הסכסוך שלא נגמר: לסרי נגד צילקר
ראש עיריית אשדוד, יחיאל לסרי, שצעד עם צבי צילקר כברת דרך משמעותית, נפגע ממנו אישית, באורח קשה ביותר. לרגל יום הכיפורים, כדאי לחזור לאחור על מנת להבין כיצד השניים הפכו משותפים פוליטיים ליריבים מרים
הקביעה אינה מגיעה בשל טענה שהוא לא פגע באנשים, שהוא לא הכעיס אנשים או שהוא תמיד דאג למלא את רצונותיהם של בוחריו. הקביעה מגיעה בעיקר בשל אופיו הנוח ובשל נועם הליכותיו. אלא שבפוליטיקה, הדברים לעולם אינם כה פשוטים, ולמטבע יש הרבה יותר משני צדדים.
במערכת הפוליטית באשדוד מכירים גם צילקר אחר, הרבה פחות נחמד, הרבה יותר הרסני. ראש העירייה, יחיאל לסרי, שצעד עם צילקר כברת דרך משמעותית של שתי קדנציות, ראה את הצד האפל של צילקר, ולדברי מקורביו, נפגע ממנו אישית, באורח קשה ביותר.
לרגל יום הכיפורים, כדאי לחזור לאחור על מנת להבין כיצד שתי הדמויות הדומיננטיות האלה – לסרי וצילקר – הפכו משותפים פוליטיים ליריבים מרים.
תחילת היחסים בין שני האישים הייתה נהדרת. צילקר, שניצח עוד מערכת בחירות בשנת 1998, ראה בלסרי אדם המסוגל לסחוף אחריו אנשים ורשם לעצמו בפנקס הקטן והסודי שלו שכדאי לעבוד איתו, ולא נגדו. שיתוף הפעולה היה פורה, אך כאשר נראו באופק שלטי הבחירות של שנת 2003, לסרי הבהיר לצילקר כי הוא אינו מוכן להסתפק בתפקיד ממלא המקום, ומעוניין להתמודד מולו על הכיסא של היושב בראש ההיררכיה העירונית.
צילקר, שיכול ללמד מהלך או שניים בפוליטיקה, הרגיע את לסרי והבטיח לו כי במהלך הקדנציה הקרובה הוא יעבוד לצדו, ילמד אותו היטב את עבודת ניהול העיר, וכעבור חמש שנים, כאשר יהיה בשל, צילקר יפרוש מתפקידו ויעביר ללסרי את שרביט הראשות באופן מכובד וממלכתי. בין השניים היו מה שמקובל לכנות "הבנות פוליטיות". הסכם כתוב לא נחתם, מה גם שההיסטוריה
לסרי הסכים להצעה, הפך למספר 2 ברשימתו של צילקר ולאחר הניצחון בבחירות, התמנה לממלא מקומו. הדברים התנהלו על מי מנוחות בשלוש השנים הראשונות של הקדנציה.
באותן שנים רדומות, שבהן המערכת הפוליטית מעכלת את תוצאות הבחירות הקודמות ועדיין לא חושבת על הבאות, שני האישים פעלו יחד ללא כל דופי וללא כל תלונות ומענות. מי שבסופו של דבר ביקש תשובות היה, כמובן, לסרי. הוא רצה לוודא שצילקר מתכוון לעמוד בהבנות שהושגו ולפרוש בשנת 2008.
צילקר התחמק, ולא נתן תשובה חד משמעית. בלילות ארוכים בלשכה, הוא התחבט בינו ובין עצמו, והבין לפתע את מה שכל כך הרבה ראשי ערים לפני הבינו: להיפרד מכיסא ראש העיר, הרבה יותר קשה מאשר להגיע אליו.
מקורביו של לסרי מספרים כי במהלך שנת 2007 נעשו מספר ניסיונות מצדו לקבל הבהרות בנושא, אך ללא הצלחה. כאשר החלה שנת 2008 וללסרי עדיין לא הייתה תשובה ברורה בנוגע לעתידו, הוא החל להילחץ. צילקר, מנגד, שידר פאסון וביקש להרדים את המערכת הפוליטית עד כמה שניתן, בהתאם לאינטרסים שלו. בנקודה זו הוא כבר הבין כי צילקר הולך למערכת בחירות נוספת, ויהי מה, אך עדיין שמר על הקלפים צמוד לחזה.
לסרי לא מיהר לצאת למערכה מול ראש עיר ותיק ומוכר, וניסה אופציה אחרונה: באמצעות מתווכים הוא העביר לצילקר הצעה לפיה השניים יתמודדו ביחד בבחירות כאשר צילקר עומד בראש הרשימה ופורש מהתפקיד שנה לאחר מכן.
צילקר חכך בדעתו, והודיע למתווכים כי שנה בתפקיד אינה מספקת אותו: הוא מעוניין לכל הפחות בשנתיים. המתווכים חזרו ללסרי וזה הסכים לפשרה, למרות שלקח סיכון עצום שצילקר לא יעמוד במילתו ויישאר בסופו של דבר בתפקידו לאורך כל הקדנציה.
אלא שאז צילקר שינה לפתע גישה. מקורביו של לסרי מספרים השבוע כי צילקר הודיע ללסרי כי אין בכוונתו לפרוש. "הוא הראה לו סקרים שמראים שהוא מנצח בשבעים אחוז, והציע ליחיאל להצטרף אליו", אומר מקורב ללסרי.
רק אז לסרי החליט שמספיק לו, והכריז על התמודדות לתפקיד ראש העיר. בסביבתו של לסרי טוענים כי צילקר צריך לבקש סליחה מיחיאל על ההתנהלות כלפיו באותה חצי שנה עד לבחירות: צילקר שלל מלסרי את הזכאות לעוזר, והותיר את שמואל דוד מאוכזב מבולבל וחרד לפרנסתו.
עד היום, דוד לא מסוגל להוציא מפיו את שמו המפורש של צילקר. עבורו הוא תמיד יהיה: "ההוא", "האחר". בנוסף, שלל צילקר את משכורתו של לסרי ואת הרכב אותו קיבל מהעירייה. זאת למרות שלדברי מקורביו של לסרי, צילקר ידע כי רעייתו המנוחה של לסרי, מרים ז"ל, עברה באותה העת טיפולים כימותרפיים קשים ולסרי סעד אותה. צילקר הכחיש בזמנו את הדברים, וטען כי כלל לא ידע שרעייתו של לסרי חולה.
עם המטען העצום הזה, התייצב לסרי למערכת הבחירות, כאשר מנגד צילקר זעם על עצם ההתמודדות של לסרי מולו. כאשר נשאל בזמנו על הצעדים שנקט נגד לסרי, השיב צילקר: "הבינותי מהעיתונות המקומית כי הוא מתכוון לרוץ לבחירות כמועמד להחליף אותי, ובלשון המעטה זה לא מצא חן בעיניי".
ללא דרך חזרה, השניים יצאו לקרב, כאשר ידו של לסרי הייתה על העליונה לאחר הבחירות. צילקר לא נעלם מהזירה ועושה רושם כי אין לו כל כוונה להיעלם בעתיד הנראה לעין. בימים אלו הוא מתכונן לבחירות של 2013, בתקווה לשוב לתפקיד אותו הוא כה אוהב. "תכתוב שאני שוקל ברצינות לחזור לזירה", הוא אומר השבוע.
כאשר אני שואל אותו אם הוא אמור לבקש מלסרי סליחה על כך שהפר את ההבנות ביניהם והתמודד, הוא משיב: "אין שום דבר כתוב בנושא הזה. אתה ראית הסכם? אני סלחתי לו במשך עשר שנים".
שאלתי אותו גם האם בדיעבד, לא עשה טעות בכך שלא קיבל את הצעתו של לסרי לפרוש לאחר שנתיים. צילקר השיב בשלילה. "נעשה ניסיון מצד גורמים שונים שנחבור ביחד, שאני אהיה ראש העיר, ואחרי זה יהיו חילופים", הוא אומר. "אני יכול לאשר את זה אבל אני לא מתחרט על השיקולים שלי".
ומה באשר ללסרי? מלבד ההתפרצות האחרונה שלו כלפי צילקר בישיבת המועצה האחרונה, לא נרשמו אירועים חריגים. אך כדאי מאוד לזכור שבדיוק כעת, המערכת הפוליטית מתעוררת מתרדמתה ונערכת לקראת הבחירות הבאות. וכאשר קולות הבוחרים מונחים על הכף, האסטרטגיה, כמובן, משתנה.
קשה לומר שלסרי סלח לצילקר. ספק אם יסלח אי פעם. "בוודאי שצילקר צריך לבקש סליחה ממני", אמר לי לסרי השבוע. "קודם כל, על אי קיום הסכם איתי, שהוא חתום עליו. שנית, על כך שלמרות העובדה שהוא זה שהפר את ההסכם, הוא פיטר אותי בסוף הקדנציה הקודמת בתקופה אישית ומשפחתית קשה.
"על כל זה, הוא מוסיף חטא על פשע ולא מקבל את הכרעת התושבים, שהחליטו שעליו לעזוב את תפקיד ראש העיר, וממשיך לרדוף אותי גם בקדנציה הזו, למרות גילו המופלג. אך איני מצפה לבקשת הסליחה שלו. בעיניי הוא היה ראש עיר טוב אבל חסר מוסר וערכים".
למרות שכלפי חוץ, לסרי משדר ממלכתיות, עמוק בפנים תחושת העלבון עדיין צורבת כל אימת שהם נפגשים. ישנה תחושה באוויר שהבחירות הבאות יותירו אחריהן שובל ארוך של בקשות סליחה ושל פוליטיקאים שיהיו משוכנעים כי הם ראויים להן. תסמכו על לסרי ועל צילקר שהם יעשו הכל על מנת להתייצב בנובמבר 2013 בצדה הנכון של הסליחה הפוליטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם