שעשועי אהבה: הפינה של יוסי בובליל
"אני יכול לשבת בספסל הסמוך במשך שעות ורק להיזכר בתקופה שהשכנים היו מסתירים אותי ואת ורד". פליט האח הגדול, יוסי בובליל, מתאהב מחדש באשתו בכל פעם שהוא נזכר בגן השעשועים שהיה מקום המסתור שלהם
יוסי בובליל צילום: זמן הדרום
נכון, לכולם יש סיפורים מהשכונה, לכולם הייתה ילדות כיפית בשכונה, אבל אצלי זה משהו אחר. לי הייתה ילדות מיוחדת. את אהבת חיי אני טיפחתי בשכונה. מימי השכונה ועד היום אנחנו עדיין יחד: אשתי, ורד, לצדי תמיד.
את ורד לא הכרתי בשכונה, אלא בחוף הים, בתקופה שאני וחבריי היינו מגיעים לצוד בחורות. ורד הייתה מגיעה עם אחותה לים, ואני הייתי נמס. זה היה בחופש הגדול, לפני 34 שנים. היא הייתה בת 12 (כן, 12), ואני הייתי בן 24. אבל אני חייב להדגיש שהיא לא נראתה בת 12, היא הייתה מאוד מפותחת לגילה. היא הייתה לבנה ויפה, נראתה אשכנזייה, ואני מת על אשכנזיות.
אז נכון שההיכרות הראשונית שלנו הייתה בים, אבל תקופת החיזור אחריה היה בשכונה. כשגיליתי איפה היא גרה, הבנתי שאנחנו שכנים. הבית שלי היה מאוד קרוב לבית שלה.
הזיכרונות שיש לי מאותה תקופה בשכונה שלנו הם בלתי ניתנים לספירה. הייתי מבלה שם כל היום רק כדי לראות את ורד. אפילו הפכתי להיות חבר של המשפחה שלה, של השכנים. עד לאבא שלה הגעתי.
אני זוכר יום שהיא ירדה לזרוק את הזבל, ואני חיכיתי לה ליד הפח וגנבתי ממנה נשיקה. הייתי משחק איתה משחקי אהבה, למרות שהייתי בן 24, לא הבנתי את משמעות הגיל. הייתי מאוהב.
התחושה פשוט ממסטלת
את כל תקופת החברות שלנו עברנו בשכונה הזאת. בהתחלה הסתרנו את החברות שלנו, כדי שאבא שלה לא יהרוג אותי, אבל יום אחד מישהו תפס אותי ואותה מחובקים, ולא הייתה לנו ברירה אלא לספר את זה להורים שלה. אבא שלה ראה את זה בחומרה, בגלל הפרשי הגילאים, אבל אנחנו לא הסכמנו להיפרד. היינו נפגשים בגן השעשועים בשכונה ומסתתרים שם.
במשך תקופה ארוכה ניהלנו אהבה בסתר. השכנים היו משתפים איתנו פעולה והיו מסתירים אותנו. הם היו יושבים בספסל, ואם מישהו מהמשפחה שלה היה עובר, הם היו מזהירים אותנו. בסופו של דבר התחתנו אחרי חמש שנים. ואנחנו נשואים באושר עד היום.
אמא של אשתי עדיין גרה באותה שכונה. בכל פעם שאנחנו מבקרים אותה אני מרגיש פרפרים בבטן רק מלהריח את הריחות של השכונה. אני ישר נזכר בהכל. בכל התקופה שלי ושל אשתי פה, כשהיינו צעירים.
זו נוסטלגיה שמכאיבה בלב.
היום, כשאני יושב על הספסלים בשכונה, אני נזכר בשכנים שהיו יושבים שם 35 שנה קודם, והיו מסתירים אותי ואת ורד. אני יכול לשבת בספסל בגן שעשועים שעות ורק להיזכר. כמה הייתי יושב שם ומחכה לוורד שתגיע, שרק תעבור לידי ואוכל להסתכל עליה. כל ספסל, בלטה, פיסת אדמה, כל דבר קטן בשכונה הזאת מזכיר לי את התקופה ההיא ומעלה בי געגועים עזים. זה כיף לראות היום צעירים אחרים יושבים ומתנשקים בספסל, בדיוק כמוני וכמו אשתי.
זה מרגש, אבל מבאס שאי אפשר לחזור לפעם. אם רק יכולתי לחזור ליום אחד בשכונה הזאת, בתקופה שלפני שלושים שנה, הייתי נושם אנחת רווחה. כמה כיף להיזכר, כמה כיף להרגיש את פעם, להריח את הריחות של השכונה. הכל נראה היום אחרת, אבל התחושה שעוברת לי בגוף ברגע שאני מתקרב לשכונה הזאת, פשוט ממסטלת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם