גן של שושנים: הפינה של איריס בר און
בזכות האנרגיות שאני סופגת בגן המגנים בכפר סבא קיבלתי השראה לכתיבת ספר ילדים. הסקסולוגית איריס בר און מתארת את המקום שמצליח לסחוט ממנה דמעות התרגשות
איריס בר און צילום: נאור רהב
אני נוהגת להגיע לגן בעיקר בזכות האנרגיות החיוביות שמפיצים הילדים הרבים שבאים לשחק שם. אני נהנית לשבת על הספסל ולהביט בהם, לראות את המטפלות שלהם מתרוצצות סביבם.
המראות האלה מזכירים לי את עצמי, את התקופה שבה הייתי נוהגת להגיע לכאן כאמא לילדים ומתרוצצת סביבם. יש בי געגוע לתקופה ההיא.
אני לא הטיפוס הנוסטלגי היחיד בגן. אני רואה הרבה אנשים מבוגרים שאוהבים לשבת שם, להסתכל על הילדים ולהתרפק על עברם. יש משהו במראה של הילדים המשחקים שמעורר בך המון מחשבות. כשאתה מתבונן בילדים ומשחק איתם, אתה לומד המון. להתבונן באינטראקציה בין עשרות ילדים שלא מכירים זה את זה ופתאום איכשהו הם מתחברים יחד, מלמד כי גם מבוגרים יכולים להתגבר על מחסומים פנימיים ולשבור מחיצות.
אפילו כשילדים בוכים בקלות משריטה, אפשר ללמוד מזה המון. נדמה לי שאנחנו המבוגרים שכחנו קצת לבכות, והילדים בגן מזכירים לי שזאת לא בושה לבכות. אני מתבוננת בילדים האלה, רואה את ההתפתחות שלהם ומקבלת כוחות להמשיך וליצור.
על תקן נוכחת-נפקדת
בזכות האנרגיות שאני סופגת בגן קיבלתי השראה לכתוב ספר ילדים. התחלתי לכתוב כבר כמה דפים, ואני מתייחסת לשהייה שלי בגן כאל תצפית אנתרופולוגית. הנושא של הספר הוא איך להדריך ילדים להימנע מהסכנות שטמונות במפגש עם פדופילים, וזאת בלי לסדוק את התמימות הבריאה שלהם.
אני מקווה שבספר זה אצליח לשרטט גבולות לילדים כדי שיבינו מה קורה סביבם, ואולי נצליח למנוע מילדים תמימים להיפגע. לעתים, כשאני יושבת בגן, אנשים מזהים אותי, ניגשים אליי ומבקשים ממני כרטיס ביקור כדי להתייעץ איתי. זה
מחמיא לי, אבל אני בגן על תקן נוכחת-נפקדת.
אני מסתכלת מהצד ובוחנת. אני רואה אמהות שמתעלמות מילדיהן כשהם מקבלים מכות מיותרות. כשאני מזהה ילד בסכנת היפגעות, האינסטינקט האימהי שלי מתעורר ומיד אני מזנקת ממקומי ומצילה את הילד.
לפעמים האמהות מודות לי על העזרה ולפעמים הן אומרות: "זה בסדר, הוא רגיל לקבל מכות וחבטות". התגובה הזאת מתסכלת ומדהימה אותי. איך הורים מפתחים את הילדים שלהם על ידי אמירות דביליות שכאלה? איך אפשר להגיד דבר כזה ולצפות שהילד יגדל כמו שצריך?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם