מים לא שקטים: ליבי מצאה סוף-סוף שלווה בבריכה הטיפולית
היא סבלה בילדותה מבעיות קשב וריכוז ולא הצליחה להתמיד בלימודים, בעבודה או בנישואים. רק אחרי שחזרה מעוד הרפתקה בתאילנד גילתה ליבי עשת, בעלת מרכז "מעיינה" ברישפון, את תחום הטיפולים במים, והנפש שלה סוף-סוף מצאה מנוח. "כל החיים הרגשתי כמו ברווזון מכוער, רק כיום אני מבינה שאני בכלל ברבור"
גיליתי במחברת שלי (שנראית לרוב כמו רשימת מכולת) קטעי שורות, מלים לא מחוברות על גירושים כואבים, בית קפה מיתולוגי, גסט האוס בתאילנד, אבא טייס. עברתי הלוך וחזור בין הדפים כדי לוודא שלא מדובר ברשימות מכמה ראיונות שונים. ככה זה כשאתה מראיין בחורה שכל חייה סבלה מבעיות של קשב וריכוז ומנסה להעביר בשעתיים של שיחה קורות חיים שמספיקים לחמישה אנשים עם אדרנלין מטורף וצמא שלא יודע רוויה.
היא נולדה לפני כ-38 שנים לאחת המשפחות הוותיקות ברישפון. אביה יעקב, ניצול שואה, היה טייס בחיל האוויר ולאחר מכן עבד במשך שנים ארוכות כטייס באל-על. אמה נעמי הייתה מורה מוערכת ולאחר שפרשה מהוראה פתחה חנות לכלי בית ברישפון (חנותא).
למרות נקודת הפתיחה הטובה והתמיכה שקיבלה בבית היא מעידה על ילדות עצובה והרבה קושי, בעיקר בבית הספר. "הייתי מסתכלת שעות על המורה ושומעת אותה אומרת 'בלה, בלה, בלה'. הסתכלתי על התלמידים שישבו וכתבו ולא הבנתי למה אני לא מצליחה להתרכז בשיעור. מה לעזאזל נדפק בי? כיום מטפלים בילדים שסובלים מבעיות קשב וריכוז, אבל אז לא היה אבחון והתייחסו אליי כילדה עצלנית שלא רוצה ללמוד. לך תסביר להם שאני רוצה ולא מסוגלת".
בעקבות בעיות המשמעת והציונים הנמוכים עברה עשת ללימודים אקסטרניים וסיימה את הלימודים "בציפורניים", אבל חוסר היציבות שגילתה בלימודים עתיד היה לרדוף אותה במשך שנים ארוכות לכל מקום שאליו הלכה ובכל תחום שבו נגעה. היא למדה בישול, טיפול אלטרנטיבי, הייתה דיילת באל-על, הקימה את בית הקפה גופרמן ברישפון, נסעה למזרח, התחתנה והתגרשה ולא מצאה מנוח לנפשה. ואז, לגמרי במקרה גילתה את
"ברגע שנכנסתי למים עם הדולפינים הרגשתי שסוף-סוף הגעתי הביתה", היא מספרת ופניה מתמלאים באור. אם היינו עכשיו בסרט זה היה הרגע שבו התמונה של עשת בבית הקפה הייתה מתחלפת בדיזולב לתמונה שלה שוחה בהנאה גדולה בין דולפינים ומחייכת עם כל איבר בגופה. "שם במים הרגשתי לראשונה חיה, שמחה, שלמה ומקבלת את עצמי עם כל החסרונות. כל החיים הרגשתי כמו ברווזון מכוער, רק שם במים הבנתי שאני בכלל ברבור".
בתוך המים צפו ועלו הזיכרונות הקשים מבית הספר והגירושים הכואבים, עליהם היא מסרבת להרחיב את הדיבור. "בוא נגיד שאין גירושים שמחים, בטח לא כשמתחתנים בגיל צעיר מדי".
אחרי הגירושים החליטה לפתוח פרק חדש בחיים ויחד עם מיכל גלאמין (אחותו של הסטייליסט והשחקן מושיק גלאמין, אותו היא מגדירה "טיפוס צבעוני ומשעשע") פתחה בית קפה שנקרא על שם אשר גופרמן, החלל הראשון של רישפון.
"לפני הפתיחה היו לי לא מעט חששות", היא משתפת בגילוי לב. "זה לא פשוט לבחורה בת 24 לפתוח בית קפה, במיוחד כשמדובר בבית הקפה הראשון שנפתח במושבים. כנראה שאלוהים אוהב אותי כי מייד מההתחלה הלך לנו מצוין".
גופרמן משך אליו ידוענים רבים, בהם מירי בוהדנה, יעל אבקסיס ויעל בר-זוהר. "יעל היא חברה טובה. על אף שכבר עזבה את רישפון היא ממשיכה להגיע אלינו לבית הקפה וגם ל'מעיינה'. אני מרגישה בת מזל שבורכתי בחברים כל כך טובים".
"הגעתי לתאילנד, כמו ישראלים רבים, כדי לחפש את עצמי ולמצוא קצת שלווה. אחרי כמה חודשים הגעגוע עשה את שלו והחלטתי לחזור הביתה ולחיות על הקו ישראל-תאילנד. בשביל בת של טייס, 12 שעות טיסה זה כמו לקפוץ מרישפון לכפר סבא".
מה יש בתאילנד שכל כך קוסם לישראלים?
"אותו דבר שיש באוסטרליה – זה רחוק מהבית. החיים בישראל כל כך מלחיצים ותובעניים שאין לך דקה לנשום. בתאילנד זה קצב חיים אחר. הכול יותר שאנטי באנטי - זו אולי הסיבה שלא החזקתי מעמד שם".
גם ההרפתקה התאילנדית לא החזיקה מעמד יותר מארבע שנים ועשת חיפשה את הדבר הבא. "אנשים שסובלים מבעיות של קשב וריכוז הם כמו ג'נגלרים בקרקס", היא אומרת. "אם אני זורקת באוויר פחות משישה כדורים, שני סכינים ושלושה לפידים בוערים אני לא מקבלת את מנת האדרנלין המספיקה".
בעקבות החוויה המוצלחת בריף הדולפינים החליטה עשת לפתוח יחד עם אחיה סתיו וחגית מורבסקי את "מעיינה" – בריכה אקולוגית שבה מתבצעים טיפולי מים: וואטסו, ווטרדנס, ג'אהרה והידרותרפיה.
מה יש במים שהופכים אותם לכוח מרפא?
"70 אחוז מהגוף שלנו זה מים. בתוך המים לא חושבים על כלום – לא על עבודה, לא על המצב בבנק. זה המקום שבו כל חלקי הפאזל מתחברים ואנחנו מצליחים לשחרר את הפחדים והמתחים שנצברו בתוך הגוף. הרבה אנשים מגיעים לכאן ופורצים בבכי או בצחוק גדול. כל הרגשות שהדחקנו פורצים בבת אחת. זה החופש בהתגלמותו".
מרגע שנפתחה בריכת "מעיינה" היא משכה אליה לא מעט ילדים עם בעיות קשב וריכוז (בהם גם את הבת של עשת, שבזכות הטיפולים במקום עשתה פריצת דרך משמעותית בלימודים), אלא שהתעריף הגבוה (300 שקל לטיפול של 50 דקות) גורם ללא מעט ילדים שזקוקים לטיפול להישאר מחוץ לתמונה.
מי שמנסה לשנות את המצב היא חברת "עופרה צמחי מים", בבעלות הטייסת בדימוס אליס מילר, שעתרה לבג"ץ במטרה לגרום לשינוי עמדת משרד הבריאות. "אני מקווה שכמו שאליס הצליחה בבג"ץ הראשון (עתרה לבג"ץ נגד משרד הביטחון וצה"ל בעניין אי קבלתה למיונים לקורס טיס) היא תצליח גם הפעם, כי זה יכול לעשות פלאים לאלפי ילדים שסובלים מקשב וריכוז. במיוחד בשבילם חשוב לי שאליס תצליח. אני רוצה לשתף את העולם, ובמיוחד את הילדים, במתנה הנפלאה שקיבלתי, שלא יסבלו כמו שאני סבלתי".
קבוצה נוספת שגילתה את הבריכה של עשת היא הכלות. "מגיעות לכאן כלות לפני החתונה שמחפשות דרך להיטהר ולהתחבר אל הגוף שלהן לפני ליל הכלולות".
בשביל זה יש את המקווה, לא?
"החוויה של המקווה לא מתאימה לכל אישה. אני למשל לא התחברתי לזה. התפשטתי בפני אישה זרה שבחנה את הציפורניים שלי כמו שבוחנים שיניים של סוס שעומד למכירה. במקום להרגיש חיבור ואהבה ברגע הכי גדול של חיי הרגשתי גועל ודחייה".
עשת מבקשת להבהיר כי אין לה דבר נגד הדת היהודית, אלא רק נגד הממסד הדתי, שלדבריה "הורס לחילוניים את החיבור לדת. כאילו הדת היא מונופול שלהם והם לא רוצים שאף אחד ייכנס לשם". לראייה, בכל יום שישי מתקיימים בבית הקפה שלה אירועי קבלת שבת. בשבוע שעבר התקיימה ב"גופרמן" פעילות מיוחדת להורים וילדים לקראת ראש השנה.
אני רואה שאת מקיפה את עצמך בילדים. זה תיקון על הילדות שלך?
"החיבור לילדים הוא יסוד משמעותי מאוד בחיים שלי. אני חוויתי על בשרי את כל הקלקולים של מערכת חינוך שלא רואה את הפרט ולא יודעת להכיל ילדים שחורגים בסנטימטר מחוזר מנכ"ל. בעקבות החוויות שעברתי בילדות נשבעתי שאם אוכל לעזור, ולו לילד אחד, אני אעשה כל מה שאפשר. אני מאמינה שכל ילד יכול להצליח ולכל אחד מגיע להיות מאושר ולא להיכנע לפחדים. לכל אחד יש את הצבע שלו וכל אחד יכול להאיר את העולם בדרכו. החוכמה היא לזהות את האור גם כשהמנורה כבויה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם