משרתם של שני אדונים: הלקח של טרכטנברג
זה הלקח העיקרי של מנואל טרכטנברג: אי אפשר גם להיענות לעם שרוצה רווחה, וגם לרצות מנהיג שבטוח שישרוד את השטות הזו
והנה חידה: מי הבא בתור? הבנקים? הביטוח? שכר הדירה המשוגע בתל אביב? תשובה בסוף הטור.
אני לא מכיר את זהבית כהן, אני גם לא משתוקק להכיר. מבדיקה קצרה מדובר באישה שהתהדרה בתואר דוקטור שהתברר כבלתי קביל (ולכן הסירה אותו כשהדבר נחשף).
לדעתי מגיע לה כל הלבן שהיא חוטפת בפנים, ולו רק מפני שבזמן שמחיר החלב ירד בכל העולם, בתנובה דווקא העלו אותו. רק על זה מגיע לה לאכול קוטג' של שטראוס כל החיים (כן, מה לעשות, של תנובה יותר טוב,
ולקינוח , מתברר שבשנה החולפת הם הרוויחו חצי מיליארד שקל הרוויחו, לא מחזור או משהו כזה, רווח נקי לא כולל רווחים מנדל"ן. הנה סקופ: אף אחד לא צריך להרוויח כל כך הרבה כסף, אף אחד. מספיק היה להרוויח עשירית מזה, אבל זהבית רצתה את כל הקופה, ועכשיו אינשאללה שתיסגר בכספת לכמה שנים.
יש לי תחושה שאפילו אשתו של טרכטנברג נגד הדוח. מזמן לא היה כאן מנעד כל כך עצום של מתנגדים לדוח שממילא לא ייושם לעולם.
כמה הוא בטח שמח כשביקשו ממנו להיות המושיע החברתי הגדול, כמה הוא בטח עצוב השבוע. אבל זהו אולי הלקח העיקרי - אי אפשר להיות משרתם של שני אדונים, גם של העם שרוצה רווחה וגם של המנהיג שבטוח שישרוד גם את השטות הזו.
1. מותק את יכולה בדרך חזרה מהעבודה לעצור בסופר ולהביא חלב? (בן משפחה לזהבית כהן)
2. מנו, מה זה הניירות האלו שכתוב עליהם "לא להכניס לדוח, אין סיכוי שזה יקרה?" (אשתו של טרכטנברג לטרכטנברג)
כלב: תשמע, החלטתי שאני צם השנה.
אני: באמת? זה מקסים, אפילו מרגש קצת
כלב: זה בעיקר כדי לכפר על החטאים שלך, אולי זה יעזור.
אני: איזה חטאים?
כלב: אתמול, כשלא השארת לי אוכל והלכת לקנטרי?
אני: ומה עוד?
כלב: שלשום שלא השארת לי אוכל ונשארתי רעב כמו כלב?
אני: טוב, ומה עוד?
כלב: על זה שלפני ארבעה ימים אמרתי שאתה הולך לקנות לי אוכל ובסוף הלכת להשתכר בפאב? אני: אוקי, ועכשיו אחרי כל התקופה הארוכה שבה אתה מורעב אתה רוצה גם לצום?
כלב: האמת שזה באמת אידיוטי. זוז, אתה מסתיר לי את השופר של אלי ישי.
טרכטנברג. סתם, בצחוק.
והסיפור הזה מתחיל בהתכוונות טובה להכין חומוס לבד בבית, התכוונות טובה שנגמרה בעשן ופיח שחור ובכמעט אסון. שמתי סיר עם חומוס שהושרה לילה שלם ומים על האש. הסיר עמד על האש לפחות חצי שעה לפני שיצאתי לריצה קלה כשאני שוכח לחלוטין את התבשיל המהביל בסיר שעל האש, אש חזקה במיוחד.
הבית היה ריק, כלב היה אתי ואפילו לא לקחתי את הנייד כי הרבה יותר נוח לרוץ בלעדיו. אני רץ (תאמינו או לא) כחצי שעה, וכל כיוון הוא כרבע שעה מהבית. זה הכה בי ממש בסוף צד א' של המסע. פתאום הבנתי/ נזכרתי/ נבהלתי/ הפנמתי שבבית המתוק שלי יש סיר על האש כבר המון זמן!
התחלתי לרוץ חזרה, יותר מהר אבל עדיין לא ממש אסתר שחמורוב (וסליחה שזה השם היחיד שאני מכיר מתחום ספורט הריצה), כשבדרך מתרחש הסיוט הבא: אני מבין שכנראה אסון מתבשל בדירתי ולידי עוברים רוכבי אופניים. אני מעז לעצור אותם לרגע, להסביר מה קרה ולבקש מהם לנסוע עם המפתח לדירתי ולסגור את האש.
הראשון הסתכל עליי כמשוגע, עשה תנועה מגונה עם היד והמשיך לנסוע, השני והשלישי עצרו, הקשיבו ברוב קשב ואמרו כאיש אחד: נו, איפה המצלמה? איפה אורלי? למה לעבוד עלינו? לא מספיק חיים הכט קרע לנו את הצורה? ונסעו. איש לא האמין שאני בסיוט אמיתי, שבאמת נשרף לי הבית ונגמרו החיים. אם פעם הישראלי היה סתם איש קר ומנוכר שהעדיף לחצות אוקיינוס מאשר לעזור לאיש בצרה, הרי שהיום הוא גם לא מאמין לשום בקשה כנה. הוא בטוח שמנסים לצלם אותו בקלקלתו.
המשכתי לרוץ כשאני נודר את כל הנדרים האפשריים שיקרה נס והסיר לא יתלקח. הסיוט הכי נורא שעלה בדעתי היה אש שתפרוץ גם לדירות שמעל ומישהו ייפגע. כבר דמיינתי את עצמי מובל לכלא בעוון רשלנות, הריגה, אלוהים יודע מה. שאלה מעניינת אגב מה עושים למישהו ששכח משהו על האש והבעיר בניין. הגעתי לכיכר שמול הבית ונרגעתי מעט.
מכבי אש לא חנו ממול וגם עשן לא היתמר מהבניין. מנגד, ממתי מכבי האש מגיעים בזמן? התקרבתי לדירת הקרקע שלי והריח הגיע אליי מיד. אין ספק שמשהו נשרף, רק שעוד כנראה לא רואים את זה. הרהבתי עוז ופתחתי את הדלת, לא ראיתי דבר. כל הסלון היה אפוף עשן שחור. רצתי פנימה, כיביתי את האש ומיד יצאתי החוצה. בשבע שניות שהייתי בתוך החדר אפוף העשן הגרון שלי נשנק, כאב כאילו סכין פגעה בו, אלוהים יודע איך הם נכנסים לבניינים בוערים, אחיי גיבורי התהילה והאש.
שכנים החלו להתאסף כי הריח הגיע גם אליהם. מיד התברר שאין אש, רק עשן. שוב הוכחה שלא תמיד אין עשן בלי אש. לפעמים זה רק עשן. לקח לבית יומיים להיפטר מהריח המעושן שתפס אותו, לקח לי שבוע להירגע גם מכמעט אסון, גם מהנס הענקי, ובעיקר מאלה שלא הסכימו לעזור כי אולי מצלמים אותם. וכל אלה שקוראים את זה עכשיו ונורא סובלים שבסוף לא עליתי באש, יש לכם יום כיפור שלם להצטער על המחשבות המקסימות שלכם.
הסרט על קו 300 היה עוצר נשימה. נכון, זו פרשה כל כך מסעירה ואיומה שקשה לתעד אותה רע, אבל בכל זאת ישבתי מרותק לאורך כל הסרט.
לאור ציוניי הגבוהים בבר אילן עברתי לשנה השנייה בכמעט הצטיינות, כלומר ללא הצטיינות אבל בשמחה.
נורא יקר ללמוד. היום ברור לי לגמרי למה זו בכלל לא הייתה אופציה בשבילי כשהייתי בן 24, אבא לילד ומשכנתה. אבל זה אושר גדול.
התשובה: זאת לא השאלה. השאלה היא מתי זה כבר יקרה? שבת שלום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם