גן קסום: הפינה של אורנה נירנפלד
אורנה נירנפלד חוזרת אל הגן הבהאי בחיפה שליוה אותה מהילדות. אל המקום הקסום הזה היא חשה רגשות עזים ביותר
הגנים הבהאים בחיפה צבי רוגר
בהמשך טיולי הצופים, ואחר כך האהבות הראשונות, שנרקמו בין השבילים המטופחים של הגן, לו רכשתי יראת כבוד מיוחדת. המקום, שהוא אחד מפלאי תבל עבורי אז כילדה, וגם היום כבוגרת שכבר ראתה עולם.
זכורים לי ביקורים של בני משפחה, שהתגוררו במרכז הארץ, אשר הגיעו במיוחד בסופי שבוע לחיפה על מנת לבקר בגן. זה היה הרבה לפני שתוכננו, או אפילו חשבו, על הקמת הגנים התלויים, ואפילו על היכל הצדק העולמי, הבניין המרשים, שאין ספור אגדות מרחפות על המתחם הזה, מאז הקמתו.
חרוטים בזיכרוני שנות השישים והשבעים: מדינה צעירה שצעדה לצידה של הדת הבהאית החדשה יחסית, כשחו"ל הייתה מילה שרבים מאיתנו נדרשו למילון על מנת לתרגמה. כשטיולים היו אמיתיים, ולא וירטואליים מול צג המחשב. כשבמקום טיולים ברחבי העולם, התלהבנו ושמחנו לבוקר חורפי נאה, עם שמש מלטפת, שנתנה אישור שאת הבוקר הזה אפשר לבלות בשבילי הגן.
אחד המראות הזכורים לי היטב, הם האוטובוסים עמוסי התיירים שהגיעו לחיפה מכל רחבי הגלובוס, על מנת לבקר בגן ובמקדש עם כיפת הזהב, שבהקה בשמש. לי כילדה היא חידדה בכל פעם מחדש, את המשמעות של מה זה להיות חיפאית גאה, ולו לרגע.
אותם אוטובוסים שעלו בקושי את העלייה החדה של רחוב שדרות הציונות, אשר נקרא אז שדרות או"ם. גם היום, אני מסוגלת ברגעים מסוימים להיזכר, ואפילו להרגיש את תחושת המסתורין שליוותה אותנו כילדים, ואשר אפפה את הגן המופלא הזה.
תחושה של כבוד למקום
השקט הזה, הרוך ששידר המקום, וקול ציוץ הציפורים שבקע מבין צמרות העצים - כל אלה הפכו לחלק מזיכרונות נוף ילדותי. אותן נשים שירדו מהאוטובוסים, שהביאו אותם ישר למקדש בו קבורים עצמותיו של מייסד הדת ה"בהא -אללה".
אותן נשים, עטופות במלבושים מסורתיים של סרי, וכיסויי ראש שונים ומוזרים לי כילדה, כאלה שלעיתים גרמו לי כילדה ואפילו למבוגרים אני נזכרת לסקרנות. סקרנות של הכרת האנשים האלה: מי הם, ומה הם בעצם עושים כאן בעיר? סקרנות המלווה אותי-אותנו, תושבי העיר הזו, עד עצם היום הזה.
גם בחיי הבוגרים המשיך הגן הבהאי להוות מקום עם משמעות, כזה שתמיד נעים לחזור אליו. גם בפרק החיים הבוגרים של רבים מאיתנו, הוא היווה מן צומת דרכים, מקום מפגש של תרבויות.
לגן הבהאי הגיעו זוגות נאהבים בתחילת מערכות יחסים, שביקשו לטייל ולהצטלם בין שביליו הקסומים,
ליד הפסלים הפרחים המדהימים והמזרקות, שהיו באותם ימים אטרקציה לא קטנה. כזו שנותרה עד עצם היום הזה, גם עבור התיירים הרבים אשר לא מעט בזכותו מגיעים בהמוניהם לעיר.
בטרם הפכו החתונות לעניינם של המפיקים, היווה הגן הזה אתר צילומים לזוגות צעירים ביום חופתם. זכורות לי שיירות של כלי רכב מקושטים בסרטים ובבלונים, שהורידו בזה אחר זה את הכלות והחתנים, שנאלצו לעיתים לעמוד שעות ארוכות בתור על מנת להצטלם.
והיום כבוגרת, בכל פעם ששבתי לאותם גנים קסומים, אם כמבקרת במסגרת עבודתי העיתונאית, או כמארחת של חברים ובני משפחה מהארץ ומרחבי העולם, כאלה שמזכירים בבקשתם לבקר בגנים את ימי ילדותי - שוב אני מתמלאת באותה תחושה, זו שהייתה לי אז, לפני מספר עשורים. תחושה של כבוד למקום, ליופי ולעוצמה, שיש רק במקום הזה, שאין בשום מקום אחר בעולם, אליו הגעתי.
הכותבת היא עיתונאית בזמן חיפה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם