ילדותי בבית ספר רמב"ם: הפינה של בני וקנין
"אני לא יכול לשכוח את מלחמת סיני. היא התחוללה בשנת 1956, ואני הייתי אז בגיל שש. המורים נתנו לנו טוריות, כדי שנחפור בעזרתן בורות, ונשכב בהם במקרה שתישמע אזעקה". ראש עיריית אשקלון, בני וקנין, חווה מחדש את ילדותו בבית הספר רמב"ם
אבל שום דבר לא משתווה למה שאני מרגיש כשאני עובר ליד בית הספר רמב"ם. גם היום, עשרות שנים אחרי שסיימתי ללמוד בבית הספר הזה, הפרפרים בבטן עדיין נשארו.
את כל הילדות שלי העברתי ברמב"ם. זה היה, למעשה, בית הספר הראשון שבו למדתי. מהרגע שעליתי לכיתה א', ועד לכיתה ח', עברתי שם כל כך הרבה חוויות, שאת כולן אני זוכר בהתרגשות גם היום.
היו לי שם את האהבה הראשונה שלי, חוויתי שם את המלחמה הראשונה שלי, את הנשיקה הראשונה שלי, את טקס הבר מצווה שלי. כשאני נזכר בימים ההם, אני חושב בעיקר על התמימות של התקופה ההיא, איך הכל היה כל כך שונה מהתקופה שלנו.
הגעתי לבית הספר רמב"ם לראשונה כשהייתי בגיל חמש. בתקופה ההיא הבניין לא היה נראה כפי שהוא היום. אז הוא היה בעל קומה אחת, ובה מספר כיתות. המדינה הייתה מאוד צעירה אז – בת שמונה. מן הסתם, גם העיר אשקלון הייתה אחרת לחלוטין מהיום: שכונת שמשון ורמת אשכול לא היו קיימות עדיין, והשכונות היחידות שהיו בעיר היו גבעת ציון, מגדל ואפרידר, שהייתה בשלבי בנייה.
אני חי בעיר הזאת עוד מהתקופה ההיא, שלא היה בה כלום. כשאני משווה את אשקלון של אז לאשקלון של היום, אני נדהם מגודל השינוי. אם בתקופה ההיא לא היה כאן כלום, אז בימינו יש כאן הכל. העיר הזאת עברה כל כך הרבה תהפוכות, גלגולים ושינויים. את כל ההתפתחות היא עברה לנגד עיניי. והכל התחיל, מבחינתי, בבית הספר רמב"ם.
אני לא יכול לשכוח את מלחמת סיני. היא התחוללה בשנת 1956, ואני הייתי אז בגיל שש. המורים ברמב"ם נתנו לנו טוריות, כדי
יום אחד היינו בבית הספר, ואז הגיעה לאוזנינו שמועה שחדרו לעיר כמה טרוריסטים מעזה. השמועות אמרו שהמחבלים נמצאים לא רחוק מבית הספר שלנו. אני יודע שהם הרגו כמה אנשים כאן, וברחו מיד לאחר מכן בחזרה לעזה. זה היה מפחיד מאוד, אי אפשר אפילו לתאר כמה. פחדנו הרבה באותה התקופה, אבל עם זאת – היינו אמיצים. הרגשנו שאנחנו בצד של הטובים, ושהטובים לא יכולים להפסיד במלחמה.
ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, התרחש עוד אירוע מכונן בבית הספר רמב"ם: שמעון פרס, מהכוחות העולים במדינה באותה העת, הגיע לבית הספר. הייתי רק בן שמונה ולא ממש הבנתי בפוליטיקה, אבל גם אני וגם כל חבריי לכיתה התרגשנו מאוד לראות אותו.
יש לי גם לא מעט זיכרונות אישיים מבית הספר הזה. בכל זאת, זה היה הבית השני שלי במשך תקופה של שמונה שנים. שם הכרתי את מי שהייתה החברה הראשונה שלי (ולא משנה כרגע היה השם שלה...). בתחילת כיתה ז', הפכנו לזוג. הכרנו בבית הספר, וזה היה "המקום שלנו". טיילנו בחצר האחורית בהפסקות וגם לאחר שעות הלימודים.
למדתי ברמב"ם תיאטרון. אגב, אם מישהו מכם מופתע, הוא הולך להיות עוד יותר מופתע, כי אני הייתי השחקן הכי טוב בכיתה. אני זוכר את כל ההצגות ששיחקתי בהן. באחת ההצגות שאני יותר זוכר – קראו לה "המכשפה" – שיחקתי כשלצדי שיחקה תלמידה מהכיתה שלי. לימים, כשהפכתי לראש עיריית אשקלון, אותה תלמידה הייתה אחת המזכירות שעבדו אצלי.
אין ספק שהזיכרונות מבית הספר מעלים, באופן אוטומטי, את הגעגועים לאותה תקופה. הייתי מגיע לבית הספר עם תיקי עור, שעם כמותם הסתובבו כל הילדים של אז. היום אני רואה את הילדים מגיעים לבית הספר עם ילקוטים מעוצבים למיניהם, אפילו עם תיקי גלגלים, אבל אז כולנו היינו מגיעים לבית הספר עם אותו תיק מעור, שאותו היינו מחזיקים ביד.
תאמינו לי שזו באמת לא קלישאה: פעם הכל היה הרבה יותר פשוט. אפילו בבית הספר לא היו יותר מדי אטרקציות. הכל היה צנוע ופשוט. גם לא חיפשנו משהו יוצא דופן. היה לנו כיף עם מה שיש לנו. מה היה לנו? בעיקר חול וחצץ. כשהיינו רוצים לשחק כדורגל, לא היו לנו שערים מעמודים ורשתות, אז היינו בונים אותם מאבנים שאספנו בחצר.
אני לא יכול לסיים בלי להזכיר מורה מאוד מיוחדת שלימדה אותי. קראו לה רחל. אני חייב להגיד שמורה כזו לא יצא לי להכיר בכל השנים בהם למדתי, ובכלל, בכל החיים. נדיר שיש מורה שאותו/אותה כל התלמידים אוהבים – אבל כזאת הייתה רחל. אני עמדתי בראש עדת המעריצים שלה. רק לפני כמה
חודשים קיימנו פגישת מחזור, החבר'ה של רמב"ם. גם היא הגיעה לשם, והתרגשתי נורא לראות אותה.
בכלל, כל מה שקשור לבית הספר הזה מרגש אותי עד דמעות. אני כל כך אוהב את המקום הזה, שלמעשה הפך להיות חלק ממני. אפילו כשסיימתי את הלימודים שלי בבית הספר, לא יכולתי להתנתק ממנו. בתור חייל התנדבתי בבית הספר, בתור סטודנט הגעתי לשם כדי ללמד ילדים. הכל כדי לחוש שוב את הרצפות, המסדרונות והכיתות שבהן הכל קרה, כל הילדות שלי.
היום, כשאני מגיע לרמב"ם בתור ראש העיר, זה דבר מרגש שאני בוודאי לא יכול לתאר במילים. קשה לי להאמין, אבל עברו 55 שנים מאז הפעם הראשונה שדרכתי במקום הזה. 55 שנים!
הערך הסנטימנטאלי של המקום הזה בשבילי רק גדל בעקבות היבחרי לתפקיד ראש העיר. אין ספק שהפינה החמה שיש לי בלב למקום, גרמה לי להתעניין בו ולהשקיע בו מחשבה מיוחדת. כל בתי הספר באשקלון מעניינים אותי כראש העיר, אבל כתושב העיר, כתלמיד לשעבר, רמב"ם הוא זה שהכי אהוב עליי.
אני שמח שבדיוק השנה החלטנו להפוך את רמב"ם לבית ספר אקולוגי. בנינו שם פסלים שקשורים לאיכות הסביבה וממש השקענו בו. אני מסתכל על המקום ויודע שאני יכול להיות גאה.
יש ימים שבהם אני פשוט מגיע ליד בית הספר, עומד מחוץ לגדר, ופשוט נזכר בימים של אז, של הטורייה, של תיק העור, של רחל המורה. כל התקופה של הילדות שלי עוברת לנגד עיניי כמו סרט נע. ויחד איתה, גם כל ההיסטוריה של העיר אשקלון, מאז שנות ה-50.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם