ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

לבד ביער: הסופר ניצול השואה סוגר מעגל

בגיל 77, ניצול השואה יורם פרידמן מבת ים סוגר מעגל. עשר שנים אחרי יציאתו לאור של ספר הילדים "רוץ ילד רוץ", המבוסס על סיפור ילדותו המדהים ביערות פולין, בחרו בו תלמידי התיכונים בישראל כספר האהוב עליהם ביותר, ובגרמניה מעבדים בימים אלה את הסיפור לסרט קולנוע. פיוס עם הגרמנים? "אני אף פעם לא אסלח להם"

"העגלה נעצרה. מישהו רץ והתקרב בנעליים מסומרות. נאמרו כמה מילים. שרוליק חש בדבר מה קר המחליק ליד שוק רגלו הימנית, חותך את מכנסיו ונתקע באשפה. קול החדירה המצמרר חזר ונשמע עוד פעמיים, פעם אחת קרוב לראשו. 'סע!' אמר הקול 'אין כאן שום ילד'" (מתוך הספר "רוץ ילד רוץ", אורי אורלב).

בשלהי שנת 2001 הפך הסופר אורי אורלב את סיפורו קורע הלב של ניצול השואה יורם פרידמן מבת ים לספר ילדים מצליח ואהוב מאוד. הספר תורגם לשפות רבות וזכה לפרסים שונים כגון פרס יד ושם לספרות ילדים ונוער לשנת 2003, פרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם האיגוד הספריות הלאומי האמריקאי ואף פרס נחשב לספרות ילדים באיטליה.

השנה נבחר הספר לאהוב ביותר על ידי תלמידי בתי הספר העל יסודיים בישראל ב"מצעד הספרים" – סקר שערך משרד החינוך.

בימים אלה הפקה גרמנית עומלת על הפיכתו של הספר המצליח לסרט קולנוע, ולכבוד האירוע המרגש – בוודאי מבחינת אביו הרוחני של הסיפור – אנו נפגשים בצהרי היום בביתם הנעים של הפרידמנים בבת ים: יורם, 77, איש גבה קומה ושופע שיער, מורה למתמטיקה באורט חולון בדימוס, ואשתו סוניה, 69, אישה יפהפייה בעלת עיניים כחולות וחיוך מזמין, שחקנית "הבימה" בצעירותה, העוסקת בתרפיה באמנות. לזוג שני ילדים: מיכל (42) וצביקה (37), ושישה נכדים.

למעשה, לגרסה הקולנועית הגרמנית העתידית של "רוץ ילד רוץ", הקדימה הפקה מקומית של ערוץ הילדים, המשודרת בדרך כלל, מטבע הדברים, ביום השואה והגבורה. "זוהי הפקה יפהפייה בת חצי שעה בה גם אנו משתתפים", אומרת סוניה. על הסרט המתעתד להצטלם בגרמניה היא אומרת:

"הסיפור עם הסרט התחיל לפני כשנתיים. מדובר בסרט בינלאומי של פולנים, גרמנים וישראלים.

ראיינו את המשפחה שלנו, ואנשי ההפקה מגיעים ארצה שוב בנובמבר כדי לערוך פגישות נוספות. את האמת, אנחנו חוששים מעין רעה פן הפרסום המוקדם יגרום לסרט לא לצאת כמתוכנן".

יורם עצמו נמנע מלהרחיב על הסרט הגרמני ואומר בקצרה: "אני רק יכול להגיד שכן, עושה לי טוב לדעת שהסיפור שלי מתועד, שעוד אנשים יכירו אותו, וזה כמובן כבוד גדול".

בכל זאת, איך הגבת כששמעת שהפקה גרמנית תהפוך את סיפור חייך לסרט קולנוע?
"אני מעדיף את זה ככה. הם הכי ישקיעו בגלל רגשות האשם. האמריקאים יעשו אותו נעים ומתוק, ואני לא רוצה מתוק ורגשני. עדיף אמיתי וישר".

מצד שני לא הסכמת לבקר בגרמניה.
"כן, הייתי פעם בטיול, נכנסנו מאה מטר ולא הסכמתי להתקדם. האדמה הזאת הייתה קשה לי למרות שלא הייתי שם בעת המלחמה. לפולניה הגרמנים נכנסו בכוח, אף אחד לא הזמין אותם, ואני לא רוצה להיות במדינה שלהם. אני אף פעם לא אסלח לגרמנים על מה שהם עשו לי".

בספר "רוץ ילד רוץ", מעיד יורם, מתואר סיפור חייו בדייקנות מרבית. "אורי הסופר נתן שמות אחרים לדמויות וסיפק תיאורים של מקומות, אבל כל החוויות שמתוארות בו אותנטיות ביותר".

יורם פרידמן היה ילד רך בשנים, בן כשש, עת פרצה מלחמת העולם השנייה. כשהיה בן שמונה נותר לבדו בעולם אחרי שעקבות אביו ואמו אבדו. הוא הצליח לברוח מגטו ורשה הפולני אל היערות, שם גידל את עצמו.

הספר מגולל את קורותיו ביערות, וכשנשאלת שאלת השאלות, כיצד שרד את התופת, כיצד הצליח להגיע עד הלום, מרצין יורם ואומר שאין לו מושג. "בעזרת מזל, בעזרת פולנים טובים שעזרו לי, אין לי הסברים אחרים".

"כשהייתי בן שמונה", הוא מתאר, "נשארתי לבד. ברחתי מהגטו ליער, לא הייתה לי ברירה אחרת, הבנתי שרק כך אוכל להציל את עצמי. עבדתי רבות אצל מעסיקים פולנים וככה ניצלתי, התחזיתי לנוצרי". את הרעיון להתחזות קיבל יורם מאביו, בו פגש יום אחד שוכב ביער שופע הצמחייה. "הוא אמר לי שני דברים: שאתחזה לנוצרי, כלומר שאמצא מישהו שילמד אותי את כל המנהגים ואבחר לעצמי שם נוצרי. והדבר השני הוא שלא אשכח לעולם שאני יהודי.

"התחבקנו הרבה, זה היה אחרי שנה שלא ראיתי אותו. בכינו המון, הוא היה מוזנח מאוד והאכלתי אותו מהמעט שהיה לי. אחר כך התרחקתי כמה עשרות מטרים, ואז אני לא יודע למה הוא קם מהמחבוא והגרמנים ירו בו. הוא נפל וכנראה מת. אני הגעתי בזחילה  לאיזור עמוק יותר ביער ורק שם התיישבתי ובכיתי, אך לא חזרתי בחזרה מפחד שגם אותי יהרגו".

בגיל תשע איבד את ידו הימנית. שוט שהחזיק בידו, במסגרת עבודתו אצל חייל גסטאפו, הסתבך במכונת הדיש בה עבד וכך נתפסה ידו בין גלגלי המכונה. יורם הובא לבית החולים, אך שם אף רופא לא הסכים לטפל בו בשל היותו יהודי. כשנמצא רופא שהיה מוכן לעשות זאת, כבר היה מאוחר מדי, ובידו המרוסקת שיכלה להינצל התפתח נמק בגינו נכרתה היד עד אמצע הזרוע.

כשהיה כבן 12 הסתיימה המלחמה, ועד גיל 14 עבד בבתי המשק בכפרים. "העדפתי לעבוד, והתנהגו אליי יפה. מידי פעם באו אנשים לקחת אותי לבית יתומים יהודי או לאמץ אותי ולהחזיר אותי שוב לשורשיי היהודים. כשזה קרה – ברחתי. הורגלתי לחשוב שיהודים הורגים ולא רציתי גורל כזה. עד שלא התירו לי ברירה".

פעם אחת נלקח אל בית איסוף הילדים בוורשה בו עבר חוויה מרוממת. "שטפו אותי טוב עם סבון ריחני והחליפו את בגדיי. בכל זאת ברחתי משם, אבל חזרתי".

מדוע חזרת?
"הרחתי כל כך טוב בזכות המקלחת, וכשחזרתי לכפר הייתי צריך לישון ברפת וזה לא הסתדר לי. כשחזרתי לבית האיסוף לפני בית היתומים, ניגשה אליי גברת רפפורט שהייתה לה גישה אחרת לילדים. היא פשוט הקשיבה לי ולא שאלה שאלות, האמינה לכל מה שאמרתי. תמיד חזרתי בפני כל שאיני יהודי, וככה היא הגיעה לאמת.

"כך הגענו לעיירה בה נולדתי, בלוניה, מיד נסענו אליה, לאחר שנזכרתי שזו עיירת הולדתי, ובה אמרו לי שאחותי הגדולה פייגה בחיים אך לא ידוע היכן היא נמצאת. חזרנו לבית היתומים, ואחות משם נסעה כמה שבועות מאוחר יותר לארץ. היא לקחה תמונה שלי בתקווה שאחותי בישראל. לאחר חודש קיבלתי ממנה מכתב. היא ביקשה שאלמד ואשכיל. הייתי רעב ללימודים ורציתי להיות ראשון בכל דבר שעשיתי. הייתי חייב להיות הטוב ביותר".

סוניה, שיושבת איתנו בסלון המואר, מוסיפה: "זה בגלל הנכות, כדי ליצור לעצמו מקום משלו".
יורם: "אם מישהו היה טובע הייתי חייב להציל אותו, הייתי חייב תמיד להיות ראשון בכל דבר".

זה מתחבר לעובדה שלא הרשית לעצמך להשתמש בפרוטזה?
"הייתה לי פרוטזה חודשיים בגיל עשרים פלוס. היא הייתה מאוד מגושמת ומאז לא ניסיתי יותר, זה לא עניין אותי".

חיית בשלום עם היד החסרה?
"ממש לא, אפילו שלחתי לאחותי תמונה שלי וכתבתי 'תראי מה הנבלות עשו לי'. מאוד התביישתי כשהייתי בן עשרים פלוס. התביישתי להוריד חולצה בים ודברים כאלו. החיים עם סוניה לימדו אותי אחרת. היא לא ויתרה לי ואני לא ויתרתי לעצמי כך שלא הייתי זקוק לפרוטזה".

איך הצלחת להישאר בפולין לאחר המלחמה?
"למדתי מתמטיקה בחינם בטכניון הפולני, היה לי טוב. טיפחו אותי מאוד, היה לי מרצה שדרש ממני המון וחיבב אותי. היו לי הרבה חברים וחברות ממש מהאליטה, קיבלתי מלגה כפולה בגלל היותי יתום ונכה. היה לי סך הכל מאוד טוב".

זו ארץ שהסבה לך הרבה סבל.
יורם נסער. "אלו לא הפולנים שעשו את זה, אלא הגרמנים. לא כל הפולנים אנטישמים, והודות להרבה כאלו אני בחיים. פה בארץ לא היה לי מה לחפש חוץ מאחותי שכתבה לי 'תלמד, תלמד' וזה מה שעשיתי".

סוניה ויורם הכירו בפולין. הוא הלך אחריה ברחוב למועדון הנוער היהודי. "נורא נבהלתי", היא נזכרת, "אבל כשהסתובבתי ראיתי שזה הוא, והוא יהודי, ככה שאין לי מה לדאוג. הוא היה מוכר מאוד, עזר להציל הרבה אנשים".

כמה חודשים אחר כך סוניה עלתה עם הוריה ארצה והקשר הסתמך על מכתבים בלבד. כשעלה לארץ לאחר כשלוש שנים, התחתנו השניים. היא נערה יפהפייה בת 20, הוא גבר נאה כבן 28. "הוא גידל אותי ואני אותו, למדנו הרבה אחד מהשני. צומחים בתוך הנישואין, הכי חשוב זה לדעת לדבר אחד עם השני", מסכמת סוניה.

"הסיבה שאני כזה, אוהב לחיות ועושה הכל זה בגלל אשתי", מסביר יורם, "למשל, אני יכול להגיד לסוניה שמתחשק לי סנדוויץ' ואז היא תגיד 'גם אני רעבה, אולי תקום?', ואני אקום להכין. איך חותכים לחם ביד אחת? למדתי. איך מקלפים תפוח אדמה או מחליפים מנורה? גם למדתי. הייתה תקופה ארוכה שהתביישתי בנכות שלי, התביישתי בכך שאין לי יד. סוניה היא זאת שגרמה לי להשלים עם זה".

כיצד נולד הספר "רוץ ילד רוץ"?
יורם: "נסעתי עם בתי לפולין, והיה מאוד מרגש. היא רצתה לנסוע איתי, היא כיוונה לנסיעה הזאת. כשהיינו שם הגעתי אפילו עד לדלת של בית הוריי בבלוניה אבל לא היה לי אומץ לדפוק. פגשתי שם חבר ללימודים שאמר שהוא לא יודע כלום על עברי, ושאל מה דעתי לכתוב על קורותיי. ככה החלטנו שאכתוב את הסיפור שלי".

איך היה לעלות הכל על דף?
"זה הרגיש לא טוב. זה שלי, לא הבנתי למה אני צריך להתחלק בזה. אבל הסיפור דרש תיעוד, אני מבין את זה היום".

כשחזר לארץ, מילא ארבעה דפים בכתב יד צפוף המספר את קורותיו בימים ההם. "שלחתי לחבר והוא הוציא ספר בפולנית שנקרא 'ילדי השואה' המורכב מ-150 סיפורים. הספר הזה הגיע ליד ושם, ושם חוקר שואה קרא את הספר וניסה לאתר אותי. הוא חיפש אותי בפולין ושם אמרו לו שאני בכלל גר בישראל. אחר כך המזכירה של החוקר התקשרה אליי ושאלה אם אני מוכן לתת את העדות ליד ושם. אמרתי שלא, וניתקתי.

"כשסוניה שמעה, היא דרשה ממני לחזור אל המזכירה ולהגיד לה שאני מסכים. נסעתי לירושלים ועשיתי שם ראיון של שמונה שעות, מאוד מתיש. כשסיימתי נתנו לי את הקלטת וחזרתי הביתה. הייתי עייף ונתתי לאשתי את הקלטת והלכתי לישון. לצערי הגדול לא הצלחתי להירדם וחזרתי לסלון. בסלון מצאתי את אשתי וילדיי, שהיו כבר בוגרים, צופים בקלטת ובוכים. סוניה אמרה שהיא בהלם מכמה שלא ידעה עליי".

סוניה: "ליורם הייתה את דמות המאצ'ו שתפסה את כל השטח, עד שיום אחד דברים התחילו לחלחל אצלו. המציאות שלו בזמן המלחמה הייתה קשה ובגללה הוא היה חייב ליצור לו דמות כזאת. אחרת איך היה שורד? גם ילד לבד, גם חי ביער וגם נכה ונרדף".

בהמשך התחיל לגולל את עדותו בפני קהל חי, שם אמרו לו שעליו להפוך את סיפורו לספר. הוצע לו לפנות לאורי אורלב, סופר הילדים, הכל כמובן בעידוד נלהב מצד סוניה. "קבעתי איתו בבית קפה ירושלים. ישבנו שם כחמש שעות, ורוב הזמן אני דיברתי.

"הפכתי אותו לילד עם כל הסיפורים שלי ובכל זאת, אורלב אמר שזה לא יילך, שהוא לא יוכל לעשות את זה כי פעם ניסה לכתוב סיפור של ניצול שואה וזה היה ניסיון שלא צלח. נפרדנו כידידים והוא ליווה אותי לאוטו. בדרך שיתפתי אותו בזכרונות שעלו לי פתאום, תמונות תמונות, איך סבי עשה כפרות לקראת יום הכיפורים ועוד כאלו. כשאני בדרך הביתה אשתי התקשרה אליי ואמרה שאורלב מעוניין לדבר איתי, ואז כבר הבנתי שהוא יכתוב את הספר".

כיצד התבצע תהליך העבודה על הספר?
"נתתי לו קלטות בהן סיפרתי את הסיפור שלי. העבודה הייתה 90 אחוז שלו ועשרה אחוזים שלי. הוא רצה לוודא עובדות. היה מתקשר מידי יום לשאול על עצים ביערות שונים, פרחים, דברים שאכלתי וחיות ששיחקתי איתן, ואם זה לא התאים לאיזור, נניח עץ שלא מתאים לו לגדול איפה שאמרתי, הוא היה מתקשר למקורות שלו בפולין ובודק, מאוד מוקפד.

"לאחר כמה חודשים הוא שלח טיוטה כדי שאקרא. הסתגרתי בחדרי כמה שעות ויצאתי אדום כמו עגבנייה, הרגשתי שנולדתי מחדש בזכות הספר. בפגישה נוספת הוא אמר לי שבחודש הבא ייצא הספר, וכמו שהובטח הוא באמת יצא. מידי פעם אני מקבל מכתבים וטלפונים מילדים שרוצים לשמוע עוד. אפילו הגיע ילד מקנדה לפגוש אותי כי היה לו סבא גרמני, והוא הסתקרן לפגוש אותי לאחר שקרא את הספר. נפגשנו אצל אורלב בבית".

מה זה עושה לך?
"זה באמת עושה לי טוב".

הספר תורגם לשפות רבות.
"עושה לי טוב לראות את זה. בהחלט טוב".

לאיזו כריכה אתה הכי מחובר?
"לישראלית".

"מי שלא היה שם לא יכול להבין", הוא אומר, "אתה שוכב מתחת לפרה ושותה ישר מהעטין המטונף. מה שאני אכלתי אז, בחיים שלי היום לא הייתי נוגע, אבל אתה עושה הכל בשביל לחיות. אדם צמא נשכב ליד הנהר ופותח פה כמו חיה ושותה עם זבובונים.

"מי חשב לרפא פצע עם שתן? גם הייתי קטן, מה ידעתי? הייתי משחק עם הפצעים שלי, מגרד אותם. אתה חי במציאות שקשה לתיאור. שוכב בתוך הבוץ ולא איכפת לך, רק כדי שבבוקר תקום ועוד תחיה. היו לי אינסטינקטים, הייתי זריז ומהיר ורציתי לחיות".

מה הזיכרון הכי חזק מחיי היער?
"שיחקתי הרבה עם חיות קטנות. אני גם זוכר את השקט והשלווה. בהתחלה חששתי מחיי היער אבל אחר כך הבנתי ששם אני מוגן. שם אף אחד לא יציק לי כי אני יהודי. הכרתי את היער כמו את כף ידי".

בספר קשה לתפוש כי מדובר בילד רק בן שמונה: התנהלות בוגרת של הגיבור, קור הרוח.
"רציתי להעביר לילדיי את כל מה שאני לא קיבלתי. אמנם קיבלתי המון אהבה בבית היתומים, המטפלות היו מאוד אימהיות, לא היה ילד שקם בבוקר ולא מצא תחתונים וגופיה נקיים ליד המיטה. אולי בגלל ילדות קשה פיתחתי אהבת ילדים.

"כשבני צביקה היה בן חמש, הוא היה ילד מתוק ועדין, אך חלש. היינו בקיבוץ, אני שחיתי בבריכה ואשתי השתזפה בחוץ. צביקה התחיל לטפס על המקפצה הכי גבוהה ושאל אם אפשר לקפוץ. אמרתי לו שכן, שיקפוץ. הוא שאל אם המים עמוקים, אמרתי שכן, אבל הוא בכל זאת בחר לקפוץ, ומאז לא הפסיק. נראנו כמו דולפין והגור שלו. הוא שחה מתחת לבטן שלי, תמיד סביבי. בסופו של דבר, רציתי שהוא יהיה חזק והוא חזק.

"אני זוכר שהוא נפצע בצבא, ובתי מיכל התקשרה להגיד שצביקה בבית חולים. הדבר הראשון שהוא אמר לי כשנכנסתי לחדר היה 'אבא, את הפרידמנים לא הורגים מהר'. אמרתי לו 'אתה צודק', ומהר מאוד הוא השתקם וחזר לעצמו".

מה היה חשוב לך להנחיל לילדיך?
"לבן שלי, קודם כל, שיהיה גבר, שיהיה חזק, איתן ויציב. שיידעו להסתדר, שלא יוותרו לעצמם, שיסמכו על עצמם. שיידעו שאין דבר שהם לא יוכלו להשיג אם ירצו להשיג. יש לי קשר חזק עם שניהם ואני מאוד גאה בהם".

עם בתך ביקרת בפולין.
"הייתי שם פעמיים. עם מיכל ועם משלחת מבית הספר. כשהייתי עם המשלחת ביקרנו בטרבלינקה ואז סיפרתי את העדות שלי. אחריה ישבתי על עץ ועישנתי סיגריה, ופתאום אני מרים את עיניי ורואה פלשבק של ילד רץ ביער. נחרדתי.

"עם מיכל הייתי באושוויץ. בכניסתנו למשרפות, תפסתי אותה חזק ולא הסכמתי שנמשיך. נלחצתי שמישהו ייקח לי אותה, הכל חזר אליי, הפחד. עם המשלחת נכנסתי, אבל איתה לא הסכמתי. בשאר הטיול עם מיכל החלטתי שרק נהנה. היינו בשייט, אכלנו, עשינו חיים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...