הכלבה לינדה הוכנסה למקפיא, נתן זהבי מבקש סליחה
הסיפור על הכלבה הקטנה והאמיצה, שביקשה להגן על בעליה מפני פורצים ומצאה את עצמה בפריזר. וגם: מה יהיה הפשע הנורא הראשון אחרי הסליחותְ
למרות גופה הזעיר היא לא היססה וחשפה שיניים על שלושת בני השטן שהתקרבו אל שטיינברג הקשיש והחלש. אחד מהם ניסה להסות אותה וכשהמשיכה לנבוח, הוא תפס אותה באלימות. כדי להשתיק אותה הכניס אותה לתוך המקפיא במקרר שהיה ריק כמו אצל רבים מניצולי השואה הקשישים המתגוררים בגפם.
לינדה הקטנה ישבה בחושך ורעדה מקור ומפחד. שטיינברג הקשיש, שראה את כלבתו האהובה מוכנסת למקפיא, פרץ בצעקות. שלושת הבריונים השתיקו גם אותו, הטיחו אותו ברצפה ודרשו ממנו תוך כדי איומים שיחשוף בפניהם היכן הוא מחביא את הכסף. השכנים, ששמעו את הנביחות והצעקות, הבינו שמשהו לא טוב מתרחש בדירתו של הקשיש, שבדרך כלל לא נשמע ממנה רעש כלשהו, והזעיקו את המשטרה.
הקשיש התחנן על חייו ועל חיי כלבתו והסביר שאין לו כסף. הם לא האמינו, נפנפו לנגד עיניו בתצלום של קרובת משפחה ואיימו עליו שאם לא יגלה היכן הכסף יפגעו בו ואחר כך בקרובה שבצילום. את האיום ליוו בנפנוף חפץ חד לנגד עיניו והטחתו ברצפה.
כשהמשיך להתעקש על כך שאין לו כסף החלו במסע הרס בדירה. הם עקרו את דלתות הארונות, השליכו את תכולתם על הרצפה, ואחרי שהפכו כל מה שניתן להפוך החליטו להימלט תוך כדי שהם לוקחים אתם את לחצן המצוקה. לרוע מזלם, הם נפלו הישר לזרועות השוטרים שהגיעו למקום. גם השוטרים הותקפו על ידי הבריונים, אחד השוטרים נפצע בחזה ואחר ביד.
השוטרים והשכנים שנכנסו לדירה נדהמו כששטיינברג הקשיש ביקש מהם דבר ראשון להציל את הכלבה שנמצאת במקפיא במקרר. הם פתחו את המקרר והוציאו ממנו את לינדה הרועדת מקור שבשארית כוחותיה נבחה בצהלה למראה משה שטיינברג הקשיש שחיבק אותה ואימץ אותה אל לבו.
השבוע, ביום הכיפורים, אני מבקש להתנצל בשמו של כל אזרח בעל מצפון החי במדינת ישראל ממשה שטיינברג הקשיש ומכלבתו לינדה על החוויה הקשה שעברו, על הסבל, העלבון וההשפלה, על העובדה שבעולם האכזר שבו אנחנו חיים מסתובבים חלאות אדם כמו אלברט ירמיה, בן ה-20, ושני בני ה-17 המוגדרים קטינים שהיו אתו בעת ביצוע המעשה הברברי.
אני רוצה לשבח את לינדה הקטנה שניסתה להפחיד את המנוולים שחדרו לבית שלה ושל משה, כלבה קטנטונת נגד שלוש חלאות שמחפשות כסף קל תוך כדי שימוש באלימות נגד חסרי ישע.
אלברט ירמיה וחבריו הצעירים הובאו ב-1.2.2010 לבית המשפט המחוזי בחיפה לשמיעת כתב האישום נגדם. התובעת, עו"ד איילת השחר ביטו ן-פרלה, ציינה כי השלושה נתפסו "על חם".
היא סיפרה שהצדיק אלברט ירמיה, למרות גילו הצעיר, נידון בשנת 2007 לשנתיים וחצי שנות מאסר בגין עבירת אלימות ותלוי נגדו גם מאסר על תנאי. גם אחד משני הנערים הצדיקים כבר נתפס בעבר ונידון למאסר על תנאי בגין עבירות רכוש בשנת 2006, כלומר היה ניתן להבין שמדובר בחבר'ה צעירים שבחרו את דרך הפשע כדרך חיים.
בבית המשפט, כמו בבית משפט, באי כוחם של הנאשמים כפרו בהאשמות. אמרו את הבל ה-בלה-בלה המוכר, ושמרשיהם חפים מפשע. עורך דינו של ירמיה אף טען שלקוחו
ביום שלפני ערב ראש השנה (27.9.2011) שלח שופט בית המשפט המחוזי כמאל סעב את משה ירמיה לשש שנות מאסר ואת שני "הקטינים" שהפכו לבוגרים לחמש שנות מאסר, וחייב אותם לשלם פיצוי 4,000 שקל לקשיש. עם זאת, השופט לא מצא לנכון לדאוג לפיצוי ללינדה על הטראומה הקשה שעברה בזמן האירוע, הרי היא סתם כלבה קטנה שהוכנסה למקפיא.
עו"ד זיו גלעד, סנגורו של אחד הקטינים, הביא לי את הסעיף כשהודיע שיערער לעליון על שליחת לקוחו לחמש שנים - עונש זהה לקטין השני שיש לו עבר פלילי. וכך אמר לי השבוע עו"ד גלעד: "טעה כבוד השופט שנתן עונש זהה למי שיש לו עבר פלילי ולמי שאין לו. עונשו של מרשי היה צריך להיות מופחת בגין עברו הנקי". גלעד מתכוון לערער לעליון. איחלתי לו שגם הפרקליטות תערער על העונש הקל שקיבלו הפושעים, והלוואי שבעליון יחליטו שבשל חומרת העבירות יש להכפיל את העונש אם לא לשלש אותו.
לפי חוקי ההלכה בנושא עין תחת עין ושן תחת שן, הייתי מציע לבית המשפט עונש מקורי - שלושת הנאשמים ירצו את עונשם בתא ההקפאה במטבח בית הסוהר ומדי פעם, באקט של הומניות, יוציאו אותם להפשרה ויחזירו אותם לתא ההקפאה עד תום ריצוי עונשם.
גברת שופל, תושבת תל אביב ותיקה ולקוחה קבועה של קואופרטיב דן במשך עשרות רבות של שנים, כעסה על הקואופרטיב שמספק לה, לחבריה ולשכניה תחבורה עירונית. עד שהחלה הרפורמה הייתה גברת שופל וחבריה לשכונה נוהגים לנסוע במשך כמה דקות באוטובוס לכיוון הסינמטק לאירועי תרבות האהובים עליהם.
כשנכנסה לתוקף הרפורמה נגמר הסיפור. האוטובוס שהיה מוליך אותם שינה יעדים, לא עצר בתחנת האיסוף ולא בתחנת ההורדה. גברת שופל ושכניה, חלקם נכים, נאלצו לנסוע בשני אוטובוסים ולהמתין זמן רב, מה שהמאיס עליהם את הנסיעה והרצון ליהנות מקצת תרבות לעת זקנה.
גברת שופל פנתה לגורמים הנוגעים וחליפת המכתבים התישה אותה. היא טורטרה בין גורם אחד למשנהו, בין מנכ"ל לסמנכ"ל, מדובר ללשכת תלונות ציבור. בסוף היא נשברה, תפסה אותי ברחוב והתחננה לעזרה.
שוחחתי עם יו"ר דירקטוריון דן, מיכאל נגר, ביום ראשון ב-10:30 בבוקר . ביקשתי ממנו לבדוק אם אפשר לעזור לקבוצת האזרחים הוותיקה הזו, ואם אי אפשר - שיהיה נחמד, ידבר עם הגברת ויסביר לה שאי אפשר ובכך תסתיים הפרשה.
ביום ראשון אחר הצהריים קיבלתי טלפון מהגברת ובקול מאושר בישרה לי שהיא וחבריה המתינו בתחנה, האוטובוס עצר ואסף אותם כמו פעם והוריד אותם בתחנת היעד. "נס ראש השנה", היא הגדירה את מהירות הטיפול. שנה טובה ותודה למיכאל נגר .
ביום כיפור יסתופפו יחדיו יהודים טובים ויהודים רעים בבתי הכנסת, לבושים לבן עם פנים קודרות בשל היום הקדוש. הם יתחשבנו יתנצלו, יבקשו סליחה וכפרה, רובם יצומו, חלק גדול מהם יחוש הקלה גדולה אחרי השהייה הממושכת בבית הכנסת, רבים מהם יסיימו את הצום, ובארוחה החגיגית שאחריה ייחלו שהשנה הבאה עליהם לטובה תהיה שנת שלום, בריאות, שגשוג וכל הדברים היפים והטובים שכל בן אדם מאחל לחבריו הקרובים ואפילו לסתם אנשים שאינו מכיר.
זה ייקח 48-24 שעות עד שיתפרסם הרצח הראשון, האונס, השוד האכזר או התאונה הקטלנית בה ידרוס נהג שתוי הולכת רגל או רוכב אופניים. האנשים הרעים ימשיכו לעסוק בענייני הפרוטקשן, החיסולים, הסחר בזונות ובעבדים. הפדופילים יצודו את הקורבן הבא, הנוכלים יחפשו לעשוק את הקשיש התורן, ליד הבנקומטים ימשיכו לחטוף ארנקים מזקנים חסרי ישע.
יום כיפורים הוא החג ששוכחים הכי מהר. זו לא הרגשה כל כך נעימה לעבור ישר מקדושה לטומאה, אבל אין מה לעשות - יהודים צריכים להתפרנס, לספק את היצר האפל, להשיג את הכסף למנות שמחירן מתייקר, לשרוף איזה מסגד ולעקור כמה עצי זית של הצוררים.
יום כיפור הוא באמת חג חשוב מאוד, אבל מה לעשות, שינויים גדולים הוא לא מחולל בבני אדם. אנשים טובים ימשיכו להיות טובים, אנשים רעים ימשיכו להיות רעים ויום כיפור, אסור לשכוח, זה אחלה חג למוכרי האופניים ומתקני הפנצ'רים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם