בזמנים שלה: הפינה של אורי קריספין
"רחל לא פותחת את המסעדה בכל יום. היא פותחת מתי שהיא רוצה, ואין שעות מסודרות": הצלם אורי קריספין לא יכול בלי לבקר ב"מסעדה של רחל הזקנה מרובע ב' באשדוד"
אורי קריספין צילום: ראובן קסטרו
מבחינתי, זו הפינה הכי קלאסית והכי נוסטלגית לבקר בה בעיר. המסעדה נמצאת באזור שאנחנו אוהבים לקרוא לו: רחוב סומסום המיתולוגי של אשדוד.
לפני 30 שנה, כל האזור הזה היה מקום עלייה לרגל. היו שם המון מסעדות מוכרות, בין השאר מסעדת "ויצמן", מסעדת "בואי כלה" ועוד הרבה בסגנון הזה, שמכרו הרבה אוכל ביתי. עם העלייה הרוסית קראו לשכונה בשם רחוב סומסום.
בתקופה ההיא סיפר לי אחד מבעלי המסעדות את הסודות של המקום. זה התחיל כשהמון בחורות רוסיות, שרק עלו לארץ, חיפשו עבודה, והועסקו כמלצריות במסעדות של רובע ב'.
המרוקאים הכבדים היו רואים מלצריות רוסיות, ואז – אין מה לעשות – התחילו גם הבגידות. הנשים המרוקאיות לא הבינו מדוע הבעלים מגיעים מאוחר הביתה, עד שגילו מה בדיוק קורה במסעדות של רובע ב', ואז התחיל הבלאגן. הרבה גירושים יצאו מהרחוב הזה.
אבל לא על כל אזור המסעדות ברובע אני רוצה לדבר, אלא על מסעדה אחת ספציפית, שעד כמה שאני יודע – אין לה אפילו שם רשמי. כולם מכירים אותה כ"מסעדה של רחל הזקנה מ-ב'". רחל היא אישה מבוגרת, שמבשלת במקום הקטן, שהפך מקום עלייה לרגל לדמויות מאוד מוכרות: קבלנים, שחקני כדורגל, אנשי עסקים מאוד מכובדים.
כיף לתת לאשה כזו פרנסה
לרחל יש קטע ייחודי עם הבישול שלה. את כל האוכל היא מבשלת על גחלים. היא הספיקה להופיע בתוכנית של גיל חובב, אבל למרות זאת, כל הזמן ניסתה להתרחק מאור הזרקורים.
מאז שגיליתי את המקום הזה, הוא לוקח אותי אחורה, למטעמים של סבתא שלי. כשבא לי לאכול את המאכלים האלה, זה המקום שאני סועד בו. ההרגשה היא מאוד פשוטה: אתה מקבל לחם שחור, איך שהוא מגיע מהמכולת, ירקות חתוכים ובשבילי זו אשדוד בהתגלמותה.
זה מושך אותי הרבה יותר ממסעדות יוקרתיות. אני לא מתחבר לכל האספרגוסים האלה ולכל המנות הפלצניות של מסעדות הגורמה. תן לי את הדגים שהיא מכינה, עם הרוטב, ואת הצנוניות, ואני עף לשמיים.
רחל לא פותחת בכל יום. היא פותחת מתי שהיא רוצה. אין שעות מסודרות. אתה עובר
עם הרכב, בודק שהמסעדה פתוחה – ויושב לאכול. היא יכולה לפתוח פעמיים-שלוש בשבוע, או בכלל לא, אם יורד גשם. לא תאמינו איזה אנשים אתה רואה שם, אוכלים בפינה השקטה הזאת. הקבלן הזה, הדוגמנית ההיא, והכדורגלן ההוא. כנראה שיש הרבה כמוני, שמתחברים לאוכל הביתי והטעים.
גם כיף לתת לאשה כזו פרנסה. היא באה, מכינה שניים-שלושה סירים, וכשזה נגמר היא חוזרת הביתה. מבחינתי, זו נקודה שמאוד מחזירה אותי אחורה בשנים ואני מאוד אוהב לאכול שם בצהריים.
פעם רציתי לעשות עליה כתבה, והיא סירבה.
היא אמרה לי שלא נעים לה. גם כשחזרתי אליה להצטלם, היא אמרה לי "אני לא רוצה להצטלם. אם אתה רוצה – תצטלם ליד הסירים שלי". היא אישה מאוד צנועה, וזה כנראה סוד הקסם שלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם