פיל לבן שהפך למקדש: הפינה של ערן צור
כבר שנים שערן צור לוקח את הנגנים שלו לפני כל הופעה בקריות, למבנה בטון נטוש ברחוב חלוצי התעשייה בין קרית חיים לנמל הקישון, שהיה בית ספר בעבר ובו לימד אביו
ערן צור צילום: בייגל
כמעט בכל פעם שיש לי הופעה באזור הזה, אני גורר יחד איתי את המוזיקאים שמתלווים אליי - לטיול לחוף הים, לראות שוב את המקום הזה. היום להקות כלבים מסתובבות שם חופשי, ותמיד יש שם מכונית בודדת. פנסיה כבויים, ובתוכה מתייחדים אנשים.
המוזיקאים שלי תמיד מתבאסים, על שהבאתי אותם לחוף הזה. אף אחד מהם לא אוהב את השילוב בין אדי הלחות העולים מהים, לבין אוויר המפרץ הרווי בפליטת המפעלים, שגורמים לכך אתה מתקרב לקו המים - אז קיים סיכוי טוב שלא תצליח לעבור את ההופעה בשלום.
המקום הזה לא הוסיף לך בריאות.
"למה אתה תמיד מביא אותנו לחור הזה?", הם שואלים, ואני עונה: "אבי היה כאן מורה. פעם היה כאן בית ספר. היו מורים ותלמידים. היו כיסאות ושולחנות. היה לוח, היו קולות וריחות. היו כאן חיים. ואבא שלי לימד כאן ספרות, לשון ותנ"ך, או לפחות ניסה ללמד".
במבט מהיום, זה נראה כל כך מופרך לנסות ללמד כאן דקויות בסיפורי עגנון, מול תלמידים שאותם מכשירים להיות עובדים טובים במפעלי האזור.
מי הקשיב לך אבא? האם היה תלמיד אחד שהיה בעניין, וירד איתך לעומק הדברים? אני עומד כאן עכשיו, נשימתי כבדה מזיהום האוויר, חושב לעצמי - ברור שהמקום הזה לא הוסיף לך בריאות.
ובכל זאת - בשבילי היום, זהו אחד משרידי הילדות האחרונים שנותרו לי. לא זיכרון טוב או רע, אלא פשוט זיכרון של מקום. הבניין המוזר הזה - הוא ממש מפלצת בטון, פיל לבן שמת מזמן, אבל בשבילי הוא מקדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם