הקמפוס שלי: הפינה של פרופ' אהרון בן זאב
נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופסור אהרון בן זאב, נזכר בקשר הראשוני שלו עם המוסד, ומגלה איך אפשר לפתח אהבה לדברים דוממים
מערכת היחסים בינינו התחילה כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, בחוגים לכלכלה ופילוסופיה, ולאחר מכן כשהמשכתי לתואר השני בפילוסופיה. חווינו נתק קצרצר, בשנים שבהן סיימתי את לימודי הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת שיקגו, אך משם חזרתי מייד לכהן כמרצה בחוג לפילוסופיה ולאחר מכן, או נכון יותר תוך כדי כך - כיהנתי בשלושת התפקידים הבכירים באוניברסיטה: דיקן מחקר, רקטור ונשיא.
כיצד אפשר להתרגש מאוניברסיטה, שעל פניה נראית כמכלול גדול - אם גם מרהיב - של בניינים? האם אנו יכולים להתרגש מעצמים דוממים? ראשית אני רוצה לציין את המובן מאליו:
האוניברסיטה איננה רק בניינים, אלא קודם כל בית. בית לעשייה מחקרית פורצת גבולות, ומעל לכל - ביתם של האנשים שרואים באוניברסיטה את ביתם החם, בו הם השקיעו ומשקיעים שנים רבות. בית שמעניק להם את האפשרות להתפתחות אישית, והסיפוק שיש בעשייה החינוכית, בטיפוח הזולת ובתרומה אמיתית ומשמעותית לקהילה.
אז האם אנו יכולים להתרגש מדבר דומם? מושא הרגש האופייני, הוא האדם החווה את הרגש או אדם אחר, וזאת משום שבני אדם הם החשובים ביותר לקביעת מצבנו ואושרנו. רגשות מכוונים בעיקר כלפי מי, שמסוגל ליהנות ולסבול. כאשר הרגשות מכוונים כלפי עצמים דוממים - עצמים אלו נתפסים בעינינו כבעלי תכונות אנושיות. אנו עשויים לכעוס על מכוניתנו, להתקנא בעוצמתו של הר, לרחם על בית ישן שנועד להריסה, או להתאהב באשה שבציור.
מחקר שנערך בבריטניה גילה, שאנשים רבים כועסים מאוד על המענה הקולי בטלפונים, ומבטאים זאת בין היתר בטריקת הטלפון בזעם, ובזעקות שטנה אל האפרכסת (ובאופן לא מפתיע אולי, תופעה זו שכיחה יותר בקרב הגברים). כשבני היה קטן - הוא פרץ בבכי לאחר שהמחשב ניצח אותו, וטען שהוא רוצה לפרק את המחשב.
לאחר שהסרנו את המכשול התיאורטי בקיומם של רגשות כלפי הדומם, אפשר לדבר גם על רגשותיי כלפי האוניברסיטה, ולא רק כלפי האנשים הנפלאים המצויים בה. אני גאה בערכי האוניברסיטה, ובפעולות האקדמיות והחברתיות שלה.
המצוינות האקדמית והמחקרית שאנו מקפידים עליה, והמחקרים פורצי הדרך שנערכים בין כותלי המעבדות - הם מקור לגאווה בפני עצמם, אולם הם ממלאים אותי בגאווה רבה עוד יותר, מכיוון שאני יודע עד כמה הם חשובים לעוצמתה ועצמאותה של מדינת ישראל.
נושא האחריות החברתית, שנכנס לאחרונה לתודעה הציבורית במונח
אני אוהב את האוניברסיטה הזו - אין זו כמובן אהבה רומנטית, שהיא מכוונת רק לאנשים, אך זו אהבה במובן של רצון להיות חלק מהעשייה המבורכת, ולעשות את המרב באוניברסיטה.
אני חושש לגורל אוניברסיטת חיפה ושאר האוניברסיטאות בישראל. למרות שבשנה האחרונה הגדילה הממשלה את תקציב ההשכלה הגבוהה, האיומים על מקום האוניברסיטאות בסדר העדיפויות הממשלתי עדיין קיימים.
יחד עם זאת, יש בי תקווה גדולה לעתיד אוניברסיטת חיפה. האיכויות הקיימות באוניברסיטה יבלטו יותר ויותר עם הזמן, ותרומתה של האוניברסיטה למדע, לחברה ולמדינה תלך ותגדל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם