"אל תפסיקו לחלום": קריאה למנהיגוֹת המחאה
המאבק שהתחיל במעמד הביניים חייב להתייחס עכשיו לדיכוי האמיתי: לדבר על הכיבוש, לא רק על הכלכלה. על מזרח ירושלים ולא רק על גוש דן. על מחוסרי הדיור ולא רק על הרופאים
כשהצבתם אוהל בשדרה לא היה לכם מה להפסיד, חשבתם שבמקרה הטוב השוטרים יפנו אתכם בכוח ובמקרה הרע יתעלמו מכם לחלוטין. הצלחתם להוציא את התל-אביבים האדישים מבתיהם על ידי פנייה למצוקה המשותפת של כולם - עלויות הדיור.
האם הייתם משכנעים אותם לטעת אוהל עבור צדק חברתי בשלב הזה? לא בטוח. אבל כשהמוחים הלכו והתרבו, הבינו את הכוח שלהם ודיברו על הבעיות שלהם, הדרישות הלכו והתרחבו. מתל-אביבים צעירים, להורים צעירים, למחוסרי דיור, לצדק חברתי.
הנה נאמר צירוף המילים "צדק חברתי" ואיגד את כל המטרות, את כל הדברים ששווה להילחם עבורם בישראל. אין צורך להתייחס לבעיות בפרטנות ואין צורך להתמודד עם דרישות אילמות של אוכלוסיות מדוכאות, העם דורש צדק חברתי.
משולהבים מהסחף האנושי ומהיציאה הכללית מהאדישות סירבתם לשייך את המאבק לשמאל או ימין, רציתם לגייס את כולם, הרי כל העם סובל בעצם מהכלכלה. ניגנתם על חליל האוברדרפט ויוקר המחיה וכולם עקבו אחריכם עד כיכר המדינה.
בשלב הזה כבר היה לכם מה להפסיד, 400 אלף אזרחים שהצביעו ברגליים ומיליונים של תומכים שקטים. צברתם כוח והשפעה מול הממשלה שמיהרה להכריז על ועדות, מול רשתות המזון שמיהרו להוזיל סל נבחר של מוצרים והתחלתם להתנהל בזהירות, בחישוב.
לפני שבועיים הגעתי למפגש בבית העם, הבית שפלשו אליו ברוטשילד 69 והפך למרכז קהילה וידע. המפגש היה עם דני כהן בנדיט, הידוע בכינויו "דני האדום", ממנהיגי מרד הסטודנטים של 1968 בצרפת, מחאה שזכתה ליותר דימויים רומנטיים מאשר להשפעה ממשית. בשיחה דיברו על דרכים לצרף את המאבק הפלסטיני לעצמאות למחאה הגדולה. האדום ניסח זאת באופן הבורגני ביותר שניתן להעלות על הדעת - שכנעו אותם שההתנחלויות הן אלו שגוזלות מהם כסף, אם תהיו רק צודקים תישארו עם מאבק קטן. הוא טעה.
כלכלה לא עובדת כעוגה שנפרסת
אני מבקשת ממנהיגי המחאה לחזור לנקודת ההתחלה ולדמיין שאין להם מה להפסיד. הישגי המחאה עד כה לא עצומים, וגם מיליון איש בכיכר לא ישנו את העובדה שיש פה כיבוש, והוא לא יוכל להסתיים כל עוד שוררת כאן גזענות עמוקה, כל עוד לא עוסקים בו ובסיומו וכל עוד אין התנגדות עממית משני הצדדים. הזכרתם את ערביי ישראל, אל תהססו להזכיר את הערבים שבעזה ושמעבר לקו הירוק, ואל תגידו שאלה שני מאבקים שונים.
היו פחות פרקטיים וחזרו לחלום. מהפכות לא מתגלגלות על ידי חישובים קרים, הן מתחילות מחלומות מופרכים. עופר ברונשטיין, המלווה של דני האדום, אמר בדיון שאם לפני עשרה חודשים היו אומרים לו שתהיה מהפכה במזרח התיכון הוא לא היה מאמין.
דפני ליף, סתיו שפיר, רגב קונטס ושאר המנהיגים חזרו למשבצת הראשונה וחלמו רחוק, תנו ל-400 אלף המפגינים להיות לכם בסיס ממנו תוכלו לשאוף ליותר מהחייאת מעמד הביניים. ייתכן שהרבה יעזבו וינטשו, ייתכן שתפסידו תנופה פוליטית, אבל תישאר התקווה שהצלחתם להנחיל אצל מיליוני אנשים שוויתרו על האפשרות לשינוי, שלא האמינו שיש להם כוח לשנות.
אני מבקשת מכם לא לחשוב בקטן, ולא בזהירות. הפוליטיקה דורשת ממך להיות חכם, המהפכה תובעת להיות צודק. מנהיגי מהפכה עם השפעה אמיתית חייבים להיות שניהם ואני חוששת שהפוליטיקה תשתלט, שהצונאמי האדיר שהתגבש בקיץ יסתיים בשפריץ קטן מול החוף.
המחאה החברתית לא השיגה עד היום הרבה מלבד שיח חדש, וגם הוא הולך ומתרוקן. העם דורש צדק חברתי, מזמזמת האחיינית בת השבע שלי. העם דורש צדק חברתי, ממלמל בבלי דעת הגבר שמזמין סלט במזנון, הצדק החברתי הפך לקונצנזוס מרוקן מתוכן. הגיע הזמן לדבר על הכיבוש, לא רק על הכלכלה. על ערביי ישראל ועל מחוסרי הדיור, על מזרח ירושלים ועל נבי סאלח. על אלימות משטרתית ועל ג?סי כהן. המאבק שהתחיל ממעמד הביניים חייב להתייחס לדיכוי האמיתי.
אני חוזרת ומבקשת, לא רק ממנהיגי המחאה, אלא מכל מי שפעיל בה - התחילו לחלום שהשינוי יכול להגיע רחוק ורחב יותר משדמיינתם. כי אם כבר יצאתם לרחוב, הילחמו על הכול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם