יחף בחול: הפינה של מוטי ששון
אני מתגעגע לילדות שלי, שהייתה מדהימה ונפלאה, אותה ביליתי ברובה על דיונות החול של חולון. הן היו זהובות כמו זהב, מלאות צמחייה ובעלי חיים
ראש עיריית חולון מוטי ששון צילום: אלי דסה
כשהייתי ילד וגדלתי כאן כל חולון הייתה חולות. זו השכונה שגדלתי בה, שכונת קיבוץ גלויות, שאנשים התקבצו בה מכל עבר - מפולין, רוסיה, בולגריה, הונגריה, יוון, תורכיה, סוריה, תימן והאדן.
אני הרביעי מתוך שישה אחים ואחיות, ואת כל הילדות שלי ביליתי עם החברים והאחים ברחוב טשרניחובסקי, בית ספר ביאליק בו למדתי, ונהגנו לשחק בחולות של העיר. זו חוויה בלתי רגילה. נהנינו לרוץ על דיונות החול, שבזמנו היו חשופות לגמרי, כל השטח היה פתוח מכאן ועד בת ים. ראינו ממש כיצד הרוחות מעצבות כל פעם את הדיונות מחדש, כי הכל היה חשוף לים ונקי ומדהים.
נהגנו ללכת למעלה ולמטה בחולות והרגליים היו שוקעות בחול. כך הגענו עד לחוף הים של בת ים. ראינו בדרך בוסתנים ועברנו דרך הכרמים שהיו אז על שפת הים ושימשו את בית החרושת ליין שהיה במקום.
אני זוכר שרצנו כילדים לכיוון פלמחים, לנקודה בה צנחו הצנחנים וזה היה פשוט מדהים לראות את המחזה הזה - ילדים מכל השכונות מטפסים על דיונות ורצים עד לצנחנים שצנחו בפלמחים, ומבקשים מהם את הכרטיס.
שיחקנו תופסת ומחבואים
היינו הולכים עם ספר המגדיר להגדיר בעלי חיים וצמחים. לא נשמנו את הפיח והאוויר המזוהם שהיום כולם נושמים, בעידן הציוויליזציה השופע כלי רכב ומטוסים. בילדותי לא היו כמעט אוטובוסים, למעשה לא היו כלי רכב בכלל, והאוויר היה צלול כיין, כמו שאנחנו אומרים.
אני זוכר ששיחקנו בחולות משחקים שכל אחד הביא מהגלות שלו: שיחקנו בננה, ג'ולות, גוגואים, קלס, ומשחק
העפת המקל – לקחנו קרש קטן באורך 10 ס"מ, חידדנו אותו משני הצדדים, לקחנו גם קרש גדול ונתנו מכה בתחתית, הרמנו את הקרש הזה למעלה והכנו אותו כמו בכדור טניס. מי שתפס אותו "נשרף!".
רצנו ושיחקנו תופסת, מחבואים. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון בעיקר ל"גברברי" השכונה, הבנות בילו את זמנן בנגינה בפסנתר. מרגע שחזרנו מבית הספר, כל היום בילינו בחוץ.
הטבע מדהים
היום, בצעידות היומיות שלי, אני צועד כל פעם במקום אחר ועדיין מחפש את העליות. לפני שבנו בחולות גולדה מאיר נהגתי לחפש שם את העליות שאני זוכר מילדותי.
חולות חולון צילום: דנה גיא, החברה להגנת הטבע
ניסיתי כל הזמן לצרף את החברים שלי לצעידה אבל לא נעים לומר, הם קצת פדלעות ולא רצו להצטרף. אני הזכרתי להם כל פעם שזה המסלול של הטיול השנתי שלהם מבית הספר "ביאליק" לחולות חוסמסה. אני בקשר עם חברים מהגן ומהיסודי שעודם מתגוררים בחולון, ואנחנו נפגשים ביום שבת במסגרת ההליכה. מידי יום אני צועד עם בת הגן שלי, רבקה עדן, שהיא גם חברת מועצת העירייה.
התקופה שלי ושל החברים שלי אופיינה בכושר טבעי מדהים, היינו יכולים לשחק שעות בלי להתעייף. היה לנו כוח פיזי וכושר גופני מצוין. אנחנו שיחקנו עם סמרטוטים והיום השחקנים משחקים עם כדור אמיתי וזה כבר לא אותו הדבר, המשחקים היום יותר טכניים ופחות עם נשמה.
היום אני חוטא מפעם לפעם והולך בדיונות, אבל בעברי נהגתי לרוץ שם, עליתי את כל העליות והתגלשתי בירידה כולי מלא חול. אני אוהב ללכת בחול, בעיקר יחף, זה הכי בריא. אהבתי לשכב ככה על החול הענקי הזה, בייחוד בחורף, כשיוצאת השמש, או לקראת האביב כשהחול חם.
שכבתי על החול ונמנמתי, אפילו בבית שלנו בילדותי ישנתי במרפסת הפתוחה, והתנים היו מגיעים בלילה עד למרפסת ומייללים. גרנו בבית קרקע באמצע החולות, לא היה חשמל, הבית היה מוקף בשיחים גבוהים מאוד ודיונות, והגיעו כל הזמן חתולים, נחשים ועקרבים, איילות ושועלים.
היום הדיונות עודן קיימות ומאוכלסות בהמון בעלי חיים, אך הילדים לא מכירים את זה. היו איילות ושועלים והם לא מכירים את זה. אנחנו עובדים עכשיו על הקמת פארק חולות שמשתרע על אלף דונם ולמעשה ישמר את הדיונות הללו שמאחורי פארק פרס.
אנחנו שואפים לשמירה על ערכי הטבע, כשקו המחשבה הוא הדורות הבאים - איך ניתן להם איכות חיים טובה יותר. במקום להפוך הכל לערימת בטון ומלט, אנחנו מעדיפים להקים את פארק החולות שישמר את היופי הקיים. אני מקווה שהילדים, שכולם נדבקים היום למחשב, יבינו שהם מפסידים עולם מדהים של חוויה, של טבע. יש דבר יותר יפה ונעים מהטבע?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם