הסיפור הלא נודע על גבורת חיל הים במלחמת יום כיפור
38 שנה אחרי מלחמת יום כיפורים, חוזרים אנשי חיל הים אל הקרבות ההרואיים ואל העובדה שרק הם היו מוכנים למערכה. הם מדברים על הזלזול שהפגין ראש אמ"ן כלפי התרעותיהם ועל ההערכה שמעולם לא קיבלו, למרות ההצלחות האדירות
גיבורי אותה מלחמה נצרבו היטב בתודעה, לטוב ולרע; השמות מוכרים וידועים. אך ספק אם רוב העם, למעט מיטיבי לכת בשבילי מלחמת יום הכיפורים, מכירים את בנימין (ביני) תלם ז"ל, צבי תירוש או אריה מרמרי. סביר גם כי מעטים יודעים איזה חלק לקח במלחמה חיל הים, שתלם עמד אז בראשו.
אותו חיל הטביע עשרות ספינות מצריות וסוריות והביס את האויב בקרב לטקיה ההיסטורי, שלראשונה התעמתו בו שתי ספינות טילים בלב ים. עם שוך הקרבות נמנו בסך הכול שלושה הרוגים בכל החיל; אף כלי שיט לא הוטבע. למרות ההצלחה המסחררת והניצחונות המוחצים, תהילת החיל נשכחה במצולות דברי הימים המצולקים של מלחמת יום הכיפורים ונעלמה בין דפי הדוח של השופט אגרנט.
"כולם חשו שמתחילה הידרדרות באזור, אבל אף אחד לא לקח אותה ברצינות", מנסח צבי תירוש את המשפט המוכר בנוגע למחדל. תירוש, שהיה סגנו של תלם במלחמה וחבר אישי שלו כ~30 שנה, עד מותו של האחרון ב~2008, מגלה כי חיל הים היה מוכן למלחמת יום הכיפורים, אבל באופן עצמאי לחלוטין.
איך הרגשתם שמתחילה תכונה בחילות הים של המצרים והסורים?
"ראינו סממנים של היערכות שלא הייתה שגרתית אצלם. למשל הצבת צוללות בים סוף, שהיוותה בפירוש איום על אספקת הנפט הסדירה שהייתה בין איראן לישראל. בנוסף היו סממנים נוספים של היערכות בנמלים לאורך ים סוף, שהצביעו על גישה שונה מהרגיל".
ולמי דיווחת על ההיערכות החריגה?
"ביני הלך עם הרמד"ן (ראש מספן מודיעין - ע"ל) דאז רמי לונץ לדבר עם ראש אמ"ן אלי זעירא והציג לו את הנתונים".
ואיך הגיב זעירא?
"הוא שמע את דבריהם של ביני ורמי, ובזה הסתיימה הפגישה".
הוא לא התייחס בכלל להתרעות שלהם?
"תראה, הוא לא הרשה לעצמו לזלזל, הרי בכל זאת מדובר בקולגה, וביני היה אפילו במעמד יותר גבוה ממנו. אבל אפשר להגיד בנימוס שהוא נפנף את זה. עד יום מותו אמר לי ביני כמה הוא מצטער שלא הלך עם הנתונים האלה לרמטכ"ל".
למה הוא לא הלך אליו?
"ביני היה ישר ונאיבי מאוד וקיווה שבסופו של דבר, אם הוא העביר את הדברים בצינורות המקובלים דרך זעירא - זה יגיע לרמטכ"ל. בהזדמנויות שונות דווקא נפגשנו עם הרמטכ"ל וליבנו את הדברים האלה, גם אני אישית. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה ערכנו תמרון, ומשום מה שר הביטחון משה דיין החליט להשתתף בו.
"ראוי לציין שהוא לא עלה על הספינות בשביל לתרום לתרגיל - הוא פשוט רצה להתבודד. כמו שיהודי טוב נוסע למירון עם ספרי קודש, כך גם דיין עלה לספינות עם ספרים משלו כדי לקרוא בשקט. הוא בעיקר הסתגר בחדרו ולא דיבר. לכולם היו דוחות מודיעין והערכות מצב, אבל הוא לא התייחס אליהם כל כך".
אז למה בעצם עשיתם את התמרון, אם הרוחות מסביב היו כל כך שאננות?
"מכיוון שהיינו מודאגים בגלל הנתונים שהיו בידינו. ערכנו את התמרון, ולצורך כך גייסנו את כל מי שהיה צריך וקידמנו את הכוחות לכוננות מרבית. החלטנו שאנחנו מזרזים את הכשרת הכלים, חימשנו אותם בטילים וגייסנו השלמות צוות. בשישי בצהרים כבר היינו מוכנים למלחמה.
"חשוב להדגיש כי עבדנו במסגרת מותרת, אבל ללא אישורים. נוסף לכך, באמצע התמרון הפסקנו את התרגיל, מכיוון שהחלטנו שלא נבזבז תחמושות או אנרגיות על תמרונים אלא נתכונן לרגע האמת. לכן יש את אותה אמרה מפורסמת מאוד שטוענת, 'שניים הפתיעו במלחמה - המצרים וחיל הים'. הכול היה מה שנקרא 'שתיקה שלא בהסכמה'".
לפני שמרחיבים בעניין תפקודו של חיל הים במלחמת יום הכיפורים, צריך להזכיר עד כמה מינורית הייתה השתתפותו במלחמה שקדמה לה - מלחמת ששת הימים. באותן שנים חיל הים היה עסוק בבנייה: טילי ים-ים החלו להיכנס לכשירות, סטי"לים נרכשו בשרבורג, צרפת, וניתן להגדיר את התקופה שבין שתי המלחמות בעיקר כתקופת מעבר בחיל.
אך דווקא באותה תקופה אירעו בחיל לא מעט פרשיות עגומות: ביום השלישי של מלחמת ששת הימים אירעה "תקרית ליברטי", שבה תקף חיל הים בטעות אוניית מודיעין אמריקאית וגרם למותם של 34 מלחים ול~171 פצועים; באוקטובר אותה שנה אירע אסון טיבוע אח"י אילת מול חופי פורט סעיד, אשר גבה 47 קורבנות ו~91 פצועים; ובינואר 1968 טבעה הצוללת אח"י דקר בדרכה לישראל, וכל 69 האנשים שהיו על סיפונה נספו.
אריה מרמרי, שהיה קצין צעיר בדרגת סגן משנה בזמן אסון אח"י אילת, נטל על עצמו את פינוי הפצועים, פיקד על פעולות ההצלה ואף זכה על כך בעיטור המופת. מרמרי טוען כי חלק גדול מניצחון חיל הים במלחמת יום הכיפורים התחיל דווקא מאותו יום הרה אסון. "קשה היה להתייחס לפעילות של חיל הים במלחמת יום הכיפורים כניצחון", מסביר מרמרי, "כשמסביב עוד נשמעו קולות הקרב וזעקות הכאב של החילות האחרים, חילות האוויר והיבשה, שספגו פגיעות קשות ביותר.
ועדיין, חיל הים ניצח במלחמה ניצחון שבמונחים של יעדים נחשב לניצחון מוחלט. כאשר משווים את מקרה אח"י אילת לקרב לטקיה ולקרבות האחרים שהתמודדנו בהם ביום הכיפורים, צריך להבין שאח"י אילת באותה תקופה הייתה משולה לכל אוניית סוחר. במילים אחרות: היא לא הייתה מסוגלת לעמוד נגד הנשק שהופעל מולה. היא בקושי ידעה לזהות את האיום, והאיום היה טוטלי. גם במלחמת יום הכיפורים יצאנו בנשק נחות יחסית למה שהיה מולנו, וכל תורת הלחימה של הסטי"לים נשענה על הפער בין טילי הסטיקס של האויב לטילי הגבריאל שלנו".
כאמור, במלחמת ששת הימים חיל הים לא ביצע אף משימה, בעיקר מכיוון שלא היה ערוך לכך. רגליו עוד היו במשחתות הישנות, הזקנות והלא מתאימות לזירת הלחימה החדשה בים, וראשו בסטי"לים - ששבע שנים לאחר מכן ניצח עמם במלחמה ניצחון שהוא סוג של סנסציה.
מספרים שמיד אחרי מלחמת ששת הימים, ממש עם סיומה, ביקש מפקד חיל הים דאז שלמה הראל מדיין שייתן לו משימה לשיקום מורל החיל, שהיה בשפל נורא. דיין, שהספיק לשבור את הרגל באחד ממסעות הארכיאולוגיה שלו, פנה להראל ואמר לו: "תסתכל עליי: יש לי את יד ימין - והיא חיל האוויר. יש לי את יד שמאל - והיא חיל השריון. כעת הבט על הרגל השבורה שלי - זה חיל הים. תעשה לי טובה ופשוט אל תעשו שום דבר".
משלל הסנסציות שחולל חיל הים במלחמת יום הכיפורים בולט במיוחד קרב לטקיה. כשעתיים לאחר פרוץ המלחמה יצאו שלושה סטי"לים של חיל הים מנמל חיפה ונעו מערבה וצפונה במטרה לחבור לשני סטי"לים נוספים שהיו במשימת סיור והתראה.
לקראת הערב חברו חמשת הסטי"לים אלה לאלה והמשיכו צפונה לעבר החוף הסורי. תוך כדי תנועה הבחינו הכוחות בספינת טורפדו סורית שחזרה מסיור. אח"י מזנק ואח"י רשף פתחו עליה באש מתותחי 76 מ"מ ממרחק של עשרה ק"מ ועצרו אותה. אח"י חנית הגיעה למקום ונשארה כדי להטביע את הספינה הסורית. מפקד הספינה הסורית הפגועה עוד הספיק להזהיר את המפקדה, וכך הכוחות הסוריים המתינו לבוא הספינות הישראליות.
דקות מספר לאחר מכן, כשהכוח היה מול עיר החוף הסורית לטקיה, הוא זיהה מקשת סורית. אח"י מזנק ואח"י געש דלקו אחריה, וכשהגיעו לטווח קרוב מספיק - ירתה אח"י מזנק טיל גבריאל, אך זה פספס את המטרה. בינתיים התקרבו אח"י רשף ואח"י מבטח למקשת, ושני טילים ששיגרה לעברה אח"י רשף העלו אותה באש.
בזמן ששתי הספינות התקרבו למקשת כדי להטביע אותה, נורו עליהן שלושה טילי סטיקס משלושה סטי"לים סוריים, אך הספינות הפעילו את מערכות הלוחמה האלקטרונית שלהן וגרמו לטילים לפספס את מטרתם. בהמשך הכוחות הסוריים נסוגו, אך ספינות חיל הים דלקו אחריהם וחיסלו שתיים מהספינות. הספינה השלישית ברחה אל עבר החוף, עלתה על שרטון והושמדה באש תותחי 40 מ"מ.
כשעתיים וחצי לאחר שהחל האירוע הטביעה אח"י חנית את המקשת האחרונה באמצעות טיל גבריאל, והכוחות חזרו לארץ. בסופו של אותו קרב, ולאחר ירי של שמונה טילים מהצד הסורי ועשרה מהצד הישראלי, הושמדו חמש ספינות סוריות ואף כלי שיט ישראלי לא נפגע. זאת הייתה הפעולה ההתקפית האחרונה שעשה חיל הים הסורי במלחמה.
"ידענו שאנחנו בנחיתות גדולה: טיל גבריאל מול טילי סטיקס", משחזר תירוש את אותה היתקלות מפורסמת, "ולא ששנו למגע נחות מלכתחילה. אבל אמרנו שיש משימה, ואם יש אויב - ניכנס. התיאוריה הייתה שסגירת הפערים תיעשה בעזרת חיל האוויר, אבל בסתר לבנו ידענו שאי אפשר לסמוך על הסיוע האווירי בים מבחינה טקטית. המרחקים, הטווחים העצומים, תנאי החשכה, העומס המבצעי. את כל זה לקחנו בחשבון, והבנו שנצטרך להתמודד מול הסורים בצורה פרונטלית".
מה היו התחושות באותם רגעים?
"קרה דבר מעניין: באותו זמן ישבנו, ביני ואני, בבור בפיקוד, והיינו בקשר כל הזמן עם הכוח בים. פתאום קיבלנו הוראה מהרמטכ"ל שחיל הים צריך להציג את התכניות שלו בתפוצת הפקודות. ביני העדיף להיות עם הכוחות, אז הוא שיגר אותי. הגעתי ומצאתי בור מטכ"לי שכולו חורבן.
"כולם במתח ורק מנתחים כישלונות. ואז שאל אותי דדו, 'הרשל (שמו הקודם של צבי תירוש היה הרשל ויינברג - ע"ל), נו, איפה אנחנו?', אז אמרתי לו, 'מגנים על חופי המדינה'. 'ואיפה, אפשר לדעת?'. פה כבר לא יכולתי לשקר או למרוח אותו, אז עניתי לו שמול חופי סוריה.
"בתגובה הוא אמר בנחרצות, 'טוב~טוב, מספיק, תתקפלו', כנראה מתוך חשש לכישלון נוסף שייאלצו לנתח. מאחר שזו הייתה פחות או יותר התכנית שלנו מלכתחילה אז זה היה בסדר מבחינתי, אבל אז קיבלתי מידע שיש מגע. דיווחתי לדדו, והוא אמר: 'בכל זאת תתקפלו'. עניתי לו בתגובה שאנחנו לא מתקפלים. 'נגמור את הפרשה', אמרתי לו, 'ואז נתקפל לפי הצורך'.
ואז, בפורום הנוראי הזה הוא אומר לי, 'טוב, רק תגמרו מהר'. חזרתי אל הבור ואל ביני, ואת השאר כבר כתבה ההיסטוריה. ואנחנו? יצאנו בלי שריטה".
איך הגיבו במטכ"ל אחרי ההצלחה בקרב?
"בזמן המערכה ישבנו ביני, אני ועוד כמה קצינים, וחילקו לנו תפוחי עץ קטנים. זמן מעוף הגבריאל נדמה היה לי כמו נצח, אבל כשגמרתי לאכול את התפוח – הטילים פגעו. אמרתי בבדיחות הדעת שכנראה יש קורלציה שמימית בין התפוחים לטילים.
הקרב נגמר, ושוב הרמטכ"ל קורא לנו. דיווחתי לו שהטבענו כך וכך כלים, שאין לנו שום אבידות. 'אמרת לנו לחזור', השבתי לו, 'אז אנחנו חוזרים'. ואז הוא אמר לי בתגובה: 'הרשל, אתה מביא לי את הידיעה היחידה שמחממת את הלב היום'. מאותו רגע היינו עצמאים בשטח, וכשהייתי בא לתדרוך - אז זה היה כבר שגרתי. דדו פשוט שאל, 'איפה אתם מגנים על חופי הארץ הפעם?'".
בזמן שתירוש, תלם ושאר המפקדים שהו בבור ופיקדו על הקרב, מרמרי היה בים בתור קצין נשק של אח"י חנית, שעליה פיקד זאב יחזקאלי. "התייצבתי לקרב הטילים הראשון בהיסטוריה העולמית", מספר מרמרי. "ה'אוסה' וה'קומאר' (דגמי הכלים הסורים שמולם התמודדו כלי חיל הים בקרב - ע"ל) לא דומים לכלים הישראליים.
"מדובר בספינות טורפדו, שבמקום צינורות התקינו להם שני ממריאי טילים. בספינות האלה היה מכ"ם חיפוש וניווט פשוט, ואפילו לא היה מכ"ם בקרת אש. כשהן היו מזהות את המטרה הן היו משגרות את הסטיקס, שהוא טיל עצמאי שממריא לגובה רב, יש לו כנפיים והוא יודע לנחות, אבל בשורה התחתונה הוא טס כעיוור. הגבריאל לעומת זאת הוא טיל לוחך ים: הוא פוגש בדופן של המטרה, ולכן הנזק שלו הוא קטלני. כל כלי השיט שהגבריאל פגע בהם טבעו אחרי זמן קצר מאוד.
"הנוהל היה לירות צמד", ממשיך מרמרי. "אחד, ומיד אחד נוסף אחריו. אבל בחלק מהמקרים הטיל הראשון כבר עשה את העבודה. אם נחזור לרגע אל הסטי"לים שלנו - תחשוב על הסיטואציה הבאה: אנחנו לא יודעים לאן הולכים, הטילים מולנו מתחילים להבזיק, ואתה יודע שכל טיל שפוגע יהפוך את הספינה שלך לאבק. באזור החרטום, כשהחיילים נמצאים בעמדות ההיקשרות, הם אמורים להיות בסוג של פוזה ולא לדבר.
"אבל ידוע מאז ומתמיד שזו רק פוזה, ולכן בדרך כלל החיילים מדברים, מגחכים, מצקצקים. ביציאה הזו היה שקט, יכולת לשמוע את נגיעת הגלים בחרטום. כל אדם שקע בתוך עולמו, שאל את עצמו האם הוא חוזר משם, מהמבחן האולטימטיבי הזה, הראשון מסוגו בעולם. באופן אישי, כשראיתי בפעם הראשונה את כדורי האש האלה באופק - לבי עמד מלכת, העולם קפא.
"צריך להבהיר את המראה שלנגד עיניך: אתה רואה מטח של ארבעה-חמישה-שישה טילים שנורים עליך, ואתה רואה אותם מקרוב. הרי ל"א (לוחמה אלקטרונית – ע"ל) זה לא מסך פיזי אלא מסך לוגי. העיקרון מאחוריו הוא להיכנס ללוגיקה של הטיל. וגם כשהוא 'מרמה' אותו - זה לא יכול להיות גס, כדי לא לזלזל בהיגיון של הטיל, של מי שבנה אותו. כשאתה עושה סטיות גסות - הטיל מבין שזה בלוף. מה שהל"א עושה הוא בעצם הגדלת המעטפת של הספינה שלך, בעוד שבשורה התחתונה לא גדלת במאום. כך שהנפילה של הטילים למים הייתה במרחק של 30-20 מ', וכל הזמן הייתי בטוח שבטיל הבא בתור כבר לא אהיה בר מזל".
בכנס שקיימה עמותת חיל הים לאחר המלחמה, בהשתתפות תלם, מיכאל (יומי) ברקאי ופלג לפיד, שהיה סגנו של צמח חירות (מאבות הל"א בחיל הים, חתן פרס ישראל לשנת 1968 על פיתוח מערכת לגילוי מכ"ם - ע"ל), טען האחרון: "לא הייתם גיבורים בכלל, מכיוון שהמערכת נתנה לכם כיסוי מלא וחד-משמעי. יכולתם לירות בכל דבר, ולא היה סיכוי שיפגעו בכם".
על כך מגיב מרמרי: "זו בהחלט חוכמה גדולה להגיד זאת בדיעבד, אבל כחייל ולוחם צריך לדעת את זה בזמן אמת, ועד שלא תעמיד למבחן - לא תדע. המבחן עצמו לא היה במעבדה, אלא בזירת הקרב".
למרות ההצלחה הגדולה, ההישגים ההיסטוריים והניצחון הסנסציוני - גיבורי המלחמה ההיא ביני תלם, צבי תירוש, יומי ברקאי, צמח חירות, אריה מרמרי ועוד רבים וטובים לא זכו לכבוד המגיע להם ולמקום הראוי בתודעה הישראלית. "היחיד שיכול היה להגן עלינו ולתבוע את כבודנו היה דדו", מסביר תירוש, "ולו היו מספיק צרות משלו. את כוחותיו הוא הוציא בהגנה עצמית על שמו הטוב".
לא היו מליצי יושר אחרים?
"לצערי הרב לא. היו אפילו אנשים שהיו אנטי, וביניהם גם טליק (סגן הרמטכ"ל ישראל טל - ע"ל) וכל החבר'ה האלה. אם היו אנשים שיכלו להלל ולשבח אותנו, אז כוח השכנוע שלהם לא היה גדול והמניות שלהם לא היו הכי גבוהות שבעולם. ההיסטוריה הייתה עסוקה, ובצדק, באלפי הקורבנות".
פנית לאלי זעירא אחרי המלחמה, אותו זעירא שזלזל בהערכות שלכם?
"אני אישית דיברתי איתו אחרי המלחמה, ואתה יודע מה זו שתיקה? לא רועמת, אלא יותר מבזה. גם אחרי הכול. סגנו אריה שלו היה אדם רציני, וכאב לי הלב לראות שהוא נסחף אחרי זעירא. בסתר לבו אינני יודע אם היה בתפיסה הזו, אבל באופן רשמי תמך בגישה.
לאחר המלחמה הייתה ישיבת מטכ"ל, ולאחריה דיון אג"ם שהשתתפתי בו. בתחילת הדיון החלה סקירה של ראש אמ"ן, ואז שלו אמר, 'אני מבקש סליחה ומחילה שהטעינו אתכם והבאנו אסונות כבדים על המדינה'. זה היה מרגש, אבל זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה ששמעתי מישהו בדרג מתקבל על הדעת מביע אכזבה ממה שבישלו לנו.
"יש בדרגים העליונים מיסטיקה מסוימת, כזו של 'אתה יודע, אבל אנחנו יודעים את מה שאתה לא יודע'. מה שאני אומר זו חוכמה לאחר מעשה, אבל זו מעין דדוקציה, תחושה. אם תשאל אותי, אז מבחינה פסיכולוגית יש פה ללא ספק שילוב של דעות קדומות ונחרצות נגד מי שאינו בגוורדיה. היחיד שנאבק בגבורה, אבל ללא תוצאות, היה דדו. הבעיה הייתה שהוא היה מבודד בכל התפיסה הזו".
מרמרי מאשים בנוסף לגוורדיה גם את התקשורת, ואפילו את המיקום שמטה חיל הים שכן בו. "התודעה התקשורתית אינה מבודדת, היא בסך הכול הד לדרך שמערכת הביטחון מתייחסת בה לחיל הים מאז ומתמיד", הוא מסביר.
"בשנים שקדמו למלחמה היו לזה גם סיבות אחרות: חיל הים ישב בסטלה מאריס בבדידות מזהרת, בעוד שכל הזרועות ישבו בתל אביב וזכו לסיקור תקשורתי יום~יומי. המעבר של מטה חיל הים לתל אביב, ביוזמתו של ביני תלם, היה אחד הלקחים של מלחמת ששת הימים, והוא מהלך שעשה דברים חשובים מבחינת המודעות של מערכת הביטחון לחיל הים.
"עיקר התקציב של מדינת ישראל מושקע בחיל האוויר - לדעתי בצדק; פחות מזה מושקע בחילות השריון והיבשה, וכשמגיעים לחיל הים - יש לו את התקציב הקטן ביותר מבחינת הזרועות. גם לתקציב הזה חיל האוויר לטש עיניים במהלך השנים, ואמר שאת מה שאנחנו עושים הוא יעשה טוב יותר, ושכדאי שחיל הים יהפוך למשמר חופים. הבעיה היא שגם אחרי מלחמת יום הכיפורים המעמד של החיל בצה"ל לא התייצב".
אחד הגיבורים הגדולים של אותה מערכה ימית היה כמובן בנימין תלם, שנפטר לפני כשלוש שנים. "בשבילי זו אבידה גדולה, אני מרגיש כאילו חלק ממני הלך", מצטער תירוש.
בשנת 2009 יצא הספר "תלם בים", שבו סופר סיפורו של תלם. המחבר אמוץ שורק כתב שם כך: "במשיכה אטית של מכחול דק שרטט תלם קו ססגוני, שתחילתו בבית הספר הימי ובפלי"ם, המשכו בימים הראשונים של צי אוניות קטן ומגשש, משחתות וספינות טורפדו, ושיאו במלחמת יום הכיפורים, שבה החלטה מבריקה של מפקד מוכשר הפכה באחת את קערת המלחמה על פיה".
תירוש מסביר שתלם היה מפקד מסוג אחר. מנהיג שקט, אבל מנהיג. אדם עם פתיל קצר, אך לא מטה אל פקודיו אלא רק כלפי מעלה, אל בעלי השררה והביורוקרטים. "אני מאמין בבני אדם, וחושב שמצבים גדולים נוצרים על ידי אנשים גדולים", אומר תירוש.
"וביני הוכיח את עצמו מעל ומעבר. הוא הבחין היטב בין עיקר ותפל, ידע לשים דגש על הדברים החשובים ובעתות משבר יצא חוצץ, עם אוטוריטה שלא ניתנת לערעור. זו גדולה של מפקד. אתה רואה את זה בזעיר אנפין בים סוער: תמיד אמרתי שאם המפקד עומד על גשר הפיקוד בזמן שהים רוגש ורואים שהקול שלו רועד - זה מרעיד את כל האונייה".
גם מרמרי, ששימש לאחר יום הכיפורים כרל"ש של תלם, מתגעגע למי שהוא מגדיר "חברי הטוב, האהוב. איש שהגורל היטיב עמו. ביני תלם היה מי שזכה להיות מפקד 'שלכת' (פרויקט בניית הסטי"לים בשרבורג שבצרפת - ע"ל), היה זה שיצק וליטש את כלי הנשק, ואף עמדה לו הזכות להעמיד את התוצאות למבחן כמפקד חיל הים ולנצח ניצחון מוחץ. כששואלים אותי מי היה האיש המשפיע ביותר על הניצחון במלחמת יום הכיפורים, לי אין ספקות – זה ביני תלם".
אז למה שמו נעדר ממורשת הקרב של המלחמה?
"ביני מטבעו היה איש צנוע מאוד. הוא לא עשה לביתו - לא כמפקד חיל הים ולא לאחר מכן. ואני שואל, מה אנשים יודעים על האדמירל הגדול הזה? הנה סיפור קטן שיראה איזה אדם גדול היה במחיצתנו. יום אחד הווליאנט (פלימות ווליאנט, שהיה הרכב של בכירי צה"ל - ע"ל) התקלקל, ולא היה רכב חלופי. היה לנו דיון בחיפה, אז ביני נסע איתי בכרמל דוכס (רכב נוסף בשירות צה"ל - ע"ל), שהיה בעצם רכב פלסטיק מצ'וקמק עשוי מפיברגלס.
"כשגמרנו את הדיון חזרנו לתל אביב, ובצומת מקסים עמד חייל והושיט ידו לטרמפ. שאלתי את ביני אם לעצור לו, אז הוא אמר, 'ודאי. אתה רוצה שנחלוף על פניו והוא יקלל אותנו?'. עצרתי, ואז יוצא מפקד חיל הים, עם כל דרגותיו והכובע הלבן על ראשו, ומקפל את המושב. הכול כדי שהטוראי, או הרב טוראי, אינני זוכר את דרגתו, יישב במושב האחורי. החייל כמובן החוויר, אבל בשביל ביני זו הייתה מחווה טבעית מאוד. הוא לא חשב שזה היה דבר גדול.
"זה היה ביני. בלי הצגות, בלי העמדות פנים - אחד האנשים היותר נבונים שפגשתי בימי חיי. ביני היה איש שהבין מה זה ים, שנשם ים ושהייתה לו תבונה טבעית מדהימה. גם לאחר שסיימתי את השירות וכבר הפכנו לחברים של ממש המשכתי לקרוא לו 'המפקד', אפילו שהוא ביקש ממני כל הזמן להפסיק לקרוא לו כך. לכל הקצינים בחיל הים שבאו לדיוני המטה הייתה יראת כבוד לביני, כזו שאני לא זוכר אף אחד שזכה לה. לפניו אולי, אחריו בוודאי לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם