השדה שליד הבית: הפינה של ארז לב ארי
הזמר ארז לב ארי נזכר איך בילדותו בקריות כל הדברים התחלקו ל"גדול" ו"קטן", מלבד השדה הגדול שנשקף מחלון ביתו
ארז לב ארי יובל דקס רותם פלדנר
הדירה שגדלתי בה הייתה בתוך בלוק, שניצב בין שני קיוסקים. האחד "סלומון הקטן", והשני "סלומון הגדול". החדר הנוסף שחברת עמידר בנתה כהרחבה לדירה היה "החדר הגדול", ומולו "החדר הקטן". היה "אלי הגדול" ו"אלי הקטן", בית ספר "רוגוזין הגדול" ו"רוגוזין הקטן". והיה גם את "בית הכנסת הגדול", וכמובן שאת "בית הכנסת הקטן".
הייתי עומד שעות על אדן החלון, ומביט בשדה הגדול אשר מעבר לגבול הסואן. עונה אחת היה הופך לימה גדולה ולבנה של כותנה, ובעונה אחרת לשמש ענקית של פריחת חמניות צהובה. השדה הגדול השתרע על שטח של מאות דונמים, מראה מרהיב ביופיו, אך תמיד נראה לי רחוק ולא מושג.
יכולתי ללכת לאיבוד אין סופי
לילד בגילי אסור היה לחצות את הכביש הסואן, את הגבול, ולכן השדה נשאר רחוק, למרות שהיה מספר מטרים בודדים ממני. ואז ביום הכיפורים הגבול היה נפתח, וניתן היה לרוץ בין הלבן והצהוב השורט, כמו לבוא אל ארץ אחרת ברגע שכף הרגל נוגעת בעבר השני של הכביש הראשי.
ירידה קלה לתוך תעלה קטנה, ואז השדה הגדול. יכולתי ללכת בו לאיבוד אין סופי בלי כיוון, ורק הבניינים הגבוהים של שכונת נווה חן סימנו את הכיוון, כשהרמתי את ראשי מעל החמניות הגדולות.
אני זוכר את הזמן, בו החמניות הופכות יבשות ושרופות וזמן קטיף הכותנה, כשהאדמה הייתה נחשפת שוב ומתהפכת, כמו ימים של פרידה מאהובה שעזבה בשיא פריחתה של האהבה. היום השדה עוד עומד שם, וכבר שנים שלא זרעו אותו.
גם הבלוק עוד עומד שם, וכבר שנים שלא זרעו גם אותו. הקיוסק של "סלומון הגדול" הפך למינימרקט, נשאר רק "אלי הקטן", ולכביש נולדו שני נתיבים ואי תנועה ורמזור. לא הייתי חוזר ואני לא באמת מתגעגע, סתם נעים להיזכר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם