חמור ג'ינג'י ירוק עיניים: הפינה של ירון אביטוב
מאז עזב ירון אביטוב את ירושלים הוא לא מצליח להיפרד ממנה באמת. כמעט בכל מקום שהוא מבקר בו הוא זוכה לפגוש את חסידי נחלאות, והשכונה קמה וניצבת לנגד עיניו בזכות סיפורים של אנשים. אם אשכחך נחלאות, תישכח ימיני
בין מנה אחת לאחרת מצאנו את עצמנו מכדררים זיכרונות על שכונת נחלאות. לופז סיפר שגדל ברחוב נרקיס, הרחוב שגדלתי בו גם אני כשהגעתי לירושלים. סמטת מבוא יזהר, שהשקיפה על הקומה השנייה של הבית שגרתי בו, הייתה גם המבוא לנוסטלגיה שלו.
בעוד אנו משיחים בנחלת אחים נתקפתי געגועים ורצון עז להתהלך שוב בסמטאותיה של נחלאות, שהדרתי מהן את רגליי בשנים האחרונות. התחוור לי שוב עד כמה נחלאות ושוק מחנה יהודה היו לא רק האזור האהוב עליי בח"י השנים שהתגוררתי בקביעות בעיר, אלא גם האזור שאני ממשיך להתגעגע אליו ממרחק.
מפגש דומה היה לי עם שוחט ירושלמי יליד נחלאות המתגורר בעיר פנמה סיטי. במקום לדון בהלכות שחיטה דנו בחברותא למדנית ברחוב שילה לכל אורכו: מפינת הבניין המקולל ברחוב אגריפס בואכה הישיבה של הרב המקובל שרעבי, דרך הכוכים של הסנדלרים בפינת רחוב באר שבע - שהעניקו לו את כינויו "רחוב הסנדלרים" - ועד לבית הכנסת החאלבי עדס.
בבית הכנסת ההוא התגלה החזן המחונן משה חבושה, שלנעים זמירותיו זכיתי להקשיב בימי הסליחות מבעד לקורי השינה. הדיסקים שלו נמכרים גם היום בקרב קהילות יהודיות בפזורה. המשכנו לדון עד שהגענו למדרגות המוליכות לרחוב בצלאל וכוכי הפלאפלים שבו. אמנם זהו רחוב אחד קטן אבל הוא כולל עולם ומלואו, אלף לילה ולילה של סיפורי מעשיות שיכולים לפרנס חברותות רבות.
הרבי השוחט שכח לרגע שאני חילוני גמור ולא מניח תפילין. במקום להרביץ בי תורה ומוסר על כך שנטשתי למחצה את תורת אבותיי במהלך סעודת השבת, כפי שמן הסתם התכוון לעשות בעצם ההזמנה שלי לביתו, הוא התענג לשמוע כיצד אני שולט ובקיא בפרטי הפרטים והניואנסים של השכונה הרחוקה בירושלים.
הרבי סיפר על בתי הכנסת, ואני סיפרתי על האבאדיאתים ומספרי הסיפורים; הרבי סיפר על מנהגי תפילת סליחות, ואני - על גגות הרעפים שהיונים מתעופפות מהם; הרבי סיפר על הקשישות הצדיקות, ואני תיארתי את הסטודנטיות היפות והצדקניות, שהיו קצת פחות צדיקות.
כך או כך סיפורינו קירבו בין הלבבות, ובאוזני אלה שהסכיתו לנו הצטיירנו כשניים מאוהביה של ציון (נחלת ציון, ליתר דיוק), המתפללים שלוש פעמים ביום: אם אשכחך נחלאות, תישכח ימיני.
המפגש עם השוחט החרדי מסמל את אורח החיים המעורב והצבעוני שהיה בשכונת הנחלאות בשנות השמונים. תערובת ססגונית של טיפוסים התגוררה אז בשכונה: מוותיקים בני עדות הכורדים, האורפלים והחאלבים (אלה מבין הוותיקים שעקרו ממנה הצטערו מאוד שעזבו והפסידו לא רק נדל"ן רב ערך, אלא גם אווירה שווה) ועד לסטודנטים, בוהמיינים ואנשי תרבות, שהתמקמו לצד ראשוני העולים מארצות השפע.
מאוחר יותר הלכו וקנו להם האחרונים אחיזה בשכונה, ובתנופת הבנייה שלהם הרסו לא פעם את חִנה המיוחד. קיבוץ הגלויות הזה, שחי בשעתו בהרמוניה יחסית, יצר אווירה מיוחדת שהפרתה לא רק את חיי החברה של השכונה (וגם את היחסים שבינו לבינה), אלא גם את חיי היצירה של רבים שעסקו בכתיבה, בציור, בפיסול ובמשחק.
אווירה זו הפרתה גם אותי עצמי. שניים מהספרים שפרסמתי ולא מעט מהמאמרים שכתבתי באותן שנים בעיתונות נולדו למעשה משיחות רקע שניהלתי עם ותיקי השכונה, שפענחו באוזניי על כוסית מאחייה פרשיות ידועות מן העבר כמו מי ירה ברוזן ברנדוט, לאן נעלם הנוטר שורקי ואיפה בקירות הבית החביאו הפליטים את הזהב שלהם.
מאז עזבתי את ירושלים אני לא מצליח להיפרד ממנה באמת. כמעט בכל מקום שאני מבקר בו בחו"ל, אני זוכה לפגוש את חסידי נחלאות. בעזרת הסיפורים אני מצליח להחיות
במרוצת השנים האחרונות מצאתי לא מעט תחליפים לנחלאות בערים העתיקות של מרכז ודרום ואמריקה, שם אני יכול להריח את ניחוח העתיקות ביתר שאת, אפילו יותר מאשר בנחלאות. בערים אלה יש בתים קולוניאליים שחלקם בני מאות שנים בעוד בתי נחלאות, אפילו אלה שלא עברו בינתיים שיפוץ מאסיבי, הם בני לא הרבה יותר ממאה שנה.
האם הדבר הופך את השכונות העתיקות הללו לאטרקטיביות יותר בעיניי מאשר נחלאות? לא במיוחד. גם אם כמה מהשכונות בחו"ל לעתים יפות יותר מאשר נחלאות, אף אחת מהן לא תשווה בעיניי באווירה שלה לשכונת הנחלאות של שנות השמונים.
נוסף לכך, אף שוק מבין השווקים הרבים שבהם ביקרתי בוודאי אינו ניצב במדרגה אחת עם שוק מחנה יהודה. עשרה קבין של שווקים ירדו לעולם, תשעה מהם נטל שוק מחנה יהודה. הדבר שיוצר את הייחוד הוא לא בהכרח שפע הירקות והפירות שהוא מציע, אלא האווירה.
מובן שאין סיבה מיוחדת להתגעגע לימי הפיגועים או ל"פיגוע" האורבני של בניית השוק המקורה החדש, אלא יותר לאווירה האותנטית המתקיימת בין הדוכנים בשוק הישן. הירקנים ומוכרי החמוצים במחנה יהודה הם אלה שיצרו את העגה המיוחדת ואת שפע המעשיות שנהפכו לאגדות השוק.
את הרב השוחט שפגשתי בפנמה סיטי שאלתי בין היתר על דויד הקטן, שהאגדות עליו תועדו בין דפי "ילקוט הכזבים". סופר לי שדויד היגר לפנמה, אולם הרבי סיפר לי שהוא כבר נפטר. גם ג'ימי אלבלק, הקילר מס' 1 של הלח"י והאיש שחיסל בין כוסית מאחייה אחת לאחרת שבעה בריטים, הסתלק כבר מן העולם. אלבלק לא זכה שיקברו אותו בעמידה, כפי שביקש בצוואת השווקים שלו, כדי שיוכל ביום תחיית המתים להתעורר וישר ללכת ואולי לחסל עוד סרג'נט בריטי אחד לפחות.
ובל נשכח את פייסל משורר השוק הידוע, שכונה "תרשית רשרש", ואת הגדול מכולם תרתי משמע חיים אסלן, שכונה "המשאבה". יודעי ח"ן יכולים עדיין לראותו מהלך בסמטאות השוק כשהוא מלטף את הזקן הרספוטיני שלו, ומעורר יראה בשל ממדיו וגילו המתקדם.
היו גם מוכרי חמוצים מיתולוגיים כמו ניסים לוי~חמוצים, הפילוסוף של השוק, וגם ירון חמוצים~צדקיהו, שפנה לאחר מכן לעסקנות מפלגתית בליכוד. הרבה מהמוכרים בשוק היו אנשי ליכוד בדם, אולם העובדה שידעו שאיני חבר במפלגה שלהם לא הפריעה להם מעולם לארח אותי כבן בית.
זוהי דוגמה לירושלים וגם לישראל אחרת. עיר מקוטבת וקיצונית פחות מכפי שהיא היום; עיר של דו~קיום; עיר שבה אשכנזים ומזרחים, אנשי ימין ואנשי שמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, הסבו בצוותא בבית הקפה המיתולוגי "טעמון", בחמארות של השוק ובבתים של הנחלאות, וגלגלו סיפורי תרשית~רשרש וסיפורים אחרים על חמורים ג'ינג'ים ירוקי עיניים, שכמו נלקחו מ"ילקוט הכזבים".
מפגשים אלה לימדו אותי שהפערים בין מזרח למערב, בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים, בין יהודים לערבים, אינם כה גדולים כפי שנדמה. במיוחד לא כשמתנהל דיאלוג פורה ויצירתי בזכות האנרגיות החיוביות שהזרימה בכולם שכונת נחלאות.
אפשר אולי להציע לקיים את ועידת השלום או את ועידת קירוב הלבבות הבאה בשכונת נחלאות. כמדומני הסיכויים שהיא תצליח שם גדולים פי כמה וכמה מאשר אם תתקיים בקמפ דיוויד או בבנייני האומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם