האנשים, שהוא גם שיקומי חברתי, ולכן חשוב שיישאר, אין שום ספק בכך. עצוב לי לשמוע שהמרכז נמצא בקשיים שכאלה, וטוב שמביאים את העניין לידיעת הציבור. אולי מישהו בעקבות הכתבה ירים את הכפפה, ויעזור".
אחת מכוכבות המרכז היא כמובן השחיינית ענבל פיזרו, 24, שכבר עשור קוצרת הישגים ספורטיביים. פיזרו, נכה מלידה, החלה כבר בצעירותה להתחרות, ובצבא אף שירתה כמדריכת שחייה במכון וינגייט.
מ-2 האולימפיאדות הפאראלימפיות האחרונות חזרה עם 5 מדליות: 4 מהן כסופות ואחת מארד. בנוסף יש באמתחתה 8 מדליות מאליפויות העולם בעשור האחרון: 3 מזהב ו-5 כסף. ב-2002 אף זכתה לכבוד נוסף, כאשר הדליקה משואה בטקס יום העצמאות.
"ההורים שלי הביאו אותי למרכז כשהייתי בת 5, לצורך שיקומי, וזה הפך להיות שגרת יום מבחינתי", היא מספרת. "מההתחלה הייתי בתוך השחייה, אבל מאז שזה הפך להיות יותר מקצועי - אני מבלה שם יותר שעות ממה שאני מבלה בבית".
המרכז הוא המקום היחידי בו את מתאמנת?
"אני שוחה גם במסגרת הטכניון, בו אני לומדת. ישנן בריכות מותאמות לנכים, אבל אין ספק שזה המתקן היחיד שבצפון שמיועד בשביל זה. בנו את זה בשביל אנשים עם צרכים מיוחדים, ונעשתה פעילות אקטיבית שלא בכל מקום יעשו למען נכים".
עד כמה המרכז חשוב להתפתחות הספורט בצפון?
"ברגע שלא תהיה גישה לצעירים מהצפון – זאת תהיה בעיה לא פשוטה לגבי העתיד של ספורט הנכים. אמנם איל"ן יאבדו את המקום, אבל גם אנחנו אותם. המרכז הזה פשוט מציל את החיים של הילדים האלה, הופך אותם לעצמאים, עושה מהם, גם אם זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד - פחות נכים. אין מה להגיד: רואים את ההבדל בין מי שיש לו גישה למרכז, ומי שאין לו".
"אנחנו נותנים שירות, שהמדינה הייתה צריכה לתת", מסכם המנהל פרלה. "הרי ספורט בבתי ספר רגילים מממנים, וספורט לנכים, ספורט שהם יכולים להיות ולהשתתף בו - לא ממומן. הילדים 'שלנו' שלומדים בבית ספר רגיל, לא יכולים לעסוק בספורט. הם זקוקים לציוד מיוחד - מנוף לבריכה למשל, אבל המרחק בין הרצון לביצוע בפועל הוא רב".
"הייתי מיוזמי ובוני מרכז הספורט בשנות השמונים", מסכם פרלה. "הייתה לי בת נכה, הייתי עצמאי הרבה שנים, ואספתי כסף מחבריי וידידיי לצורך הקמת ותחזוק המרכז. בשנת 95', כשהרגשתי שהמרכז נכנס לסכנה - חיסלתי את עסקיי, ונכנסתי לתפקיד מלא כדי לשמור על המרכז. אני יושב פה, וכל כוחי ומרצי אני משקיע במרכז. אנחנו משרתים את כל האזור, מהגליל ועד חדרה. תמיד טענו שמדינת ישראל זה מחדרה לגדרה, אז כנראה שאנחנו מחוץ למדינה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם