נסיעה לגן עדן: הפינה של אליענה שפר
למה הכרמלית הפכה לאחד הזכרונות החזקים והנעימים בחיייה של ילדה שגדלה בכלל בבת ים? אליענה שפר חוזרת לרכבת התת-קרקעית בערגה
למרות כל ההקדמה הזאת, ולמרות שלכאורה אין לי כל אליבי להציג פינה משלי בחיפה והקריות, עדיין יש דבר אחד בחיפה שתמיד מחזיר אותי עם חיוך גדול לימים בהם כף היד של אבי הייתה הדבר הכי מגונן, גדול וחם בעולם, בזמן שידי שקעה בתוכה.
רצה הגורל ועם הגעתי לחיפה, לשם עריכת העיתון, מצאתי מאחורי הפינה, במגדל הנביאים בהדר, את הדבר שתמיד נתן לי להתגעגע לחיפה עם חיוך: הכרמלית. השנים הם סוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים. אבי באותן שנים היו לו "עניינים" בחיפה.
כך הגדולים פטרו אותנו הצוציקים כשהם היו צריכים ללכת לעיסוקים, שהם לא ממש רצו לשתף אותנו בהם. בכל פעם שאבי שם פעמיו לחיפה, הוא ידע שאם מדובר בימי חופש, אני אהיה חלק מכבודת ידו שתנדוד איתו לבירת הכרמל.
נכון, היה גם את אלמנט הרכבת שמשך אותי. היינו הדור שאת הטלוויזיה הדלקנו עם תפילות ועוד האמנו שחיים יבין וכרמית גיא הם "גמדים שנכנסו לטלוויזיה ועובדים שם". לא, אני אמנע מלספר איך יום אחד יצאתי לשדה ליד ביתי בבת ים מצוידת בצנצנת וניסיתי לצוד את חיים יבין "הקטן". אלו היו ימי התום.
נסיעה אז ברכבת לא הייתה "טיול בפארק". הדבר היחיד הפסטורלי שהיה בה, הוא הקליפ של רוחמה רז ולהקת פיקוד המרכז בשיר "בארץ אהבתי". במקרה הטוב נסיעה ברכבת הייתה מפיקה לך בסיומה רעלת הריון. במקרה הרע, היה דבק בך הריח הנורא ששרר שם, הזיעה בקרונות הדחוסים - טרום המצאת המזגן.
בסיום הנסיעה היית יורד ממנה בתחנת חיפה מרכז (היום: מרכז השמונה) עם מחלת ים סופנית. אבל לי לא היה איכפת, הרכבת רק הייתה האמצעי כדי לכבוש את היעד: הכרמלית.
הכרמלית הייתה בגדר חללית תת קרקעית עבור ילדה שבאה מאזור בו הדבר הכי מתקדם היה אוטובוס אגד רוטט, שכדי לרדת ממנו היית צריך למשוך 3 מטר של כבל פלסטיק כדי שהפעמון יצלצל ויודיע לנהג שאתה צריך לרדת. אז כן, אז הכרמלית הייתה בגדר השאטל שהסיעה את קפטן קירק ל"אנטרפרייז".
אם נתתי לאבי לטפל ב"ענייניו" בשקט, בלי נדנוד והפרעה, ידעתי שאזכה לנסיעה בכרמלית הנחשקת. שתי תחנות הקצה שלה סימלו עבורי
ואילו הקצה השני, היה הארץ המובטחת – גן האם- גן החיות. אז, כשחלמתי להיות וטרינרית (הצלחתי להגשים את זה), רציתי לחתור למגע עם כל יצור על ארבע. ואין דבר יותר נשגב מאותה כרמלית שלקחה והביאה אותי לשתי קצוות גן עדן אלו.
אחד הזכרונות החזקים שלי, הוא התור הארוך והמשתרך בכדי לעלות על הכרמלית. עם חזרתי לחיפה, לשם עבודה, כמעט 30 שנה אחרי, מצאתי כרמלית נטושה, שכוחה, עזובה ועצובה. ולבי נחמץ. לבי נחמץ, כי ידעתי שלאף אחד מאותם ילדים שנוסעים במכונית ה 4X4 של ההורים שלהם, לא יהיה אותו רטט בלב, אותה התרגשות ואותם כיסופים, שאותה כרמלית הותירה אצלי.
אז גברת כרמלית, בשם כל תושבי השפלה, מישור החוף וקו הכרמל דרומה: תודה לך על זכרונות כל כך יפים.
הכותבת היא עורכת זמן חיפה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם