כך נלכדתי ברשת: הפינה של דובי גל
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. מיד כשעברתי לגור ברמת השרון התאהבתי במרכז הטניס, ומאז אני מגיע לכאן לפחות פעם בשבוע. הבדרן דובי גל מתלהב מהמקום שבו הוא מרגיש את האדרנלין זורם בעורקיו
דובי גל צילום: אסף פרידמן
עם הזמן התבגרתי, המחירים ירדו, הוקמו מגרשים ברחבי הארץ והספורט הלבן נעשה פופולארי מאוד. אני וחבריי נוהגים להגיע למרכז הטניס ברמת-השרון פעמיים-שלוש בשבוע ולשחק כמה שעות טובות. כשאני עסוק בהופעות, אני משתדל להגיע לפחות פעם בשבוע. אין שבוע שאני מוותר.
כמו שבתיאטרון אני מרגיש מעולה על הבמה, גם הטניס נותן לי הרגשה טבעית ובריאה. ככל שאני יותר בכושר, כך זה עוזר לי להיות אנרגטי יותר ולהרגיש ערני וחיוני על הבמה. ההתחלה לא הייתה חלקה מכיוון שניסיתי להעתיק את ההרגלים המגונים שלי מהפינג-פונג. לאט-לאט החברים לימדו אותי כי לטניס יש חוקים משלו והתנועות אחרות.
עם הזמן הצלחתי לסגל לעצמי מכות יותר מגוונות וההרגשה היא שאני מתחיל להיות שחקן לא רע. אני לא רק משחק, אני גם נוהג לבוא עם החברים והמשפחה ולעודד את נבחרת ישראל בכל משחקי גביעי דיוויס שנערכים במגרש הזה.
ההתנשאות של שראפובה הייתה גועלית
המשחק הראשון שראיתי כאן היה המשחק של דודי סלע מול הצ'ליאני פרננדו גונזלס שהיה מדורג שישי בעולם. לפני המשחק הצטלמתי עם דודי ואמרתי לו שאני מעריץ אותו, כי יש לנו אותן תכונות: שנינו לא גבוהים אבל אנחנו בעלי יכולת גבוהה. אנו מתעלים על עצמנו ומסוגלים תמיד לתת יותר. לפני אותו משחק דרבנתי את דודי. אמרתי לו שהגודל לא קובע ושהוא יכול להגשים את כל החלומות שלו.
כשהנבחרת עלתה למגרש הייתה אוירה מחשמלת בזכות 5,000 האוהדים שעודדו ללא הפסקה. אף פעם
לא ראיתי דברים כאלה. בזכות רוח הפטריוטיות שהייתה באוויר, דודי כיכב בביצועים אקרובטיים. משחק נוסף שלא אשכח הוא המשחק שבו שיחקה נבחרת הנשים של ישראל נגד נבחרת רוסיה של מריה שראפובה.
הרוסיות הגיעו ביתרון ברור עלינו, אך ההתנשאות של שראפובה הייתה גועלית. התייחסו אליה כמו אל פרימדונה. נכון שהיא יפה וטניסאית טובה, אבל אני לא מבין על מה ולמה ההתנשאות הזאת. זאת הסיבה שהקהל, ואני בתוכו, בזנו לה והתנהגנו בדרך שהיא לא הכי מקובלת בעולם הטניס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם