הסוד נשמר עד היום: מה קרה בבית הבושת באשדוד?
מה קרה בבית הזונות הראשון באשדוד, שבלט במיקומו ונודע בייחודיותו? ומי האיש האחד והיחיד, שחשב עליי אי פעם דברים טובים ויפים, סתם כך, בלי שהגיע לי?
בית בושת בעת פשיטה משטרתית. צילום ארכיון: מקס ילינסון
מיהרתי לתחנת המשטרה, שהייתה אז, ככל הזכור לי, בפינת הרחובות סיני-הראשונים ברובע א', ועד מהרה התברר לי שהעצור אינו איש העסקים עצמו, אלא בנו, שהסתבך בקטטת שיכורים "במועדון" של עותני.
מי היה עותני? באותם הימים, בשנות ה-60, דמות מוכרת באשדוד. לעותני הזה היה כאן, כאמור, "מועדון". ובמועדון הועסקו כמה "עובדות". למה המילים מועדון ועובדות תחת מירכאות? כי המועדון לא היה סתם מועדון, והעובדות בו, לא היו סתם עובדות. כן, חברים, ניחשתם נכון: המדובר בבית זונות.
בית הזונות הזה שהיה ככל הידוע הראשון באשדוד, התאפיין בכך שעגן במימיו הצלולים של נחל לכיש. במילים אחרות בית זונות צף. על אסדה. עם כניסה מכל גדה.
כן, כבר אז, באשדוד של אמצע שנות ה-60 , שמנתה פחות מ-10,000 תושבים, פעל כאן ככה בגלוי, בית זונות. לעותני היה גם, בנוסף לאסדה, מועדון לילה ברחוב הראשונים. וגם שם עבדו, ככל הזכור, כמה יעלות חן, שהגישו משקאות ומזונות, אבל התפרנסו בעיקר מעיסוקים קלילים יותר, ובעיקר – משתלמים יותר.
המפליא בסיפור הוא, שאף אחד באשדוד, שהייתה באותם הימים עיירה פוריטנית למדי, לא קם נגד עותני ומוסדותיו. הציבור כאן, שידע להקים קול זעקה ולהפגין בעוצמה, שוב ושוב, נגד העבודה בשבת בנמל, לא פצה פה ולא מחה, אפילו סמלית, לנוכח המתרחש, כמעט בגלוי, בנחל לכיש וברחוב הראשונים. למה? ככה.
כמה אני צריך לשלם לך?
ובחזרה לבנו של איש העסקים הדרומי מתחילת הסיפור, שנעצר על ידי משטרת אשדוד בעקבות הקטטה באסדה של עותני. אחרי שהגעתי לתחנת המשטרה, נכנס לשם גם איש העסקים, שבא לשחרר את בנו. האיש, שהכיר אותי כעיתונאי, הופתע מנוכחותי במקום, אך הפגין קור רוח וארשת פנים קפואה.
זמן קצר אחרי שעזבתי את תחנת המשטרה, צלצול טלפון. האיש על הקו. אני רוצה לראותך בדחיפות, התנשף, אם אפשר, כבר עכשיו. אמרתי לו: בוא! והוא בא. משנכנס אליי, לא בזבז רגע ומיד שאל: כמה אני צריך לשלם לך, כדי שלא תכתוב על הבן שלי בעיתון?
נדהמתי. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הציע לי תשלום, ככה, ישירות, כדי שלא אפרסם משהו. האיש, בעל ממון ונכסים, ששמו הלך לפניו כיזם וסוחר מצליח, חשש ששמו ושם משפחתו יוכפשו, אם אפרסם שבנו השתכר באסדת העינוגים של עותני ונעצר בידי משטרת
אשדוד, אחרי שהסתבך שם בקטטת שיכורים.
התבוננתי באיש שיחי, שיכול היה להיות אבי, מבחינת הגיל, ואמרתי לו: אדוני, אל תציע לי כסף, כי לא אקח. שב, תירגע, לא אפרסם על בנך מילה. האיש הופתע. לא הבין איך יצא מהסיפור הזה כל כך מהר וכל כך בזול. מה יכולתי לומר לו?
שחשבתי תחילה שהמדובר בו ולא בבנו, וכי המדובר בפרשה כלכלית, או פלילית, ולא בקטטת שיכורים סתמית? האם הייתי אמור לגלות לו, שבקטטת השיכורים, שאיש לא נחבל ולא נפגע בה, אין עניין ציבורי, ובטח שלא עיתונאי, וכי כל הסיפור לא שווה אפילו שורה אחת בעיתון?
לא. לא גיליתי לו. האיש, שכבר אינו בחיים, הסתובב במשך שנים בתחושה שאני בחור מצוין. איש מתחשב ורחמן. נו, אם כבר היה פעם מישהו, אחד ויחיד, שחשב עליי דברים כה טובים, מי אני שאקלקל לו סיפור כל כך יפה ונעים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם