יין אדום: שתינו כמה כוסות עם המהפכן המקורי, דני האדום
יונתן אסתרקין ו"דני האדום" נפגשו במסעדה בנמל, דיברו על המצב, אכלו מרק דגים ושתו יין לבן. כי מהפכנים לעולם לא מתים, הם רק אוכלים יותר טוב
גם למי שאיננו קומוניסט בנשמה, כהן בנדיט הוא סמל של ממש. סוג של צ'ה גווארה יהודי. אפילו סבתא שלי עליה השלום, שלא בדיוק התלהבה מאנרכיסטים, הודתה שאם כבר מהפכן לפחות אחד שמדבר גרמנית טובה.
כהן בנדיט, לטובת קוראינו שחשים שההיסטוריה התחילה עם היווסדה של עדי הימלבלוי, נולד ב-1945 למשפחה צרפתית גרמנית יהודייה, היה סטודנט בצרפת בשנת 1968 כאשר מהומות סטודנטים ופעילי שמאל פרצו נגד הממשלה האולטרה-ימנית של גנרל דה גול.
כהן בנדיט התבלט במהרה כנואם ומארגן כריזמטי והפך לסמל של המחאה וכונה דני האדום גם בשל שיערו הג'ינג'י הלוהט וגם בשל השיוך הפוליטי. בשיא המחאה הושבתה צרפת כולה וחלקים מאירופה, אבל אחרי זמן מה דעך המרד ושלטון הימין נשאר במקומו. שום טרכטנברג לא היה שם.
כהן בנדיט המשיך להיות פעיל בפוליטיקה האירופית, הן בגרמניה והן בצרפת, וכיום הוא מכהן כחבר הפרלמנט האירופי במסגרת מפלגת הירוקים. בארץ הוא ביקר כבר פעמים רבות, אבל הביקור הנוכחי היה במסגרת המחאה החברתית מתוך יוזמה של ידידו משכבר הימים עופר ברונשטיין, ישראלי פעיל שמאל אשר חי כבר שנים באירופה ומשמש בין השאר יועץ לענייני המזרח התיכון לממשלת ספרד.
ביום שישי נאה אחרי הצהריים, אחרי הרצאה שנתן במכללת תל אביב יפו, מתפנה בנדיט לצהריים בנמל ומוכיח שמהפכנים ורוחם לעולם אינם מתים. הם רק אוכלים קצת יותר טוב עם הזמן.
כשכהן בנדיט גומר את ההרצאה שמעט התארכה הוא יוצא החוצה לבוש בג'ינס פשוט ומעיל מהוה. הג' ינג'י בשיער עוד שם, אבל מעורב בו לא מעט אפור, העיניים הכחולות לוהטות כתמיד.
בין הסטודנטים מסביבו יש תערובת של הערצה ואכזבה מהגילוי שהאיש, מה לעשות, אנושי. לחלק הוא נראה נחמד מדי, לחלק הוא נראה מהפכני מדי, לחלק לא מהפכני מספיק. הוא עוצר לדבר עם פחות או יותר כל מי שמעוניין ונראה די שמח מתשומת הלב סביבו.
דפני ליף וסתיו שפיר מגיעות. הם מתחבקים כמו אחים אובדים. גילוי: שתיהן הרבה יותר קטנות והרבה יותר יפות מאיך שהן מצטלמות. בסוף אנחנו מצליחים בכוחות
"אני גדלתי על המיתוס של דני", אומר ברונשטיין כשאנחנו מתיישבים בעוד בנדיט מפלרטט קלות עם המלצרית, מזמין בויאבז, סודה ואני יין לבן. "כשפגשתי אותו בארץ בפעם הראשונה, במסגרת מפגשים עם כל מיני חברי פרלמנט אירופים אחרי הסכמי אוסלו, הוא הרשים אותי מאוד ומאז אנחנו בקשר. אגב, אתה יודע שיש מדור מאוד דומה לשלך, גם כזה עם ארוחת ערב משותפת ושתייה, בעיתון גדול במדריד?"
חקיינים משופמים.
"עופר ארגן את הנסיעה", פותח בנדיט את סיפור הגעתו הפעם, "כי היה לשנינו מעניין וחשוב לראות ולהשתתף קצת במחאה הזאת שהיא לדעתי אירוע חשוב במיוחד לישראל שאליה כמובן תמיד היה לי יחס מיוחד. הייתי גם ברמאללה אגב, בשיחה מאוד מעניינת ומאוד מפחידה באוניברסיטת אל קודס עם קבוצת סטודנטים ופרופסורים".
מה היה מפחיד בה?
"העובדה שמדובר באנשים משכילים ומתונים, לא אסלאם קיצוני ולא תומכים באלימות, שפשוט התייאשו מפתרון שתי המדינות. הם לא חושבים שזה יכול לקרות. הם לא חושבים שישראל רוצה בכך שזה יקרה והם מתייאשים מזה ומתחילים יותר ויותר לדבר על מדינה אחת גדולה.
"וברגע שזה יקרה, ברגע שהם יתייאשו סופית והחברה הפלסטינית כולה תתחיל לבקש מישראל רק דבר אחד - אזרחות וזכות הצבעה, ישראל תאבד או את הצביון הדמוקרטי שלה או את הצביון היהודי שלה, ובשני המקרים זה יהיה הרסני עבורה. לכן זה היה מפחיד".
כן , זה אכן מפחיד. לנושא יותר אופטימי, מה חשבת על המחאה החברתית?
"זה היה מאוד מרגש עבורי ומאוד חשוב לעתידה של ישראל כי אני רואה בחבר'ה האלה ממש דור חדש של מוסריות ואתיקה צעירה בישראל. הם עסוקים מאוד בסולידריות חברתית, בשוויון, הם הולכים באמת עד הסוף.
"במשך זמן רב מדי הייתה בישראל אווירה אצל הצעירים שאו אי אפשר לעשות שום דבר או שכל מה שאפשר לעשות הוא בנושא הפלסטיני, ועד שזה לא ייפתר שום דבר לא יזוז. וטוב שיש גם גישה אחרת. גישה שאומרת די, נמאס לנו מהפערים העצומים בחברה שלנו".
היו הרבה טענות לאורך השנים שישראלים צעירים וס.טודנטים הם אדישים
"אני לא מצטט הרבה משנת 1968, אני לא אוהב להזכיר את זה, אבל אני אספר לך סיפור מהתקופה. בחודש מרס של אותה שנה הופיעה כתבה גדולה מאוד במגזין 'לה מונד'. שם טענו נגד הצרפתים הצעירים בדיוק את אותה טענה.'הכול', כך הם כתבו,'מתרחש בגרמניה סביב חומת ההפרדה ובארצות הברית סביב מהפכת ההיפים ובאנגליה הייתה תקופת סווינגינג לונדון - ואצלנו בצרפת כלום. משעמם'.
"שבועיים אחר כך התחילה המהפכה הגדולה שלנו. אתה מבין? זו הסתכלות צרה ושטחית במיוחד לנתח תופעות פוליטיות לפי ההיסטוריה. צריך להסתכל על המציאות. המציאות משתנה כל הזמן.
"והמציאות עכשיו היא שאנשים צעירים גומרים צבא, גומרים לימודים, לא מוצאים דירה, לא מוצאים יציבות ובמקביל מגיעים כל מיני יהודים עשירים מצרפת וקונים חצי תל אביב וחצי נתניה וזה מעלה את המחירים עוד יותר, והישראלים מרגישים שלוקחים להם את הבית, שאין להם סיכוי למצות את הפוטנציאל, שאין להם סיכוי פה. אז מתפוצצת מחאה. לא חשוב מה היה קודם. זה לא יכול לקרות אחרת".
אז זה שובו של המרקסיזם?
"לא בדיוק, כי פה לא העניים והמעמד הנמוך מחה אלא מעמד הביניים".
לפי לנין, מעמד הביניים יוביל את המחאה, יהיה האוונגרד.
"כן, אבל קודם כול זה לניניזם ולא מרקסיזם, חוץ מזה, נכון שלנין מדבר על אוונגרד, מובילי המחאה, אבל הוא מתכוון שמאחוריהם יהיו המסות של האנשים ממעמד נמוך. פה רוב המחאה הייתה של מעמד ביניים. זה משהו אחר".
אבל יש לזה סיכוי? הרי המחאה כבר דועכת, הממשלה לא התחייבה לכלום, אין למחאה כוח פוליטי אמיתי על הממשלה הזו כי המנדטים שהמחאה הזו מייצגת לא מצביעים לממשלה הזאת בכל מקרה.
"הפתרון הוא לא בכוח פוליטי אלא בשינוי אמיתי בחיים. בשטח. אני לא יודע אם המחאה באמת דועכת. אני בטוח שזה נאמר כבר כמה וכמה פעמים. היא יכולה לדעוך ולהופיע מחדש. שוב ושוב. בדרכים שונות ואופנים שונים. לעולם אי אפשר לדעת.
"אם היית אומר למישהו לפני חודשיים שבקיץ יגורו מאות אנשים באוהלים, מאות אלפים יפגינו בתל אביב, עשרות אלפים יפגינו ברחבי הארץ, וכל זה בהנהגתם של כמה צעירים לא מאורגנים, הוא היה חושב שאתה משוגע. אי אפשר לדעת. כל זמן שהמצב הנוכחי נמשך, מחאות יתרחשו".
המלצת למנהיגי המחאה על אסטרטגיה?
"אני לא ממליץ על כלום. כעיקרון. לא באתי לייעץ או להמליץ, באתי לדבר ולהקשיב ולנהל דיון. אבל אני שמח ממה ששמעתי".
פה מתחיל לפתע דיון ארוך בצרפתית, שלצערי אני לא מבין, בין בנדיט לבני לווייתו. לשומע מהצד זה נשמע כמו שיח אינטלקטואלי חשוב מאין כמותו, דרידה, פוקו ושאר ירקות, אבל רק אחרי כמה דקות של שיחה לוהטת מתברר שהם התווכחו בלהט על אם הפרש השעות בין ישראל לצרפת הוא שעה או שעתיים. צרפתים.
קשה לא להיסחף בהתלהבות של כהן בנדיט ומלוויו. יש לו תשובה לכל שאלה, יש לו גישה סדורה, אתה מדבר אתו וחש את חיקה החמים והנעים של הליברליות ותיקון העולם עוטפים אותך. אבל למרות הכוונות הטובות, האם העולם כיום הוא מקום טוב יותר לחיות בו מאשר היה ב-1968, האם כל המאבקים משנים משהו ואם כן האם בהכרח לטובה? שלא במפתיע, תשובתו של בנדיט היא חיובית למדי.
"ברור שלא הכול משתנה ולא הכול משתנה לטובה", הוא אומר, "וזו שאלה ספציפית מאוד. אבל אם בודקים דבר-דבר לגופו מגלים שהטוב עולה על הרע, לדעתי. לאישה, לדוגמה, טוב יותר היום לחיות בצרפת מאשר ב-1968. יש לה יותר זכויות, יותר שוויון. אישה נשואה באותה שנה הייתה צריכה אישור כתוב מבעלה לפתוח חשבון בנק או לקבל עבודה. שנת 1968 לא 1868. היית מאמין? אז ברור שהמצב היום טוב ביותר".
מדהים . לא רעיון רע, אגב.
"לגמרי (הוא מתפוצץ מצחוק וגם הפמליה, המורכבת בעיקרה מנשים, צוחקת ואני שמח שהם קלטו את הבדיחה) אבל ברצינות, ברור שיותר טוב היום. כנ"ל אם אתה הומוסקסואל וכך הלאה".
כן , רק גבר לבן סטרייט לא טוב להיות היום.
"יש בזה משהו (צוחק שוב). המהפכה משאירה לפעמים אנשים בחוץ. יש אנשים רבים שמצבם רע, אבל כחברה, התקדמנו ללא ספק. שמע, היום, דרך פייסבוק אפשר להפיל משטרים. כמו שקרה במצרים. זה מצב שונה לגמרי. זה מדהים. אין ספק שזה טוב יותר".
כן? הרי לגבי המהפכה במצרים אנחנו בכלל לא בטוחים שזה יהיה לטובה. יש סכנה של השתלטות אסלאמית, של הרעת היחסים עם ישראל.
"תמיד יש סכנות. ולפעמים יש תוצאות לא חיוביות למעשים חיוביים, אבל זה לא אומר שהם לא היו צריכים להתרחש. קח לדוגמה את המהפכה הצרפתית 1789. מה קרה אחריה? דיקטטורה של המהפכה, הגיליוטינה, הדיקטטורה של נפולאון, מלחמות נפולאון סביב כל אירופה. אבל האם זה אומר שהמהפכה הצרפתית לא הייתה צריכה להתרחש? שהיה לעולם ולצרפת טוב יותר לולא התרחשה? ברור שלא.
"אז המהפכה במצרים זה אותו דבר. מה שלא יכול להיות בשום מקרה זה שמבחינה היסטורית, הביטחון של ישראל תלוי בכך שהעם המצרי יהיה משועבד לדיקטטור צבאי כמו מובארק. זה לא יכול להיות. המצב הזה מבחינה היסטורית לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. הוא חייב להשתנות.
"השינוי יביא לעוד שינוי ועוד שינוי וכך הלאה. האסלאם הקיצוני הוא ללא ספק סכנה. ואולי עוד יבואו זמנים קשים. אבל המצב ההתחלתי, של דיקטטורה צבאית במצרים, לא היה יכול להישאר על כנו לאורך זמן מבחינת ההיסטוריה".
"אגב", ממשיך בנדיט, "גם מבחינת ישראל המצב לא יכול להישאר ככה לאורך זמן, ובדיוק כמו שאני לא יודע איך הסיפור ייגמר במצרים, אני לא יודע איך הוא ייגמר בישראל. אני רק יודע שגם בישראל זה לא יוכל להימשך לאורך זמן".
מה הכוונה זה לא יוכל להימשך?
"אני חושב שהסחטנות הדתית של כל הקבוצות הדתיות בישראל, החרדים והדתיים הלאומיים המתנחלים, היא סכנה איומה. אם זה היה קורה במדינה מוסלמית היו צועקים עד לב השמים. מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית מערבית, אבל מתנהלת לפי סחטנות דתית, זה מתכון לאסון. חברתית, כלכלית, דיפלומטית. זה חייב להשתנות. דת, ובעיקר דת קיצונית, היא הבעיה הגדולה של העולם. כל העולם. כמו הסתומים האמריקנים שמאמינים בבריאת העולם ומתכחשים לדארווין".
אתה מתאכזב לפעמים? מתייאש?
"כן וכן. ברור. כשאני מסתכל לדוגמה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שאפשר וצריך היה לגמור אותו מזמן, עם הרבה פחות מתים וסבל, אני מתייאש. בכל פעם מחדש. אבל בכל פעם מחדש מתגברים על הייאוש וממשיכים הלאה. אין בררה".
מה עם עצמך, אישית, אתה מתאכזב מעצמך? חושב שיכולת לעשות יותר? לשנות יותר?
"זה לא. אני משתדל לא לבזבז את זמני וכוחי על דברים מהעבר. קודם כול, בכנות, אני לא מאוד מאוכזב מעצמי, אני חושב שעשיתי הרבה. חלק יצא טוב, חלק יצא לא טוב, אבל אני מרוצה מהחיים שחייתי. אולי רק חבל לי שלא התחתנתי מוקדם יותר ועשיתי יותר ילדים (יש לו בן אחד בן 20, י "א), אבל היה לי קשה לוותר כנראה על הנאות החיים של המהפכן הצעיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם