אנחנו הרמאים: מה ואיך לספר לילדים על ארועי יפו?

הילדות של הילדים שלי היא תרמית מתמשכת. אנחנו מספקים להם אשליה של נורמליות, אבל המציאות עוד תתפוצץ להם בפרצוף. מחשבה בעקבות האירועים ביפו. וגם: שלוש מחשבות על מצב האופניים בעיר

אביב לביא  | 16/10/2011 14:28 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כשהחושך ירד על יום כיפור ואתרי החדשות נפרדו מהתמונה הקפואה של "צום קל" וחזרו בהדרגה לחיים, גיליתי כמו כולם שמישהו סידר ליפו חג שמח. יכולתי לנסח מראש את פסטיבל קלישאות הדו-קיום ואת ענני הדאגה בנוסח "יפו לאן" (ולמען הסר ספק: יש מה לדאוג), אבל מה שהעסיק אותי, בעוונותיי, הייתה שאלה הרבה יותר אינטימית: האם לספר לילדים? ואם כן - איך, ומה?

כי הילדים לומדים השנה ביפו. מדי בוקר הם נוסעים אליה בקו 72 ומדי צהריים חוזרים באדיבותו, לעתים גומאים חלקים מהעיר ברגל, מגלים אותה טפח אחר טפח. בגן השניים, שבו נערכה ההפגנה במוצ"ש, הם כבר הספיקו לשחק כמה פעמים.
איור: מושיק לין
אדם טבע ועיר איור: מושיק לין

הם מגרדים את הגיל שבו מתחילים להבין שהעולם מתמודד עם בעיות לא פחות מורכבות מהדילמה הקורעת "איזה דמות לגו אבקש לראש השנה", אבל במובנים רבים הם עדיין מבלים את ימיהם בתוך בועה שקופה, לא נגועה, בועה שאין לי מושג אם, איך ומתי אנחנו אמורים לנפץ אותה.

בעצם, הילדות שלהם היא תרמית מתמשכת. אנחנו הרמאים. אנחנו מצליחים לספק להם אשליה של נורמליות, בידיעה ברורה שיום אחד המציאות תתפוצץ להם בפרצוף ברעש גדול. לי זה קרה בגיל שש, עם האזעקות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. הבנים שלי כבר גדולים יותר, ובכל זאת התודעה הביטחונית שלהם עדיין מאופסנת בתוך

ממ"ד. ועדיין לא החלטתי אם זה טוב או רע.

נכון, הקיץ התל-אביבי האחרון הפגיש אותם עם מושג ההפגנה והמחאה, וטוב שכך, אבל ההפנינג ברוטשילד והחגיגה של הגזענים האפלים בבית הקברות לא שייכים לאותה ליגה. במילים אחרות, הולך ומתקרב הרגע שבו נצטרך לומר להם את האמת על המקום שבו הם חיים, ומה עלול להתפרץ בו בכל רגע.

למרבה המזל, לוח השנה המשונה של גדעון סער ומערכת החינוך התגייסו לעזרתנו, והפעם הבאה שהילדים ייסעו ליפו תהיה רק לאחר שמחת תורה. בינתיים הרוחות - הנה עוד קלישאה - בטח יירגעו מעט, ונוכל למשוך את הבלוף עוד קצת. עד הפיצוץ הבא.

המון אופניים

באחד מימי השבוע שעבר הייתי צריך להעביר שעה בשדרות רוטשילד בהמתנה לבני. העיסוק הטבעי במצב כזה - לעבור על מיילים - לא בא בחשבון כי הבטרייה של הנייד שלי, כרגיל, הייתה על סף התמוטטות. החלטתי להקדיש את הזמן למחקר תחבורתי.

אז ישבתי במקטע שבין שינקין לבלפור, ובמשך רבע שעה בדיוק ספרתי את רוכבי האופניים שחלפו על פניי, וגם כמה מביניהם רכבו בצד המסומן כשביל אופניים. להלן הממצאים: 42 רוכבים ב-15 דקות, כלומר 168 בשעה, כלומר רוכב כל 21 וחצי שניות. די סואן, לא?

מתוך 42 הרוכבים, 35 רכבו בצד הנכון (83 אחוז), ורק שבעה בזה של הולכי הרגל. את ההולכים לא ספרתי, אבל התרשמתי שלפחות 40 אחוז מהם צעדו בשביל האופניים. עוד התרשמות: לרובם לא היה מושג שהם לא אמורים ללכת שם.

למיני ניסוי, אם כך, יש שתי שורות תחתונות: אל"ף, המון אנשים רוכבים על אופניים בעיר, או לפחות בלבה; ובי"ת, רוכבי האופניים יותר מודעים מהולכי הרגל לקיומם של הנתיבים. אפשר להוסיף גם גימ"ל: מבצע ההסברה המגוחך של העירייה מלפני מספר חודשים לא עשה את העבודה. הגיע הזמן לסיבוב נוסף, והפעם ברצינות.

לפחות מתחילים

לא יצא לי לעבור בטיילת איזה זמן, ויום כיפור סיפק הזדמנות מצוינת לראות מה עלה בגורל השיפוץ המדובר, ובעיקר להתרשם מנתיב האופניים החדש והמובטח.

ובכן, איך שגלשנו אל הטיילת במדרון פרישמן, ומיד אחרי שווידאתי שכל הילדים הגיעו למטה בחתיכה אחת, הלב התמלא עליצות: מפלס חדש ונפרד נוסף לטיילת הוותיקה, דרך אופניים דו-מסלולית שבה לא צריך להידרס או לדרוס. תענוג.

אפילו רמזור לרוכבים יש באמצע הנתיב, משל קופנהגן היינו, והתחושה היא שבעירייה באמת מפנימים את המציאות החדשה ואת הצרכים של עיר שחושבת דו-גלגלי.

התגלגלנו על הנתיב בהנאה עד שהוא נשפך לתוך צ'ארלס קלור, ועם כל דיווש גברה שביעות הרצון ועמה הצביטה בלב: הרי ככה הייתה צריכה להיות כל העיר. ככה היה צריך להיראות גם השיפוץ של אבן גבירול. כל כך הרבה פספוסים היסטוריים, וכל כך הרבה שנים ייקח לתקן אותם. אבל לפחות מתחילים.

לוליינות ברחוב פנקס

ועוד בעניין תנופת נתיבי האופניים: גם בפנקס הושלם נתיב חדש, בין הכביש לבין המדרכה, כמו שצריך. על פי הנחיות משרד התחבורה (שהגיע הזמן לעדכן אותן בדחיפות), אסור שהנתיב יגיע עד הרמזור, ולכן הוא מתאייד כמה מטרים לפני כל צומת.

הכול היה בסדר אם בנקודה שבה הנתיב מתמזג עם המדרכה היו מואילים להנמיך אותה כדי לאפשר עלייה חלקה. אבל משום מה לא טרחו.

וכך נוצר מצב אבסורדי, שבו הרוכב מתקרב אל הצומת במהירות, הסימונים מכוונים אותו אל המדרכה אבל הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות קפיצה לוליינית או עצירה פתאומית. אחלה פרויקט, הנתיבים החדשים בפנקס, אבל באמת היה כל כך קשה לחשוב ולבצע אותו עד הסוף?

aviv67@gmail.com

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אדם טבע ועיר

צילום: עודד קרני

אביב לביא נולד ברמת גן ועלה לתל אביב בגיל 6, כותב ב"זמן תל-אביב" טור על חיים ירוקים בעיר, רוכב על אופניים ונושם עשן אוטובוסים אורגני

לכל הכתבות של אדם טבע ועיר

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים