אתה תותח: הפינה של ניר שועלי
בשום מקום לא נתקלתי בשילוב של גן משחקים אמיתי, ירוק, עם תותח מלחמה אמיתי, שאפשר לטפס עליו ולשחק "מלחמה" כמו שרק ילד רוצה
גן התותח צילום: רגב גולדמן
ראיתי גנים יפים יותר בארץ, ובוודאי שבחוץ לארץ, אבל בשום מקום לא נתקלתי בשילוב של גן משחקים אמיתי, ירוק, עם תותח מלחמה אמיתי, שאפשר לטפס עליו ולשחק "מלחמה" כמו שרק ילד רוצה – הכי אמיתי שאפשר, הכי תמים שאפשר.
האמת היא שאני מתגעגע לגן במתכונתו הישנה, הפחות לאומית ועצובה, הירוקה יותר. וזה לא רק ענייני אקולוגיה וטבע אלא פשוט האפשרויות הקסומות שהגן טמן בחובו עבור משחקי ילדים.
פעם, גן התותח היה מלא עצים ושיחים, פינות דשא, פינות חבויות ושבילים קסומים. לא הכי גדול, אבל איכשהו הקסם עבד. האפשרויות היו כמעט בלתי נגמרות.
אמנם היו תקופות בהן הוצב שם שומר, שמנע מאיתנו לשחק כדורגל, אבל גם המשחק בגניבה וגם המנוסה מפני השומר הייתה מספקת ריגוש ומעבירה יפה עוד אחר צהריים בשכונה. בתנאי, כמובן, שהוא לא היה מצליח לשים יד על הכדור עצמו, כי לחזור הביתה בלי הכדור החדש שקיבלת מתנה, זה כבר לא היה נעים.
למדתי להסוות את עצמי
בזכות גן התותח, כל יום הכי אפור ושגרתי היה יכול לקבל טוויסט בעלילה. רק אתה עובר את שער העלים הירוק והסבוך, עולה על הדשא המטופל יפה, והיית מרגיש שהגעת לאנשהו. שהיום הזה הוא לא סתם יום של חול. וואו, כמה אפשרויות.
בימים בהם נתפסנו על הקטע של אולימפיאדה ואתלטיקה, היינו רצים בשביל האספלט שמסביב לדשא. במונדיאלים היינו משחקים כדורגל, אם כי כדורגל תמיד היו משחקים בשכונה, גם בין המדרכות והמכוניות. שם בגן משטח הדשא היה המגרש
הראשון בו "העברתי" עם הכדור ילדים גדולים ממני. הדשא היפהפה נתן הרגשה כאילו אתה בבלומפילד או בוומבלי.
משחקי גניבת הדגל לימדו אותי להתחבא, להסוות את עצמי, לרוץ מהר ולהכיר כל שביל וכל שיח ופרח שיש בגן הזה, ללמוד קצת טבע בתוך העיר ולאהוב אותו, את הגן.
והתותח? הוא עדיין עומד שם. אותו תותח ממלחמת השחרור, שחור, מרשים, מזמין לטפס עליו ולשחק עם הכוונות כאילו הצבא המצרי עומד להגיע בכל רגע מכיוון צומת גן הוורדים.
הכותב הוא עיתונאי ב"מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם