כפרת עוונות: למה איטו אבירם נשאר בארץ ביום כיפור?
באותו הרגע ראיתי את ידה של הנערה חוטפת את כרטיס האשראי שלי. רדפתי אחרי הגנבת עד לביתה. והמפגש הזה הפך לסיפור ליום הכיפורים
ריח חמוץ של לול תרנגולות עלה מכיוון הבית בקצה הרחוב, היכן שהשדות נושקים להוד-השרון. חשבתי על האיכר שגר כאן ומתעקש לחיות על החקלאות.
הקלדתי במהירות את הקוד, המתנתי בסבלנות כשעיניי ממוקדות במכשיר, אך מוחי טרוד במחשבה על בדידותי. מחר ערב יום הכיפורים, ובבוקר שוב אעלה על מטוס ואברח מכאן רחוק, רק כדי לגלות שהבדידות קשה לא פחות גם באיי אנדמן. בשביל זה הכסף.
הכספומט התנער בקולות שיהוק, ולבסוף, כמי שכפאו השד, החל להקיא החוצה את שטרות הכסף. חפנתי את השטרות, כשאני מניח את כרטיס האשראי על דופן הכספומט ודחפתי אותם לתוך אחד הכיסים.
ממש באותו הרגע ראיתי את ידה של הנערה הגבוהה יותר נשלחת בזריזות וחוטפת את הכרטיס. היא הייתה רזה, ונדף ממנה ריח גוף חזק. שדיה היו גדולים במפתיע ושערה השחור נתלה מפדחתה בקווצות כמו מוטות ברזל דקים. תפסתי אותה בחצאית המיני וניסיתי לעצור בעדה.
"עזוב, עזוב יא מניאק".
הופתעתי מהקול השטוח שבקע מגרונה במעין נהמה.
"תני את הכרטיס מיד, את שומעת?!"
"עזוב את השמלה שלה, יא סוטה!" צעקה לעברי חברתה בעלת הקרסוליים העבים שהצטרפה ומיהרה להתנפל עליי בציפורניה, כשהיא מנסה לעקור את עיניי. משכתי חזק יותר.
"עזוב בעיניים שלך, או שאני צועקת שאתה אונס אותי!". עזבתי מיד. עוד לפני שממש קלטתי מה היא אומרת. נותרתי עומד באור הניאון הלבן בעוד השתיים בורחות אל תוך החשכה במורד הרחוב.
התחלתי דולק אחריהן. קשה להשיג את הנעורים כשאתה חמוש בכפכפים בלבד, אבל לא ויתרתי.
"תברחי, לֶנָה. תברחי לשם", שמעתי את הגנבת צועקת אל חברתה. לנה עבת הקרסוליים פנתה בחדות שמאלה.
הרחוב התעקל, ובקצהו נתגלתה קוביית שיכון ארוכה, שלוש קומות, כזאת של פעם. היא מיהרה אל חדר המדרגות האמצעי, מציצה לאחור במבט דאוג ומיד נעלמת בתוך אפלת המדרגות. עצרתי בכניסה. שמעתי את רגליה עולות במדרגות, ואחר כך נשמע קולה של דלת נפתחת בחריקה ומתיזה אור צהוב אל חדר המדרגות, ומיד נסגרת בקול טריקה מהדהד.
לחצתי על מתג האור. הוא לא עבד. טיפסתי בכבדות במעלה המדרגות עד הקומה השלישית. למרות החשכה ראיתי את הסיד המתקלף עד שלבסוף נעמדתי מתנשף מול הדלת ודפקתי עליה באגרופי.
"כן, אדוני, מה אתה לרצות?".
היה ב"ריש" של האישה שפתחה לי את הדלת שריד כבד של מבטא רוסי. שערה הארוך והבהיר, שנראה מוזנח, היה קשור מעל לראשה בגומייה אך לא הצליח להסתיר את יופייה. עיניה כחולות ומבען מימי. פיה גדול, שפתיה אדומות ורחבות, וכמו פעורות לנשיקה.
"זאת הבת שלך, שנכנסה כרגע?" שאלתי, מנסה להסדיר את נשימתי.
"כן, למה? מה היא שוב לעשות? בוא, תיכנס, אדוני. אני כבר מראש מבקשת סליחה אם..."
היססתי. הנכונות המיידית שלה להכניס אותי לביתה פרקה ממני את תאוות הקרב, ונותרה בי רק עייפות פתאומית. מראה החדר
"אירה. בואי אירה, יש מישהו לדבר איתך". צעקה האישה אל החושך שמעבר לסלון. ילד קטן, בלונדיני ותכול עיניים הופיע בפתח. הנזלת נדבקה אל לחיו השמאלית, והוא תלה בי מבט מסוקרן.
"אתה לרצות אני מביאה אותה בכוח?" היא שאלה אותי, ואז קולה התרכך באחת ונעשה נואש: "זה ככה בגלל אבא שלה לחזור לרוסיה ולי כבר אין כוח".
על השולחן היו מונחות שלוש צלחות מלוכלכות משיירי אוכל. בקבוק יין מלא במים עמד לידן, עגמומי. שאפתי אוויר מלוא ריאותיי ופלטתי אותו בקול שריקה דק: "תשמעי, גברת. היא חטפה לי את כרטיס האשראי. תגידי לה שתחזיר אותו".
האישה שמולי הנהנה בראשה, אך לא זזה. עיניה נתלו בי, כאילו צפתה שאמשיך. אולי שאגיד משהו אחר. משהו עם תקווה. אז שלחתי את היד לכיס ומצאתי שם את השטרות. "קחי. אל תשאלי שאלות. יש כאן 5,000. רק תביאי ממנה בחזרה את הכרטיס".
נקשתי את הקוד הסודי ושער הברזל הרחב נפתח לעומתי. פסעתי אל תוך חצר הווילה המרוצפת, בוהה בדקלים ובמדשאה, מבחין מרחוק בבוהק מי הבריכה, ואז השתהיתי מול דלת הכניסה. "השנה אתה נשאר בארץ ביום הכיפורים, בנ'אדם", אמרתי לעצמי בקול. "נשאר ולא בורח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם