נתן זהבי חזר מזועזע מהביקור באתיופיה
צדק חברתי: נתן זהבי נסע לאתיופיה ולמד שישראל היא גן עדן. עובד בחקלאות מרוויח 100 שקלים בחודש, מורה מרוויחה 120 ולאכול עוף זה חלום. רשמים מביקור ביבשת אחרת
אנחנו יושבים בקפה שבתחומי האולם הגדול, שותים שני מקיאטו. דודו הישראלי, העובד בסלילת דרכים, מצטרף אלינו. דודו רואה כמה טיפ אני משאיר ונחרד, "אתה תהרוס לנו את המקומיים עם טיפים כאלו", הוא אומר ומתגלגל מצחוק.
שאלתי כמה להשאיר לנהג שלוקח אותי למלון. "שני ביר", הוא אומר לי. "ביר' זה המטבע המקומי, חמישה ביר זה בערך שקל. הוא רואה שאני נדהם ומזדרז להסביר לי את ערך המטבע באתיופיה מה שגורם לי להתחיל לעשות חישובים - אתם מבולבלים? גם אני.
השארתי לנהג עשרה ביר, שטר חום מטונף מרוב ידיים שעבר. לפני שנפרדתי מדודו הוא הזהיר אותי שהשטרות של הכסף המקומי מסריחים, בניגוד למשפט האומר של"כסף אין ריח". במלון , מאוחר יותר, הרחתי את חבילת הבירים שהייתה לי. לא נעים, הם היו ממש מסריחים.
על הטיסה לאתיופיה החלטתי בדרך מקרית לחלוטין. ערב אחד ישבתי עם ידידים בבר של "ברבוניה", ובפינת הבר ישבה חבורת צעירים בשנות ה-30. הם זללו ראש לוקוס ענקי (מנה מומלצת) נעזרים בידיים ודופקים כמויות של בירות וטקילות. אחת מהנשים בחבורה קולטת אותי, ניגשת ומתגלגלת מצחוק על איזה קטע שתקעתי ברדיו.
היא מזמינה אותי בשם החבר'ה שלה לדרינק. התפתחה שיחה ואז היא סיפרה שהיא ובעלה עוסקים בחקלאות באתיופיה, ובעלה עדי בונה חממות בכל רחבי אפריקה. נדלקתי. אני אוהב אפריקה ואוהב חקלאות. אמרתי לה שאני מת לנסוע ולראות בעיניים מה שהיא מתארת, אמרה "תבוא". זה היה בחודש שעבר. לפני עשרה ימים אמרתי להם "אני בא". רצו לארח אותי בביתם, סירבתי. לא אוהב ליפול על אנשים, אוהב להיות עצמאי בשטח.
התמונה הראשונה שקופצת לי לעיניים באדיס אבבה הבירה (שמונה-תשעה מיליון תושבים) האתיופית זו כמות הבניינים הנמצאים בהליך בנייה. מה שמדהים הוא שליד אותם מבנים אין שום מנוף.
העובדים בונים כמו פעם מבלוקים, אחד-אחד. הפיגומים מורכבים מכלונסאות עץ ונראה כאילו העומדים עליהם עלולים ליפול בכל רגע (מאוחר יותר ביררתי ואמרו לי שאכן הרבה פועלים
ברחובות מקרטעות המון מכוניות לאדה עתיקות צבועות כחול-לבן, פולטות עשן מסריח, נראה כאילו כל שנייה הן מתפרקות על הכביש. בצדי הדרך תקועות אחדות מהן ונהגיהן מנסים לאלתר תיקונים. בצדי הכיכרות מאות נכים קשים זרוקים מחפשים נדבה, נשים לבושות סמרטוטים שרועות על המדרכות וסביבן ילדים רכים בשנים מתחננים לעזרה כלשהי.
מלון כאלב הוא מלון בגודל בינוני, חדש, נמצא ברחוב במרכז העיר שמסביבו תנופת בנייה אדירה. בחזית המלון יש מרפסת, שם אני מתיישב לתפוס ראש עם מקיאטו ולקלוט קצת את אווירת הרחוב בהמתנה לכרמית שאמורה לבוא לאסוף אותי. בחזית המלון מפטרלים שלושה לובשי מדים. גם בכניסה למלון יושבים שניים, גבר ואישה, בודקים את הנכנסים ואת ציודם במכשור כמו בשדות התעופה.
מאוחר יותר מתברר לי שאלו אנשי חברת אבטחה פרטית והם מפוזרים בהמוניהם באזורי העסקים. בין המרפסת לרחוב מפרידים כעשרה מטרים, ממול הולכים הלוך ושוב כמה ילדים שמנסים למכור מסטיקים, חוברות, דיסקים ונטפלים לעוברי אורח שנראים זרים. לפחות ארבעה נכים על כיסאות וקביים מסתובבים הלוך וחזור מול המלון, מנסים לקבץ פרוטות, אבל לא מעזים להתקרב עד הכניסה למלון.
מה שעושה לי טוב על הנשמה, בניגוד למצעד הקבצנים, זה מצעד הבחורות שחולף מול המרפסת. צעירות אתיופיות, חלקן לבושות אופנתי שאין אפשרות אחרת חוץ מלהגדירן יפהפיות או פצצות-על.
בשיחת הכנה לנסיעה עם בחור ישראלי המכונה "אבי דיו", המתגורר כמה שנים באדיס ועוסק בענייני דפוס, הוא אמר לי שאם אני אוהב נשים שחורות, אדיס זה המקום. הוא צדק.
רכב שטח מפואר נהוג על ידי תושב מקומי נעצר בחניית המלון ממש מולי. כרמית מ"ברבוניה" יוצאת ומביאה חיבוק גדול. עדי בעלה נמצא מרחק 1,000 קילומטרים מאדיס, שם הוא בונה חממות, ואמור להגיע בעוד כמה שעות בטיסה. הנהג לוקח אותנו למשרדי החברה, מגיעים לבית מוקף חומה, הנהג צופר ושער הברזל נפתח על ידי עובד מקומי. המכונית נכנסת לחצר רחבה מלאה צמחייה ועצים, שער הברזל נסגר אחרינו, מכאן מתנהלים העסקים - בניית מאות דונם חממות באתיופיה ומדינות אפריקניות אחרות.
מכאן מזמינים במיליוני שקלים ציוד מישראל הן לבניית החממות והן לחממות עצמן, השקיה, כימיקלים, דשנים, משאבות. מכאן גם מתנהלת המכירה של פרחים לאירופה, בעיקר להולנד. מדובר בעסק ענק, שמגלגל הרבה מיליונים ומצריך מיומנות, מקצועיות ועבודה קשה ומפרכת.
כרמית מחלקת הוראות. בעבר הלא רחוק היא ניהלה את העסקים, ועדי - את העבודה בשטח. אחרי לידת בנם השלישי כרמית עדיין שולטת בעניינים, אבל פחות. מהמשרד נוסעים לבית הפרטי שלהם. אני בולע עם העיניים את המראות וגם פוקח עין על הכביש. מפחיד, אנשים מזנקים לכביש כמו מתאבדים. אני לא מבין איך אין תאונת דרכים בכל רגע. כרמית מרגיעה אותי שיש.
אני לא רואה שום רמזור, לא נתקל בעיניים בשום מעבר חציה, אין שוטרי תנועה בצמתים הסואנים, מיניבוסים מלאים בנוסעים צפופים כמו סרדינים פונים ימינה ושמאלה בלי איתות, ומדי פעם, כשהרכב מקפץ, אני מבחין בבורות פעורים על הכביש. פחד מוות.
ביציאה מהרחוב הראשי לרחוב צדדי אנחנו עוצרים שוב מול שער ברזל. הנהג צופר ושומר הבית פותח את השערים. נכנסים, השער נסגר אחרינו. בחצר יש שני כלבים גדולים, שבע תרנגולות, צב ענקי, על העצים מבחר עשיר של ציפורים, ובחצר האחורית אני מבחין במכונית מוסטנג מודל 1965 וג'יפ מטופח מודל 1954 שמזכיר לי את הג'יפ שהיה לי בשארם א-שייח. כרמית מסבירה שעדי "חולה מכוניות".
יעלי , בתם היפה של הזוג, שומעת שאני הגעתי מישראל, ולמרות גילה הרך ומעמדה הגבוה בחברה המקומית, היא פותחת בשירת המנון המחאה "העם דורש צדק חברתי". העובדות בבית מקבלות פקודות שרשרת מכרמית מה לעשות, היכן לנקות, מה להביא לשולחן.
השומר נשלח לשטוף את המרפסת ולנקות את המאפרה. מעבר לשער הברזל נשמעות קריאות היסטריות וקולות של רעשים לא מוכרים לי. אני ניגש לשער הברזל ופותח אותו. התמונה שממול מבהילה: עשרות שוורים שועטים מתקרבים מהסמטה ממול לכיוון הבית, מסביבם רצים צעירים עם מקלות בידיים, ומצליפים באכזריות בבעלי החיים השועטים בצפיפות.
אני סוגר בבהלה, חלק מהם נחבטים בשער הברזל, הרועים צווחים, השוורים שועטים והם ממשיכים ברחוב הקטן. אני שואל את כרמית מה הקטע הזה, הרי הם יכולים להרוג את כל הנמצא בדרכם כפי שקורה בספרד. כרמית מסבירה לי בניחותא שזה קורה כמה פעמים ביום. השוורים מובלים לשוק המקומי, אבל יש איסור להריץ אותם ברחוב הראשי, לכן הם מובלים בסמטאות צדדיות. "למה לא מובילים אותם במשאיות?" אני שואל. היא צוחקת: "מאיפה יש להם כסף למשאיות, ואיפה יש משאיות בכלל?"
הבחורות הצעירות במועדון של הלבנוני חולמות שאביר לבן יגיע ויגאל אותן מהעוני. כל לבן שנכנס למועדון זוכה למבטים חודרים ועיניים חצי קורצות. מדובר בבחורות טובות. חלקן סטודנטיות, אחרות עובדות כמלצריות או עובדות ניקיון בבתי מלון. חלקן מצליחות לתפוס מישהו שיעניק להן בעבור פינוקים כמה עשרות דולרים ויעלה את רמת חייהם ואת חיי משפחתן במאות אחוזים בחודש הקרוב.
תזמורת מנגנת מוזיקה מזרחית, רקדנית בטן מענטזת, רוב האורחים במקום שחורים, פה ושם בולטות דמויות של לבנים. בחיים לא עשו לי כל כך הרבה בחורות עיניים כמו בקטע בו עברתי עם מנש הקבלן בין השולחנות לכיוון הבר האחורי. מנש קולט אותי ומתגלגל מצחוק. אנחנו מזמינים משקה (ג'וני ווקר שחור כפול, שמונה שקלים) עושים סיבוב קטן ומתיישבים ליד אחד השולחנות.
מרחק שני מטרים מאתנו יושבת פצצה מקומית ומעשנת נרגילה. אין לי ספק שהיא צאצאית של מלכת שבא ואולי גם של שלמה המלך. היא מציעה לי עם חיוך מפתה להצטרף לעישון, אני מעדיף לעשן את הרעל הפרטי שלי.
מנש מסביר לי איך העסק בין הלבנים הזרים לשחורות המקומיות עובד. הדו-שיח הקצר ביניהם באנגלית-ישראלית עלול לגרום לפמיניסטיות להרוג אותי ולאכול אותי בלי מלח. שלוש דקות אחרי זה הצעירה ששמה דהב (זהב בערבית) מוכנה תמורת עזרה קטנה ותשלום עבור הבירה ששתתה להיות השותפה שלי לחדר במלון. מנש מסתלבט עליי שאם אני מתחתן אתה השם שלה יהיה זהבה זהבי.
מאחר שעל הבוקר אני יוצא להתחיל להסתובב בשטח, אני מודה לדהב המאוכזבת על הרצון שלה להתארח אצלי, משלם על הבירה והשישה (הנרגילה) שלה, נותן לה 100 ביר (20 שקלים) שתקנה לעצמה משהו. היא קמה ממקומה ורוצה כמעט בכוח להתלוות אליי. למרות שאני כמעט מתפתה, גם בגלל יופייה וגם בגלל החרמנות, אני מסרב. נדמה לי שזו הפעם הראשונה ב-65 שנות חיי שעמדתי בפני היצר הרע. הרגשתי שיצאתי אהבל כמו בסדרה "היפה והחנון".
ביומיים הקרובים אני בדרכים. פעם אחת עם עדי לכיוון חממות הפרחים; פעם שנייה עם מנשה לוי, הסולל כבישים ומפעיל קו ייצור להכנת תשתיות.
מנש ובני משפחתו מנהלים עסק ענקי של בנייה שהולך ומתרחב. הוא מעסיק מאות עובדים והקים אימפריה קטנה ומרשימה. ישראלי שנותן תעסוקה ולחם להרבה משפחות. העבודה מפרכת והשכר זעום, אבל אלה כללי המשחק באתיופיה. אני מתחיל אתו סיור במפעל המייצר צנרת לביוב, תבניות ועבודות ברזל. האמצעים פרימיטיביים והסלילה עלולה להתעכב בגלל הגשמים, לכן העמידה בלוחות הזמנים חשובה.
בצהריים אנחנו נוסעים לבית של מנש - כמעט העתק של הבית של עדי. שער ברזל נפתח, חצר פנימית, שני כלבי רועה גרמני משתעשעים בחצר ושלוש עובדות. הנכדים של מנש מחכים לו לארוחת צהריים.
שרה, העובדת הוותיקה, למדה מאשתו של מנש להכין את האוכל האהוב עליו. "היא חזקה בקובה", הוא אומר וצוחק. לפעמים הוא זורק לה מילים בעברית, גם מקלל קצת. היא מחזירה לו קללות בעברית. "אני לא יכול בלעדיה", הוא מסביר לי. המשכורת של שרה המסורה גבוהה יחסית, 600-500 ביר לחודש, תלוי במספר ימי העבודה. התרגום לשקלים: כ-120 שקלים לחודש.
אחרי יום מפרך במפעל של מנש ובכביש הנסלל אני חוזר למלון ויוצא לשוטט קצת ברחובות. הקטע הכי קשה בצעידה היה בכיכר, מרחק עשר דקות מהמלון. שני נכים קשים, פגועי גפיים, חצו את הכביש הסואן. הייתי בטוח שהם יידרסו. תנסו רגע לדמיין שני גברים חסרי גיל לבושים סמרטוטים, רגליהם הפגועות חשופות ובעזרת הידיים הם הולכים על ארבע על הכביש הסואן, ידיים-ברכיים, ידיים-ברכיים. הנשימה שלי נעצרה עד שהגיעו לצד השני.
החלטתי לחזור למלון. אחד מנהגי מוניות הלאדה קלט אותי עומד מבולבל קצת ושאל "טקסי?" למרות שהמלון היה קרוב נכנסתי למונית המצ'וקמקת, אמרתי לו כאלב הוטל, הוא נכנס לצומת בלי להביט, כמעט עשה תאונה וביצע תנועה מגונה לנהג אחר. במונית היה ריח חריף של סולר או בנזין שרוף ומתיבת ההילוכים יצא עשן. אני אומר לנהג שיש פרובלם ומסמן על העשן, הנהג אומר "נו פרובלם", מוציא בקבוק מים ושופך. הריח מחניק, העשן מתגבר ומתחילות לצאת להבות.
הנהג מרגיש, מחייך אליי ואומר "יש פרובלם". אני יוצא מהמכונית, זורק לו 20 ביר (ארבעה שקלים) והולך ברגל מהמקום, מודה למלכת שבא שלא יצאתי שרוף מהמונית. אגב, מקור השם אתיופיה הוא ביוונית עתיקה ופירושו "פנים שרופות". הוא ניתן בתקופה שטרם היו מוניות לאדה.
אני נוסע עם עדי מאדיס לכיוון העיר דברייזט, שם נמצאות החממות שבבעלותו וסביבן חממות שהוא בנה בעבור יזמים ישראלים אחרים. אף שלא למד מעולם, עדי הוא מומחה בקנה מידה עולמי לבנייה ותכנון חממות. אני קליינט די נודניק, שואל שאלות ואוסף אינפורמציה. עדי עונה בכיף. כבר שנים שהוא מסתובב בעולם ובונה, לבסוף החליט להקים בסיס באתיופיה.
הנסיעה, לפחות בחלקה הראשון, מפחידה. מלבד ההפקרות בכבישים, ישנה תופעה מדהימה של "מתאבדים". לא מתאבדים על אמת אבל כאלו שחוצים את הכביש הראשי הסואן בריצה, מקפצים מעל גדר ההפרדה וממשיכים לרוץ בלי להביט לצדדים, אשכרה רולטה רוסית.
עדי מסביר לי שאלפים כבר נהרגו בקטעים האלו. לשלטונות נמאס מזה, והם הוציאו הודעה רשמית שבה נאמר שמי שייהרג בחציית כביש שלא במעבר חציה-האחריות עליו ולא על הנהג. הבעיה היא שלאורך קילומטרים אין מעברי חציה, ואנשים נאלצים לבצע את חציית הכביש המטורפת מחוסר בררה.
לאורך הכביש עשרות מכוניות ישנות תקועות. שמתי לב לתופעה הזו גם באדיס. זה קורה כי אין גררים, וגם אם יש אחד או שניים אז אין לאנשים כסף לשלם להם. אחת התופעות המוזרות זה חמישה-שישה אנשים דוחפים מכוניות, השד יודע לאן. הכביש בו אנו נוסעים מוביל לג'יבוטי, כמות הבניינים בבנייה היא מדהימה. הממשלה בונה, שלא כמו בארץ הקודש, מאות אלפי דירות במסגרת מבצע ענקי לציבור.
ככל שיוצאים מחוץ לעיר נראים מפעלים בבנייה ובתי מגורים, תחנות דלק חדישות ומפעלים שונים ומגוונים. אתיופיה בתנועת פיתוח אדירה שמביאה למקום יזמים הודים וסינים רבים. באזור העיר אקקי עדי אומר לי שעוד מעט אראה תופעה משונה.
לאורך הדרך באמצע הכביש עומדים סוסים ולא זזים, ואכן כעבור זמן קצר אני רואה סוסים כחושים וחולים עומדים באמצע הכביש, בזוגות, בחמישיות, לפעמים עשרה יחד. עדי רואה שאני לא מבין את התופעה. גם הוא היה מבולבל כשראה את זה לראשונה, וכששאל הסבירו לו שאלו סוסים שכבר אינם מסוגלים לשמש את בעליהם.
אין באתיופיה שירותי צער בעלי חיים, הסוסים מתקשים למצוא מזון והם לקראת מוות. כשהם עומדים בשדות אלפי זבובים מתנפלים עליהם ומטריפים אותם, אבל כשהם עומדים באמצע הכביש הרכבים הרבים שחולפים לצדם מעיפים את הזבובים וכך הם יכולים למות בלי לעבור את העינויים שגורמים להם הזבובים.
שטחי החממות משתרעים על מאות דונמים, הטכניקה הכי מתקדמת בעולם מיובאת לכאן, והפרחים בעלות הכי נמוכה שאפשר מיוצאים מכאן לשוקי אירופה.
אני מקבל הרצאה מרתקת על גידול פרחים, עוברים מחממה לחממה, חממת ניסוי, חממת גידול, אלפי ורדים מסוגים שונים ומגוונים, כולל הרכבות של כמה סוגים, חדרי קירור, חדרי אריזה, משאית קירור שמעבירה את הפרחים למטוס, גם בקירור, והמראה לאמסטרדם וליעדים אחרים.
בחממות הקרובות לערים הגדולות מרוויח פועל עבור עשר עד 12 שעות ביום כדולר אחד. בשטחים מרוחקים יותר, שם אין לו הרבה אפשרויות עבודה, כ-70 סנט ביום.
כמה מהעובדים הבכירים מרוויחים יותר. ישנה מנהלת מקצועית מקומית שמסוגלת להניע את כל המפעל ומאפשרת לעדי לצאת להקים חממות במקומות אחרים או לקחת את המשפחה לחופשה קצרה, והיא מגיעה למשכורת שיא של 2,000 דולר , שזו תופעה יוצאת דופן.
אני מנסה לחקות קצת את העובדות באריזה, לחתוך את העלים התחתונים והקוצים, למדוד את אורך הפרח, להעביר הלאה להפיכתם לחבילה. אחרי חמש דקות אני מבין שאני סמרטוט. רק לחשוב על זה שהפועלות עושות את זה עשר שעות ביום תמורת שני שקלים גורם לי לחררה.
לילות אדיס אבבה נעים בקיצוניות בין החיים הטובים של בעלי האמצעים ובין האלפים חסרי הבית שזרוקים ברחובות, בין קערות המזון הזול וכמה מסעדות פאר (יוונית, סינית, הודית), בין מלונות הפאר המוארים לבין בקתות החימר המצחינות.
במועדון המפואר במלון שרתון נמצאת הסלתה והשמנה של העיר: דיפלומטים, סוחרים, קבלנים, בנקאים וזמרים מזמררים להיטים זרים ומקומיים. עשרות חתיכות מקומיות שעברו סלקציה (לא קפדנית) ממלאות את המקום. כמה מענטזות, מחרמנות, עושות מסביבנו שואו, מזמינות אותנו לשעת לילה מאוחרת למועדון בו הן עובדות.
אחת מהן נדלקת על הבעל של הבת של מנש הקבלן, בחור בלונדיני, חתיך, עיניים כחולות. החבר'ה בשולחן מזהירים אותה שמותר לה להתעסק עם כולם חוץ ממנו. מנש מתגלגל מצחוק. הבחורות לא מבינות כשמסבירים להן שהבלונדיני זה האבא של הנכדים של מנש הקירח, ואם היא תיגע בו מנש הוא כמו מהסופרנוס והמועדון שלה יכול להפוך לל'ג בעומר. כאמור, היא לא בדיוק מבינה, אבל מתחפפת.
אנחנו מבקרים במועדון חדש בשם "סובא". גם בתל אביב אין מועדון ברמת עיצוב ומכשור כזאת. בכניסה עוצרים אותי כי אסור להיכנס עם סניקרס. אני מסביר לבחור המנופח משרירים בכניסה שאני חבר של הבעל בית, ושיקרא לו. דאווין ישראלי. הוא קורא לו, אני לוקח לצד את הבן אדם, זורק לו כמה הסברים מי אנחנו, מספר לו שאני עיתונאי ישראלי ושמעתי על המועדון בישראל. הוא נגנב, קוראים לו דוד. הזכרתי לו שב"בייבל" הנביא של דוד המלך שמו נתן.
למרות שלא הייתי בטוח שהוא מבין, הוא התגלגל מצחוק ועשה לנו כבוד, נכנסנו. יש לי רגשי אשמה שאני במועדון אחרי שראיתי בחוץ כמה אמהות עם ילדים בזרועותיהן מתחננות לנדבה. האלכוהול והצאצאיות של מלכת שבא השכיחו ממני לרגע את המראות בחוץ. עד הלילה הזה חשבתי שנעמי קמבל היא הפצצה השחורה המהממת ביותר בעולם. במועדון סובא היו לפחות עשרים ששמות אותה בכיס הקטן.
אם חשבתי שדהב מהמועדון של הלבנוני הייתה החמצת חיי, כאן הבנתי שטעיתי בגדול. אני לא זוכר בדיוק איך נגמר הלילה, אבל אני זוכר שהייתי בגן עדן, והבנתי את הקטע למה שלמה המלך נגנב ממלכת שבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם