התקופה הכי יפה של באר שבע: הפינה של ד"ר אתי לוצאטו
אני זוכרת את שנות ה-60 בשכונה ד' בבאר שבע בתקופה שבה נקלטו בה עולים מכל הגלויות. אני בעיקר מתגעגעת לפשטות ולאמינות של האנשים. האנשים חיו נטו, בלי פוזות ובלי מסכים של צביעות והתחזות. לא היו מותגים ולא הייתה רדיפה אחרי ממון
אתי לוצאטו צילום: דיאגו מיטלברג
בית קטן ופשוט, קומה ראשונה בבלוק בן שלוש קומות, שהיה מיקרוקוסמוס של עם ישראל: משפחות עולים ממרוקו, טוניס, רומניה ופולין. כולם ביחד, כולם חברים של כולם.
אני זוכרת בעיקר את הריחות המיוחדים של ילדותנו התמימה שם ברחוב גלעד בשכונה ד'. יכולת לדעת לפי ריחות התבשילים איזה יום זה בשבוע. אם זה ריח של קוסקוס, אז זה יום שלישי ואם זה מרק החרירה, אז יום אחר.
והחמין של שבת... והצעידה של האבות כל שישי אל בתי הכנסת הרבים... גרנו בשכונה שבה כילדים כל המשחקים שבעולם היו בחוץ. את כל המשחקים שלנו ייצרנו בעצמנו: גוגואים, קלאס, תופסת, חבל ומה לא.
מהרגע שחזרנו מבית הספר היינו בחוץ משחקים עד חשכה. הבתים לא היו נעולים וכולם הכירו את כולם. לא הייתה פשיעה, לא גנבו מהבתים דבר. שוטרים לא ראינו בשכונה, למעט השוטר שהיה שכן שלנו בכניסה.
זו הייתה התקופה הכי יפה של באר שבע, שהייתה העיר שבשנות ה-60' קלטה אולי הכי הרבה עולים מכל הגלויות. אני בעיקר מתגעגעת לפשטות ולאמינות של האנשים. האנשים חיו נטו, בלי פוזות ובלי מסכים של צביעות והתחזות. לא היו מותגים ולא הייתה רדיפה אחרי ממון. אנשים היו פשוטים והם חיו חיים פשוטים.
לא הייתה חשיבות לעדות
מהשכונה שלי יצאו אנשים טובים וחלקם גם מוכרים מאוד: פרופסור גבי בן דור, אשר גרינבאום, פרופסור ראובן איליה, פרופסור מזור ורב גונדר שלמה טוויזר, ועוד רבים וטובים.
לא הייתה חשיבות לעדות ולא למצב הסוציו-אקונומי. אולי כי כולם הגיעו לשכונה במצב כלכלי קשה, עד שנחלצו ממנה למקומות אחרים. אני הייתי בת הזקונים של משפחה בת
תשע נפשות.
בת, אחרי חמישה בנים. חלקם שיחקו בליגה של בן יעקב ואני נסחבתי אחריהם ושיחקתי כדורגל. עד היום אני זוכרת את המראה המרהיב הזה של נחשולי אדם שיורדים כל שבת מהגבעות של שכונה ד' דרך המטווח הגדול אל האיצטדיון של הפועל באר שבע. האיצטדיון היה מלא תמיד ואף קבוצה לא העזה ולא הצליחה לנצח את הפועל במשחק בית.
תקופה של ישראל אחרת
אני זוכרת את שנות האליפות המדהימות של הפועל באר שבע (1976-1975). ואני זוכרת כמו אתמול את שני השערים של מאיר ברד שהבטיחו ניצחון מדהים על מכבי תל אביב. נזכרת בניצחון ההוא והלב נצבט על מה שמתחולל היום בקבוצה האהובה שלנו.
הבית ברחוב גלעד 6 בשכונה ד' צילום: דיאגו מיטלברג
השכונה שלנו אז, אותה שכונה ד' שלימים הדביקו לה תדמית איומה, הייתה כור היתוך אמיתי. שם, במלחמת ההישרדות היומיומית, רכשתי את החוסן הנפשי שלי שעוזר לי היום. את הידיעה שצריך לעתים להסתדר גם במועט, ולחיות עם מה שיש. את ערך החברות ואת ערך הכבוד לזולת.
לעולם אתגעגע לאווירה של הילדות היפה, לצלילי האוטו גלידה שהקפיצו אותנו תמיד באותה שעה. זו הייתה תקופה של ישראל אחרת, ישראל שלא תחזור עוד לעולם.
ד"ר אתי לוצאטו, היא מנכ"לית שותפה בפירמת "לוצאטו את לוצאטו" בפארק התעשייה עומר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם