ראשי » מקומי » שפלה » רחובות ונס ציונה

"בשקט הזה, חסר לך רק לדפוק בעצמך כדור"

מלחמת יום הכיפורים חרכה את נפשם: חנניה אבגי לא מסוגל לישון בלילה ודפיקה בדלת נשמעת לו כמו פיצוץ של פצצה. מוריס פרץ היה נוסע לאילת הלוך חזור רק כדי לראות חיילים מצריים. ערב ראש השנה נחנך ברחובות מרכז שיקומי חדש להלומי קרב, המאפשר להם לצמוח מתוך הטראומה

כמה ימים לפני ערב ראש השנה, נחנך ברחובות מרכז שיקומי לנכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה - "החממה" שמו. למעשה, מרכז "החממה" פתוח באופן לא רשמי כבר כארבעה חודשים והוא מיועד להלומי קרב מכל אזור השפלה אשר אגף השיקום של משרד הביטחון מצא אותם זכאים ומתאימים לשיקום במרכז המסוים הזה, אחרי שכשלו ניסיונות לשלב אותם בתוכניות שיקום אחרות.

מרכז "החממה", מסבירים לי, מהווה עבור הלומי הקרב מקום מפלט מהדבר הקשה להם ביותר ביומיום - השקט. היוזמים והמוציאים לפועל של המרכז השיקומי החדש הם ניצה רגב,  יורם בן יהודה והאגודה לבריאות הציבור.

רגב עבדה במשך 11 שנים בתל השומר בשיקום וטיפול בנכי צה"ל ותוך כדי עבודה הבינה, לדבריה, את הצורך לפתוח מרכז ייחודי המשלב הלומי קרב ונכים פיזיים, והיא משמשת כמנהלת המקום.

"המטרה החשובה ביותר שלנו היא לחבר אנשים שהתנתקו ונמנעו מתפקודי חיים רבים בעקבות הנכות שלהם", היא אומרת, "להצליח לחבר אותם חזרה למקסימום תפקודי חיים. למדנו מהניסיון שלהתחברות לתחומי עשייה יש אפקט שיקומי משמעותי ביותר. אנשים באים לכאן כדי למצוא שקט ושלווה, זה לא מקום של דיכאון. מטרה חשובה נוספת היא שהמקום יהיה רגוע ושמח וישדר הרבה קבלה, הקשבה והכלה, והוא אכן כזה".

בן יהודה הוא פסיכולוג אשר פיקד על היחידה לתגובות קרב, ושימש קב"ן (קצין בריאות הנפש) בקבע. כיום הוא מנהל את מכון "דרכים", מכון לפסיכותרפיה, ויצר את החיבור לאגודה לבריאות הציבור שהקימה את הפרויקט ומממנת אותו.

"יש למרכז כל מיני ייחודים", הוא אומר, "לאף אחד אין מונופול על הסבל של האנשים. במרכז ישנו שילוב של צורות שונות של סבל, ואחד העקרונות שהמקום מבוסס עליו הוא צמיחה פוסט טראומטית, מושג שבא לבטא את האפשרות לצמוח מתוך הטראומה, אם באמנות או בדרכים אחרות".

מגרש החנייה במתחם בניינים משרדיים בצפון העיר מלא במכוניותיהם של אלו שהגיעו לעוד יום עבודה שגרתי. מרכז "החממה" עצמו שוכן בקומת קרקע באחד הבניינים וקשה להבחין בו אילולא קבוצת אנשים שיושבים בחוץ ומעשנים את הסיגריה של הבוקר. דלת עץ פשוטה מכניסה אותך לתוך חלל ענק משופץ להפליא ומואר היטב, בנוי בצורה מעגלית. במרכז החלל ניצבים שולחנות, ומסביב חברי עבודה.

מצד ימין, סמוך לדלת הכניסה, אני מוצאת את חדר הציור ושם אנשים אוחזים במכחול דק ומציירים. החדר הבא מיועד לאלו שמתחשק להם לפסל, וממול חדר התעמלות מרווח ומרוצף מראות. יש גם פינת

שתייה קרה וקפה נחמדה, על השולחן מונחים פירות, ירקות ומאפים שונים, הכל מסודר ונקי.

קבוצת גברים עם שיער מאפיר מדברים ביניהם, משתפים אחד את השני בחוויותיהם, ולרגע חולפת מחשבה בראשי - את מי בעצם משקמים פה? אולי האיש עם השיער הארוך או זה שיושב לידו עם הזקנקן? הם נראים אנשים רגילים לגמרי, שגרתיים, מה כבר קרה להם ששינה כך את חייהם?

במבט מהצד זה נראה כמו מפגש חברים קרובים שלא התראו זמן רב. שניים מהם, חנניה אבגי ומוריס פרץ, מסכימים לחשוף את סיפורם האישי ממלחמת יום כיפור, ללמדנו שהלם קרב הוא נכות שאינה דווקא נראית לעין.

אנחנו מתיישבים בחדר הפיסול. אבגי, בן 57, נשוי ואב לארבע בנות בוגרות (21 עד 30), הוא גבר נאה, גבוה ומופנם, מדבר לעניין, לאט ובשקט. "לא ישנתי כל הלילה", הוא אומר.

מבט קצר בשעון מראה את השעה 10:30 בבוקר. "אתה לא עייף?", אני שואלת. "אני כבר רגיל לזה, בבית כולם ישנים עם אור דולק מסביב לשעון, כי אני ער כל הלילה. לאט לאט גם להם התהפכו היום והלילה וגם הבנות כמעט לא ישנות. אני לא יכול לישון במקום שאני יודע שאין מי שמשגיח עליי".

אשתך והילדות נמצאות איתך בבית.
"אבל הן ישנות".

אבל אתה ישן בבית ולא ברמת הגולן או בלבנון.
"זה לא משנה, המראות הנוראיים מאוקטובר 1973 רודפים אותי כאילו אני כל הזמן במלחמה. כשמישהו דופק בדלת זה נשמע לי כמו פיצוץ של פצצה שנורתה לידי ואני קופץ מבוהל. בהתחלה הייתי ישן איכשהו, אבל הקפיצות גרמו לי לכל כך הרבה נזקים, כי אחריהן הייתי רץ למיון. הרגשתי כאילו קיבלתי התקף לב, לא היה לי אוויר לנשימה".

אבגי מוגדר כהלום קרב משתי מלחמות - מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. כעת זאת הפעם הראשונה שהוא מגיע למרכז שיקומי המיועד להלומי קרב.

ערב מלחמת יום הכיפורים, לפני 38 שנה, היה אבגי לקראת סוף שירותו הסדיר והחל לחשוב על הימים שאחרי הצבא. הוא שימש נהג נגמ"ש בחטיבה 7, וביום בו פרצה המלחמה חייו השתנו מקצה לקצה. "בשבילי זאת הייתה רעידת אדמה", הוא מספר ביובש, "הכל קרה בהפתעה גמורה ומאז אני לא אותו אדם".

תפקידו במלחמה היה לפנות את נפגעי חיל השריון, שנהרגו מפגיעות ישירות בטנקים, לאמבולנסים. "המלחמה הפכה לי את החיים. הייתי אדם שונה לחלוטין לפניה, ילד טוב, הייתי כדורגלן מבטיח בבית"ר ירושלים בתקופה הגדולה של בית"ר עם אורי מלמיליאן ודני נוימן. התאמנתי עם דרור קשטן והמלחמה דפקה לי את הקריירה".

איך גילית שאתה הלום קרב?
"התלוננתי על דופק מוגבר בחזה וקוצר נשימה, הייתי מגיע הרבה לחדר מיון ב'אסף הרופא' וככה אבחנו אותי. כל החיילים שנלחמו במלחמת יום הכיפורים ולבנון הם הלומי קרב, אני רואה אותם ביומיום ואלה אותן תופעות של התפרצויות זעם, חוסר סבלנות, שינה לא טובה. יש מלא סימנים, זאת צרה צרורה. חצי מדינה מסתובבת עם זה".

בשבע השנים שאחרי המלחמה, אבגי התנתק מהחברה ומכולם, הסתגר בתוך עצמו בביתו ולא הרבה לצאת. "שבע שנים כמעט מחוקות לי מהזיכרון. טופלתי בבתי חולים ועברתי תקופה קשה, הדחקתי הכל, לא עשיתי כלום, לא יצאתי מהחדר בבית, זה היה איום ונורא.

"לא רציתי לחיות, היו לי רגשות אשם. מה פתאום אני זה שנשארתי בחיים מכל אלה שנהרגו? למה אני חי? זה לא נראה לי הגיוני כל מה שהיה שם. באיזשהו שלב השלמתי עם המוות ואני ממשיך לחיות מכח האינרציה, אני בעצם חי מת".

בעשרים השנים האחרונות אבגי עוסק בהתנדבות בעזרה לנכי צה"ל. "אני מנסה להסביר להם איך להתמודד ולכוון אותם, על מנת שלא יפלו כמו שאנחנו נפלנו", הוא אומר.

שבע שנים היית מנותק, מה היה אחרי כן?
"אחרי שבע שנים התחלתי טיפול והרגשתי התקדמות במצב הרוח, התחלתי לחיות ולעבוד בבנק 'עין חי' של תנועת המושבים, אפילו התקדמתי יפה ומוניתי לסגן מנהל סניף הבנק, שהיום כבר לא קיים. בתקופה ההיא הכרתי את אשתי, התחתנתי ונולדו לנו שתי בנות. הרגשתי ממש טוב ושהתקופה הקשה מאחוריי, אבל אז פרצה מלחמת לבנון".

מה, המשכת לשרת במילואים?
"לא הורדתי פרופיל צבאי, זה לא היה נראה לי הגיוני אחרי שלוש שנים בסדיר ומלחמה כזאת קשה שאני אוריד פרופיל. חשבתי שאחלים בנקודת זמן מסוימת ולא רציתי להיתקע עם פרופיל 21. לכן המשכתי לעשות מילואים, ואז הגיעה מלחמת לבנון. הייתה לי האופציה לא ללכת ולהילחם אבל התעקשתי ללכת, רציתי להראות שאני בסדר ושהכל עבר ולגמרי מאחוריי".

ומה קרה?
"זאת הייתה הטעות שלי. ברגע שחזרתי ללבנון הכל חזר לי. לבנון בשבילי הייתה רמת הגולן של מלחמת יום הכיפורים, לא תפקדתי ונפלתי שוב. הייתי שלושה שבועות בלבנון עד להפסקת האש".

איך תפקדת?
"כמו רובוט, פשוט כמו רובוט. הייתי נהג נגמ"ש. אמרו לי סע אז נסעתי, תעצור אז עצרתי. התפניתי מיובש, מחוסר נוזלים בצורה ממש קשה, התמוטטתי ולא הייתה אפשרות לפנות אותי, אבל שרדתי את הסבל המיותר הזה".

ואיך תפקדת ביומיום מול הילדות שלך?
"זה כמו דור שני לניצולי שואה. זה משליך עליהן, הן סופגות כל השנים את ההתפרצויות. אני אתן לך דוגמא, יום אחד לקחתי את הילדות לים, ליום כיף עם אבא. הן היו קטנות בנות ארבע~חמש. לקחתי אוטו מאחותי ונסענו לחוף גורדון בתל אביב. כשהגענו לים ראיתי שנגמרו לי הסיגריות, הבנות שיחקו יפה בחול ואני הלכתי לקיוסק מעבר לכביש לקנות סיגריות. בדרך חזרה הרגשתי שנגמרו לי הכוחות לאותו יום והייתי חייב ללכת לישון. עצרתי מונית והיא לקחה אותי בחזרה הביתה, שכחתי לגמרי מהילדות.

"הגעתי הביתה והלכתי לישון, ותוך כדי שינה אני שומע את אחותי שואלת את אמא שלי איפה אני ואמא אומרת לה 'הוא ישן'. אחותי שאלה אותה אז איפה הילדות והאוטו, אני שומע את השיחה מתוך חלום ורק אז נפל לי האסימון. קמתי בבהלה, כבר נהיה חושך. נסענו לתל אביב לחוף גורדון והילדות עדיין שיחקו בחול. מאותו היום גם אשתי כבר לא סומכת עליי בדברים האלה והיא לקחת את כל האחריות בעניין הילדות על עצמה".

38 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים איזה אדם אתה?
"היום השתניתי מאוד, זה צירוף של הרבה דברים. אני לא בקו הבריאות. עברתי התקפי לב, צנתורים, אין דבר שאני לא מתמודד איתו. פשוט אין לי זמן לחשוב. אני שורד בשביל הילדים והחיים עוברים לידי. השלמתי מזמן עם המהות של הפגיעה, אני רק לומד להתמודד עם זה כי אין הרבה מה לעשות".

אם לא היית מוגדר כהלום קרב, במה היית עוסק?
"בלימודים, כמו הבת הבכורה שלי שדומה לי מאוד. היא עושה דוקטורט בהנדסת כימייה בלוס אנג'לס".

מוריס פרץ, בן 57, תושב מזכרת בתיה, הוא גרוש ואב לשתי בנות. באוקטובר 1973 לחם בסיני בקרב עקוב מדם בחווה הסינית, שם ראה את חבריו ליחידה נהרגים בזה אחר זה כבשר תותחים.

35 שנים הוא הדחיק הכל, לא הבין מדוע יש לו התפרצויות זעם כלפי בני משפחתו והסובבים אותו. רק לפני שלוש שנים הכל התברר כשעבר ניתוח בברכו.

תקופת ההתאוששות בבית החולים הייתה קשה יותר מהניתוח עצמו כהגדרתו, חוסר המעש ואי היכולת לקום מהמיטה היו עבורו האויב הכי גדול, המחזות הקשים מהמלחמה חזרו כאילו הכל קרה רק אתמול. פרץ הלך לפסיכולוג שאמר לו "אתה הלום קרב. מי שיכול לטפל בך זה פסיכיאטר".

פרץ מספר כי הופתע מהתשובה הנחרצת: "אמרתי לפסיכולוג 'על מה אתה מדבר?', והוא השיב 'אתה הלום קרב, חביבי'. פתאום הכל התחבר לי". איש גדול וחזק, פרץ. כשהוא מתחיל לספר את מה שעבר עליו אתה נשאב לתוך הסיפור, הכריזמה שלו מרעידה את הקירות, המון עוצמה יש בו. הוא יושב ומתחיל לדבר בקול רם. "הייתי חייל בסדיר בצנחנים כאשר פרצה המלחמה.

כחיילים צעירים לא ידענו שזאת מלחמה, נקלענו למצב שהיינו צריכים לעזור לבחורים בגדוד 890 שלחמו בחווה הסינית. אני הייתי מאגיסט ונדרש ממני כלוחם לתפוס את הרתק - עמדה ששולטת ופחות או יותר נותנת חיפוי ללוחמים שנעים מתחת כדי שיוכלו להסתער. לא נאמרו לנו הדברים האמיתיים, אלא שאנחנו הולכים לתקוף ציידי טנקים מצרים. האמת היא שאלה היו שתי חטיבות מצריות מצוידות בטילי סאגר והן ירו לעברנו מכל נקודה. הם בנו שוחות ואנחנו היינו ברווזים ששחטו בנו. כח הצנחנים נפל בצורה זוועתית".

פרץ לוקח נשימה עמוקה וממשיך לתאר את מה שהיה. "ברחתי מאחד הצירים והלכתי לאיבוד, ארבעה ימים לא ידעתי היכן אני נמצא. היה איזשהו קטע שעליתי על אחד השבילים, הייתי גם רעב וגם צמא, והיו מספר פעמים שאמרתי בלב 'אמא ואבא להתראות', כי הייתי חשוף לירי של המצרים והכדורים שרקו מעל ראשי. לא הייתה לי נקודת אזימוט להגיע לכיוון כלשהו. הייתי תשוש, מפוחד, עייף. בלילות שמעתי כלבים ששיסעו את החיילים המתים ואכלו אותם, הכלבים רצו עם רגליים וידיים בפה ופחדתי להניח את הראש שמא יחשבו הכלבים שאני פגר ויאכלו גם אותי.

"עברתי איזשהו כפר של המצרים שהיו שם כמה גוויות שרועות על הקרקע. ראיתי מן מאפיית טאבון שנקראת 'פארן' ונכנסתי לראות אם אני יכול למצוא משהו לאכול. ראיתי שם, אני לא יכול לשכוח את זה, עכברוש אוכל מאיזשהו לחם רקוב, זרקתי עליו אבן ואכלתי את הלחם כי הייתי מאוד רעב.

"לשמחתי גיליתי קופסת סרדינים שמצוירת עליה בצהוב הפירמידה של מצרים, פתחתי את הקופסא והתחלתי לאכול אותה בהתלהבות יתרה. אחרי זה היו לי שלשולים והקאות והייתי במצב של יובש. במצב הנוראי הזה אני ממשיך ללכת עם המאג עליי, ובערפול כוחות ראיתי נגמ"ש עם טרפז אדום שמסמל את גדוד 890, אבל פחדתי להרים את הידיים, כי הייתי בטוח שיורים בי. אבל קרה נס, החיילים הכניסו אותי לנגמ"ש והצילו אותי".

פרץ פורץ בבכי, הוא שם את ידיו על פניו ובוכה בקול. אני מגישה לו כוס מים קרים, הוא שותה, לוקח נשימה, מהנהן בראשו לצדדים וממשיך לספר. "זאת הייתה המלחמה הכי זוועתית שנתקלתי בה. אני לא עובד עקב הפציעה שלי. אני אדם מאוד מוכשר בהרבה תחומים, הייתי ביחידה ללוחמה בטרור, חוקר פרטי, סיימתי מגוון קורסים. היום אין לי הרבה סבלנות. אנשים לא יודעים לפענח אותנו הלומי קרב, זאת התנכלות מצד החברה".

איך התמודדת עם היומיום אחרי המלחמה?
"הייתי נוסע לאילת הלוך חזור ואני לא מתעייף. הנוף בדרך לאילת הרגיע אותי. הייתה לי הרגשה טובה, להגיע לגבול עם מצרים, לראות את החיילים המצרים בגבול ואני יודע שניצחתי. החבר'ה שאינם איתנו חיים בתוכנו יותר מאשר אלה שחיים היום, וכל תנועה וכל ביס שאני אוכל הם אוכלים ביחד איתי". הוא פורץ שוב בבכי.

"לא ידעתי שאני הלום קרב, לא היית מודע לזה ולא קישרתי את הדברים", הוא אומר בבהירות. "ידעתי שאני מתפרץ, שאני חסר סבלנות. אני רוצה שיהיה ברור, אנחנו אנשים נורמטיביים מבחינה אינטלקטואלית, אבל העירנות שלנו היא כפולה.

"אם אני יושב במשרד ונטרקת דלת, אני ישר מסתובב. אני דרוך כל הזמן. היו לי הרבה פלאשבקים, לא ישנתי בלילות ושמעתי את החבר'ה צועקים אליי לבוא לעזור. כל מה שקרה שם שמעתי. יש מצבים שאתה מצטמק לתוך עצמך ומסתגר. יש לנו ימים מאוד קשים שלא ניתן לתאר אותם ויש ימים שלא רוצים לשמוע אף אחד ויש ימים שאני הולך לים לבד כדי להתבודד".

אני שואלת את פרץ מתי הוגדר כהלום קרב. "המצב הלך והדרדר כשניתחו אותי בברך, הייתי בבית חולים ובהיתי בתקרה. כל סיפור המלחמה חזר. עד אז הפנמתי ודחקתי הצידה. כשהגעתי לד"ר קאופמן לקח לו שנה וחצי לאזן אותי.

"כשהוא שמע את הסיפור שלי הוא אמר לי 'מוריס, היה לך רק מזל אחד, שכשהשתחררת מהצנחנים, התגייסת ליחידה ללוחמה בטרור וזה גרם לך לפרק את האדרנלין. אחרת היית מאושפז במחלקה סגורה'. אנשים חושבים שפוסט טראומה זה אדם שהוא לא נורמאלי, זה לא נכון. אנחנו יכולים לנהל מפעלים, יש לנו שיקול דעת, אני יכול להזיז הרים".

במה מתבטא הלם הקרב שלך?
"אין לי סבלנות לאנשים, אני לא יכול לשמוע אנשים שמדברים שטויות. אני לא יכול שיגידו לי יותר מפעם אחת תעשה ככה וככה, כי זה נהפך לנדנוד. גם בלילה אנחנו שומעים קולות. אם ילד היה בוכה או צורח לי ליד האוזן הייתי מתעצבן ברמות, כי זה הזכיר לי כל מיני קולות שלא יכולתי לשמוע. אני לא יכול לשמוע זעקות וצפצופים. כשממריא מטוס אני מיד יודע אם הוא חמוש או לא ואני לא איש חיל אוויר.

"המשפחה והסביבה סובלת, אנחנו לא  מודעים למה שאנחנו עושים ואחרי זה כשאנחנו מתעשתים, אנחנו מבקשים סליחה. אני התגרשתי כתוצאה מזה. יש לך הרגשה שכולם שונאים אותך וזה לא בדיוק האמת, כי אתה לא חי בתוך החברה, אתה כל הזמן רוצה לשלוט מתוך פחד".

מה הדבר שהכי קשה לך?
"חוסר המעש. להתעורר בבוקר ולהישאר מול ארבעה קירות, בדלת אמות. חסר לך רק לדפוק בעצמך כדור. השקט הזה, הלבד הזה, זה השטן שעומד מולך. הלם קרב זאת לא מחלה, אלא פגיעת נפש, שלא ניתן לטפל בה אלא להקל על הצעדים שלה ביומיום".

ספר קצת על "החממה". עד כמה המקום הזה תורם לך?
 "כשאנחנו נפגשים באותו מקום, אנחנו ממלאים אחד את השני, מדברים בינינו ומבינים אחד את השני. פורצים בבכי. הרי לא כתוב על המצח של אף אחד מה הוא עשה במלחמה או לפני כן, אף אחד לא מזהה אותנו כפצועים קשים. אנחנו שלמים, לא חסרה לנו יד או רגל, הבעיה שלנו היא פנימית ולא מזוהה כלפי חוץ.

"אני מצייר ומתפעלים מהציורים שלי. אנשים לא מאמינים וגם אני בעצמי לא מאמין שרק לפני חודש התחלתי לצייר, בחיים לא ציירתי. הכל יצא לי מבפנים, גם החבר'ה פה לא מאמינים. התרפיה שלי היום זה הציור".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...