כולנו בולגרים: הסיפור של מכבי קביליו יפו
מפרסיאדו אביגדור עד הרצל קביליו. מבוחוס ג'וג'וסיאן עד מוצי ליאון. מהרב אברמיקו עד אורפנד לנד. תופעת מכבי קביליו יפו, הקבוצה שהוציאה מהבוידעם את הפולקלור העשיר של העדה הבולגרית, כובשת עכשיו גם את פסטיבל הסרטים בחיפה
התכוונתי לפתוח את הדלת ולהתיישב אבל רגע לפני, הבחנתי פתאום שלא נהיה לבד
זה היה רגע שבו עשיתי לעצמי מסדר הופעה קצר, ולא הייתי משוכנע שיש לי גומיות במכנסיים. עשיתי צעד אחד קטן אחורה, וחייל אחר ניצל את ההססנות שלי ונבלע לנסיעת פרימיום עם מוישה וחצי.
אבל זה עדיין היה היום שלי. המכונית הבאה שנעצרה היתה ב-מ-וו I-318 שחורה, כזאת שהייתה פעם לכדורגלנים ישראלים שהחשיבו את עצמם, והיה להם מספיק כסף לעשות את הרושם הנדרש. זיהיתי אותו מיד. הרצל קביליו, השוער של הפועל ירושלים.
הוא שאל אותי לאן אני צריך, ואמרתי לו שזה יהיה טוב אם ארד בצומת חולון. הוא הזמין אותי להיכנס והשאר היסטוריה. קביליו, בחור נאה מאוד עם תלתלים, הכניס קלטת של חיים משה לטייפ הרודסטאר, ואני ישבתי שם, נפעם מחבילת היוקרה הזאת שהציע הרצל, שעזב שנה וחצי קודם לכן בטריקת דלת את קבוצת נעוריו מכבי יפו, לא לפני שהשאיר שיר שכתב והלחין, שפירק את כל מי ששמע אותו.
פעם בשבוע במשך חודשים קביליו שמר לי את הטרמפ הזה, ובו הייתה לנו כמעט שעה לדבר על כדורגל, על מכבי יפו ועל המעבר שנכפה עליו להפועל ירושלים. הוא שאל אם אני רוצה לשמוע את השיר שכתב על יפו והעזיבה שלו, וכמובן שהסכמתי. הוא הכניס את הקלטת ושר נהדר בקול גדול. הסתכלתי עליו והדמעה באמת עמדה שם בזווית העין.
יום אחד הטרמפים האלו פתאום נפסקו, וקביליו כבר לא הגיע בחמישי לפנות ערב, אחרי האימון, לטרמפיאדה. כמה חודשים אחר כך הבנתי למה. עברתי אז לשרת ביפו, ויום אחד, בפברואר 1986, נחסמו שדרות ירושלים לתנועה כי קביליו מת פתאום בגיל 35 ממחלת הסרטן, וכל הכדורגל הישראלי הגיע ללוויה שהחלה בחנות הספורט שלו בשדרה.
קובי פרחי, 36, מבוגר היום בשנה מקביליו במותו. הוא סולן להקת המטאל "אורפנד לנד", שאותה הקים לפני 20 שנה, שמסעירה כבר כמה שנים טובות את המזרח התיכון כולו. פרחי הוא בעיקר בולגרי יפואי דור שני, ואחד מכוכבי הסרט "היידה יפו, הבולגרים חוזרים" של הבמאי יובל אור, שהופק על ידי ערוץ 1 ויוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בחיפה בחול המועד סוכות.
פרחי מעיד על עצמו שהמיקס הזה של יפו החמה והזנוחה, עם בקבוקי אדולן ונרקומנים שגדלו לידו, בשילוב בית טוב, הוציאו ממנו ילד רע ברוקנרול, אבל בן אדם הגון. ילדותו עברה בשדרות ירושלים ליד צמיגי כריסטו, ושתי הסבתות גרו ברחובות הסמוכים, יהודה הימית ודרור. לסבא שלו, זיקו לוי, היה מפעל טקסטיל ביפו והוא מכר סחורה לכל הארץ, כולל לחנות הספורט של קביליו.
"סבא שלי אהב אותו", מספר פרחי ונזכר שאת החולצה הראשונה של מכבי יפו, סבא קנה לו בחנות של הרצל. באותו צהריים של 25 בפברואר 1986, קובי, אז ילד בן ,11 עשה את דרכו עם אביו לבית של סבא, אבל הרחוב היה סגור.
פרחי: "שאלתי אותו למה אנחנו לא זזים, אבל אבא לא ענה לי. התעכבנו בפקק, וכשהגענו לסבא, הוא שאל למה לקח לנו כל כך הרבה זמן, ואני בחוסר טקט של ילד אמרתי שהייתה שם הלוויה של הרצל. סבא עמד קפוא, לא אמר מילה ופשוט הסתובב והלך למרפסת. אבא שלי רצה להסתיר
פרחי ועוד חבורה שלמה של אנשים מדור הנכדים של זקני העדה עסוקים כבר כמעט ארבע שנים, בניסיון הרואי של הרגע האחרון, להציל את מועדון הכדורגל של מכבי יפו מהיעלמות. החשש הגדול שלהם הוא השכחה, כפי שנשכחו בעשורים האחרונים לא מעט מועדוני כדורגל שהיו מזוהים עם עדה, שכונה או אזור גאוגרפי.
ניהול כושל, התמוטטות כלכלית, הזדקנות אוכלוסייה, שינויים אורבניים ופיתוח סביבתי גרמו גם להתפרקותה של מכבי יפו, אחת הקבוצות הצבעוניות והייחודיות בכדורגל הישראלי. קבוצה שגם אם לא גרפה תארים כמו אליפות וגביע מדינה, משקלה הסגולי היה עדיין חשוב ומשמעותי לאורך עשרות שנים בזכות האופי החם, האנשים והדמויות החד פעמיות שהתרפקו עליה מאז קום המדינה ועד 1999, עונתה האחרונה בליגה הראשונה.
באותה שנה כבר התקשתה הקבוצה לעמוד בחובותיה, ועל כך הענישו אותה מנגנוני האכיפה של ההתאחדות לכדורגל בהורדה לליגה א'. המציאות היום מלמדת שכיוון שמדובר בקבוצה סימפטית עם אוהדים חביבים שלא ייצאו לרחובות ויאיימו בלינץ', כפי שקורה בקבוצות בכירות אחרות בישראל, היה קל להיטפל למכבי יפו, ולרסק אותה כמעט באופן סופי.
שני יהודים בולגרים עם שמות של פעם - פרסיאדו אביגדור שכינויו טופצ'ה (כדור) ומשה אלמוזנינו, ירדו ב-1949 מאונייה שהביאה אותם לחיפה מנמל טריאסט, וחיפשו חיים חדשים. קרובי משפחה שהגיעו עוד קודם אמרו להם שאפשר למצוא דירות ביפו, כיוון שרבים מהערבים שחיו בה ברחו בעקבות מלחמת השחרור והשאירו בתים ריקים.
טופצ'ה, שלימים יחזיק בכל תפקיד אפשרי במכבי יפו, משחקן ועד יו"ר, הגיע לארץ עם הוריו ושתי אחיותיו, כשאחיו שלמה נשאר לסיים את לימודי הרוקחות שלו. תחנתו הראשונה של טופצ'ה, בגיל 21, הייתה מחנה אוהלים בפרדס חנה, אבל הוא ואחותו לקחו טרמפים והגיעו לשכונת מנשייה לחפש בית למשפחה.
טופצ'ה: "כשהגענו ליפו, היו הרבה שהקדימו אותנו והבתים היו כבר מלאים. במנשייה היו עדיין בתים ריקים, אבל הם היו הרוסים, אפילו בלי גגות. אני, שעבדתי בבולגריה כסבל ופחח, ידעתי איך להתארגן, וסידרתי לנו גג רעפים, סידרתי צינורות מים ובניתי בית שימוש. מצאתי עבודה בייצור בלוקים והרווחתי הרבה כסף, משהו כמו שתיים וחצי או שלוש לירות ליום. הייתי ממש מפרנס של הבית".
טופצ'ה, היום בן 84, חבר יחד עם אלמוזנינו למשה מירנדה, שהגיע הנה ב-1935, והגיע איתם יום אחד לקפה קריסטל ברחוב לוינסקי בתל אביב, שם נפגשו עם ותיקי מכבי בולגריה, החליטו על הקמתה של קבוצת כדורגל והצטרפו למרכז מכבי. הצ'ופר של מכבי היה מהיר ומתגמל. יום אחד הגיעה משאית ופירקה שני שקים גדולים ובתוכם נעלי כדורגל משומשות של חיילים בריטים שעזבו כבר שנה קודם.
טופצ'ה: "במקום שבו רצינו להקים את המגרש היה פרדס עם תעלות מים. כיוון שהיה לי גם ידע כאינסטלטור, קראתי לחבר שלי אליאס, והתחברנו לשיבר ראשי, בנינו מקלחת וסידרנו ארבעה דושים רק של מים קרים. מירנדה היה שחקן שחקן ונתנו לו זכות לבנות קיוסק ליד המגרש".
הקיוסק הזה של מירנדה ובניו ילווה את כל ימיה של מכבי יפו, גם במגרש "גאון" שהוקם בסיועו של המיליונר נסים גאון באמצע שנות השבעים, אנכית לאותו מגרש פחים ישן. אין אוהד כדורגל שכיבד את עצמו לאורך כל השנים, שלא עצר לפני משחק לקבב של מירנדה. ואצל מירנדה אמרו "קבב" עם צירה בקו"ף, כמו שצריך לומר אצל בולגרים.
רבים מיהודי בולגריה דבקו שנים ארוכות בדעה השגויה לפיה בזכותו של המלך בוריס השלישי ניצלה כמעט כל הקהילה במלחמת העולם השנייה. המציאות דווקא הייתה אחרת, והמלך דווקא שיתף פעולה עם מדינות הציר, גרמניה ואיטליה, ואפילו אמר שהיהודים בכל העולם וגם בבולגריה, גורמים למלחמות, מזהמים את כל האומות ומפריעים להתפתחותה של בולגריה.
12 אלף מיהודי תרקיה ומקדוניה, שסופחו לבולגריה בתקופת המלחמה, נאספו על ידי השלטונות הבולגרים, נשלחו לגרמנים והושמדו במאי 1943 בטרבלינקה. לשאר 50 אלף יהודי בולגריה לא דאג המלך אלא דווקא כוחות אחרים. סגן יו"ר הפרלמנט דמיטר פאשב, הפטריארך של סופיה סטפן והאב קיריל מהעיר פלובדיב זכו לתמיכת האזרחים ומנעו את גירוש היהודים. עד היום נושאת המזרקה המפורסמת בשדרות ירושלים את שמו של פאשב.
בזכותו ובזכות חבריו עלתה לישראל עלייה מרשימה, חלקה משכילה מאוד, והמחזור הראשון של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים אכלס באחוזים גבוהים מאוד בולגרים, כולל רופא הילדים שלי, ד"ר יצחק לוי, שהייתה לו קליניקה בשדרות ירושלים, לא רחוק ממוכר הביצים החומות בפינה. ד"ר לוי ציווה על אמא שלי, אי שם בשנות השבעים המוקדמות, לבשל לי "תרנגולת," כדי שאיחלץ מהגריפה שלי.
לעיתונאי רון עמיקם, מאוהדי הקבוצה וממייסדי מכבי קביליו יפו, המהדורה החדשה של מכבי יפו, שמשחקת היום בליגה א', היה סבא שהיה רב קהילתי ועלה מבולגריה ב-1948 כיוון שבנו נהרג באחד מהקרבות על יחיעם.
עמיקם מספר כי סבו הרב לא אהב כדורגל, אבל לא כעס על המשחקים בשבת: "לא היו גינוני יהדות מופלגים בבולגריה. הייתה שם קהילה יהודית שמחה וחסרת אמצעים, כזאת שהיתה מעורה בחברה עצמה. ליהודים, כולל סבא שלי, לא היה מראה גלותי. אפילו הזקנים שלהם היו מטופחים. לא נמאסנו על הבולגרים הגויים".
מה שמביא אותנו לרב אברמיקו בכר. מתי שמעתם על רב שנוסע על אופנוע, ועוד בשבת? הרב בכר היה מגיע למשחקי כדורגל ומודיע קבל עם ועדה ש"מכבי יפו דוחה שבת". הוא כמובן לא הוכר על ידי הרבנות ולמעשה גלגול חייו הוא סיפורם של הבולגרים בקליפת אגוז.
בכר היה איש חביב, נעים הליכות, שלא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל עדיין שירת בנאמנות את צאן מרעיתו החילוני, והעניק אותם שירותי דת לא מוקפדים בקריצת עין. בניגוד לנדרש מבית כנסת, שקומתו העליונה תהיה תחת כיפת השמים, בית הכנסת של בכר היה למעשה חנות על שדרות ירושלים הסואנות.
כשמכבי יפו יצאה ב-1971 למשחק בקריית שמונה במסגרת ליגה א,' הודיעו השחקנים כי הם לא מתחילים במשחק עד שהם מקבלים ברכה מהרב בכר. אנשי הקבוצה נעמדו על כביש 90, לא רחוק מהמגרש, והביטו לכיוון דרום. השבת הייתה בעיצומה, אבל באופק הערפילי התקרב בדהרה מדודה אופנוע לא חדש, שאליו הייתה צמודה סירה.
ישב עליו כבוד הרב, ובסירה לצדו כבוד הרבנית. הברכה ניתנה והרב ישב וטרנזיסטור צמוד לאוזנו. כשנשאל איך הוא, הרב, מאזין לרדיו בשבת, ענה אברמיקו בהומור העצום שלו: "אני חייב לשמוע מה עושים הגויים". הוא התכוון, כמובן, לקבוצות היריבות. בכר סימל את הבולגריות - עדה של אנשים שאוהבים להיות יחד, לאכול טוב, לשיר. אין להם גם בעיה עם אלוהים, רק שהם לא לוקחים אותו מדי ברצינות.
מכבי יפו נוסדה כאמור ב-1949, וכעבור שש שנים ניצחה 4:5 את הכח ת"א משכונת שפירא במגרש הפחים, שאליו היה צמוד גם מגרש כדורסל מט ליפול שבו שיחק בחור יפואי צעיר בשם חיים וישנייה, לימים חיים רמון. 9,000 צופים ראו את הניצחון על הכח שהעלה את יפו למשחקי מבחן. יפו התגברה על יריבותיה בבית המבחן, בהן גם בית"ר ירושלים, ועלתה לליגה הראשונה.
לקבוצה הגיע קפטן נבחרת ישראל עטור התהילה, יצחק שניאור, על תקן של מאמן-שחקן. שניאור הוא האיש שיצק למעשה את התוכן המקצועי למה שתהיה מכבי יפו הגדולה של שנות השישים. ב-1957 סיימה יפו אחרונה בליגה, אבל למזלה ירידות הליגה הוקפאו.
לעומת הכישלון בליגה, הקבוצה ניצחה בחצי גמר הגביע את הפועל ת"א באצטדיון באסה, לימים בלומפילד, משער של הסורי ממוצא ארמני, בוחוס ג'וג'וסיאן, בן המיעוטים הראשון שהגיע לנבחרת ישראל. בגמר הגביע הפסידה יפו 2:1 להפועל פ"ת ואלפי יפואים חזרו הביתה במשאיות, שבורי לב.
המאמן הבולגרי ואסיל ספאסוב, שבא לאמן את יפו, הדהיר אותה קדימה, ובאליפות אסיה שהתקיימה בישראל ב-1964 זימן מאמן הנבחרת, יוסל'ה מרימוביץ', חמישה שחקנים מהקבוצה - מוצי ליאון, איינשטיין קליש, בובי קלמי, יחזקאל קצב ושמואל צ'וצ'קו לוי.
ב-1964 ניצחה יפו את הפועל רמת גן במגרש המכתש בגבעתיים 1:3, במה שנחשב למשחקה הטוב ביותר של יפו בכל הזמנים. הניצחון לא עזר, ורמת גן זכתה בכל זאת באליפות. יפו סיימה שנייה. בקיץ 1970 ירדה יפו ליגה, ושנה אחרי זה נלחמה על השיבה לליגה הראשונה מול הפועל ר"ג.
22 אלף צופים (!) בבלומפילד ראו כיצד שער של משה אוננה מחזיר את יפו ללאומית. ב-1977 יפו שוב הייתה על סף זכייה באליפות, וגם ניצחה פעמיים את מכבי ת"א, אבל מכבי הקדימה אותה במקום אחד וזכתה בדאבל.
אני פוגש את שמואל צ'וצ'קו לוי בפינת הרחובות יהודה הימית ושבטי ישראל. המשפחה של אביו הגיעה לפינה הזו ב-1935 וארגנה לעצמה בית ועסק קטן. צ'וצ'קו נולד בסופיה ב-1940 ובגיל תשע כולם עלו על האונייה פנמארק והגיעו לפרדס חנה. הם שמעו מהדודה שנשמרה להם דירה וחנות ביהודה הימית, אבל צ'וצ'קו מספר שאבא שלו היה קצת נאיבי ופראייר, ולא היה לו נעים לקבל בית כל כך בקלות, אז הוא ויתר.
לבסוף עברו לרחוב נס לגויים, ממש ליד מגרש הפחים, והוא אפילו עזר להקימו, כמו חברו טופצ'ה: "עזרנו לשתול את הדשא. אחד המייסדים, אלמוזנינו, עבד במחלקת גננות בעיריית תל אביב, והוא ידע מאיפה להביא דשא. הביאו לנו שקים ושתלנו".
בגיל 12 התחיל לשחק בקבוצת הנערים, וגם היה מביא כדורים באימוני הקבוצה הבוגרת. צ'וצ'קו מספר שלשוער של הבוגרים, ששמו היה ברז'יק, היה אולקוס, והוא היה נותן לו להחזיק עבורו את הכדורים נגד המחלה, ובכל פעם שהכאב היה עולה, צ'וצ'קו היה רץ ומביא לו כדור אחד. אבא של צ'וצ'קו עבד בחנות לזכוכיות, והכינוי שלו נולד מהמילה צ'וצ'ו - לשבור. צ'וצ'קו זה השובר הקטן.
צ'וצ'קו, כמו טופצ'ה, עשה קריירה גדולה ופרש בגיל 30, ב-1970 הייתה לו הצעה לשחק בדרום אפריקה, אבל הוא ויתר: "בולגרי הוא טיפש. יותר מדי נאיבי, יותר מדי ישר, לא יודע לשקר. טומטום. המון רפואים מצוינים באו מבולגריה ועבדו בכבישים. אנשי עבודה".
שבע שנים אחרי שפרש, הפך צ'וצ'קו למאמן הקבוצה והוליך אותה למקום השני ולהשתתפות בטורניר האינטרטוטו האירופי. הם עברו עם הכוכב הגדול מוצי ליאון את שערוריות ההרחקה בנוביסאד: אחרי שליאון הורחק, הוא סירב לצאת וגרם לפיצוצו של המשחק. צ'וצ'קו נזכר איך סטנלי מתיוס, הכוכב האנגלי הגדול, הגיע לביקור בישראל וחיזק את מכבי פתח תקווה במשחק ידידות נגד יפו, מה שלא הפריע למוצי להיכנס במתיוס בכניסות אכזריות ברגליים. המאמן ספאסוב לא יכול היה לשאת את הבושה וזרק אותו מהמשחק.
אבל טופצ'ה וצ'וצקו זוכרים למוצי חסד נעורים: "הוא לא ויתר אף פעם. נגד באר שבע הייתה לו רגל נפוחה כמו בלון. אתה יודע מה הוא עשה? הייתה לו רגל במידה 42, ולמשחק ההוא, מוצי עלה עם נעל במידה 45. שיחק כל השנים עם אסתמה, כמעט מת על המגרש. לא היה כמוהו".
כמה שהבולגרים נתפסים כחילונים גמורים, המוזיקה של פרחי ב"אורפנד לנד" משקפת את תפיסת החיים שהתעצבה ביפו. הוא אומר שמכבי יפו והבולגרים יכולים לתת שיעור בדו קיום: "שיחקתי עם ערבים ברחוב ליד הבית, ולא היה אכפת לי מכלום - רק שיידעו לשחק".
פרחי קרא את הקוראן כולו בעברית, את הברית החדשה והמון ספרים ופסוקים מהמקרא: "שמעתי את שירת המואזין חמש פעמים ביום, 'אללה הוא אכבר', ואני שר את שירת המואזין בשירים שלי. החיבור שלי היה לכולם. ליד הבית של סבתא ביהודה הימית, במגן אברהם, יש ישיבה והייתי נפתח לתפילות משם בערב שבת.
"השמיעה המוזיקלית שלי קלטה בית כנסת, כנסייה ומסגד. חנוכייה, סהר וצלב, וזה נטמע אצלי. מהילדות אני מבין כמה פשוט אפשר להסתדר. כל קיצוניות היא בעייתית, כולל קיצוניות של אוהדי כדורגל. אצל סבא שלי, במפעל הטקסטיל, היו תופרות ערביות ועד היום - 25 שנה אחרי שנסגר - יש תופרת ערבייה שמתקשרת לסבתא שלי ומאחלת לה חג שמח".
במשך שנה, אחרי שקביליו יפו הוקמה ב-2008, שימש כדובר הקבוצה, אבל התפטר כי הרגיש שהתפקיד מוביל אותו לעימותים עם האוהדים, וחזר להיות אוהד מן המניין. במעשה הזה מרמז פרחי לסביבת העבודה הרעועה ולתוחלת ההעסקה הקצרה של כל מאמן בקביליו - דבר שנובע מגרעין לוחץ ודורש של מאות מאוהדי הקבוצה, שמתנהג בפראות כמו בכל קבוצה אחרת בישראל.
לפני פחות משנתיים באו הבולדוזרים של העירייה ומחקו מעל פני האדמה את המונומנט הפיזי האחרון שהיה מזוהה עם מכבי יפו, אצטדיון "גאון" הנזנח. פרחי הגיע ביום שבו נגחו כפות הבולדוזר את הקירות, הציל משם מושב אחד למזכרת ועוד חתיכת בטון, והרגיש כאילו הכף הזאת מכה בראשו: "מחקו אותנו כיוון שכולם עזבו את יפו. הצלחנו להציל את מכבי יפו נכון לעכשיו, אבל אני לא חושב שהיא תהיה קיימת בעוד 50 שנה. הסבתות שגרו כאן לפני 40 שנה, לא כאן יותר, והדור הבא יתחבר לסיפור הזה עוד פחות מאיתנו. אלא אם כן יבוא יעקב שחר של הבולגרים וייקח את זה.
"מחקו אותנו לעשר שנים, ובדיוק כשהקבוצה נבנתה מחדש, באה העירייה והרסה את 'גאון'. זה לא היה במחטף אלא בתכנון מדויק, כי ראו את העוצמות הגדולות ופחדו מתקדים הפועל אוסישקין ולכן מיהרו להרוס כדי לייצר עובדה בשטח. כש'גאון' נהרס, משהו מת ולא יחזור. זה טראגי, אבל ככה אני רואה את זה. האהבה היא נצחית, אבל הקבוצה לא תתקיים לנצח. גדלתי פה על המדרכה, אבל הדור הבא יגדל בראשל"צ, רעננה ורחובות, רחוק מפה. זו האפוקליפסה שלי".
לכל אוהד יפו יש זיכרון שבו אבא או סבא שלו לוקח אותו למגרש, נותן לו לאכול קבב מעגלה שהייתה עומדת שם במחצית ומתנצל על כך שהוא אוהד יפו ולא קבוצה אחרת שמנצחת כל הזמן. בר כהן, משה סידי, עו"ד חיים אוחנה, אבי יקר, קובי הירש, רון עמיקם ומומי אלקולומברה, בני הדור השני, היו כוח החלוץ שהקים את מכבי יפו החדשה, והחזיר אותה ממנהרת הזמן של השכחה.
הם קראו לה קביליו והנהיגו קבוצה שמופעלת על ידי אוהדים במתכונת של הפועל אוסישקין התל אביבית בכדורסל והפועל קטמון הירושלמית. 500 אוהדים שילמו אלף שקל כל אחד כדי להיות שייכים לעמותה, להיות מעורבים בקבלת ההחלטות ולהחזיר עטרה ליושנה.
טל משיח, 41, היה במשך שנתיים יו"ר וחבר הנהלה, והיום הוא היועץ המשפטי של קביליו. הוא לקח את בתו לחורבות "גאון", להטמיע בה את דמו של המועדון, רגע לפני שהקרקע תתיישר ולא תותיר זכר. בסרט רואים אותו נעמד ליד השער שבו האוהדים המיוחסים היו מתקבצים לפני משחק כדי להשיג כרטיס, ומחקה את הזקנים קוראים מעבר לדלת הברזל הכבדה "ברטו, דיי מי בילטי" (ברטו, תן לי כרטיס).
משיח בחור מפוכח, ולצד הנוסטלגיה הוא כבר עמוק בתוך שגרת התחזוק של קבוצת כדורגל צנועה בישראל. הוא גאה בקרוב ל200- ילדים במחלקת הנוער, בשש קבוצות - בהן זו של ילידי 2001 - שנחשבת לאחת הטובות בארץ ומורכבת מרוב של ילדים יפואיים, ערבים ברובם. לפני שבועיים הם ניצחו את מקביליהם מהכח ר"ג 2:36.
ההורים של משיח התיישבו במובלעת בולגרית אחרת של שנות החמישים, נאות אפקה בצפון תל אביב, אבל הוא זוכר מילדותו את קו 90 של "יונייטד טורס", שהיה עוצר בכביש החוף ליד רמת אביב, ומוריד אותו ליד הדולפינריום, משם היה מדלג לפני המשחק לביתה של סבתא ביפו ואוכל קבב, שעועית אפויה, פלפל ממולא וקציצות פראסה אלוהיות.
הזיכרונות העמומים שלו מפליגים לקבוצה שבה שיחקו ארואטי, בלום, שכטר, סדרינה, אוננה, והסוף של מוצי ליאון וקביליו. בבית שמורה אצלו כותרת עיתון שדוד שלו העביר לו למשמרת מאותו משחק עלייה נגד הפועל רמת גן בבלומפילד, שאליו הביאו אפילו שופט מאיטליה. הזיכרון הקרוב יותר מתקופת התיכון והצבא הוא שקיעת הקבוצה, כשמסביבו החברים בשכונה אוהדים קבוצות מוצלחות יותר כמו מכבי ת"א.
קביליו יפו החדשה גרפה אחריה אלפי אוהדים, ובמשחק העלייה לפני שנתיים מול בית דגן, הגיעה רבבה למשחק ההכתרה בבלומפילד. הקבוצה עשתה את הלא ייאמן, ובקיץ האחרון הפריד שער אחד בינה ובין עלייה לליגה השנייה. זה קרה במשחקי המבחן מול אותה הכח, אותה פגשה בפעם הראשונה ב-1955, בדרכה לליגה הראשונה.
עמיקם העיתונאי, היסטוריון כדורגל מדופלם, אומר שלמרות ההיסטוריה החילונית, קביליו היא קבוצה דתית היום, עם שחקנים שומרי מסורת, ולכן היא משחקת רק בימי שישי או בימי חול, אבל מקפידה לבדל את עצמה ותמיד תשחק בשעה נפרדת - אם כולם משחקים ב-14:30, יפו תשחק ב-14:45.
לדתיים לא מפריע שיש דגלי בולגריה ביציע, וגם אין שם בעיה שבחנוכה הקרוב ייערך בשכונת נוה גולן היפואית טורניר לילדי טרום א' (בני עשר) בהשתתפות מכבי חיפה, מכבי ת"א, מכבי פ"ת וקביליו הכישרונית, אחת הטובות בארץ לגילה. רוב ילדיה של קביליו ערבים, והם מכונים "הקבוצה של דאוד". המאמן דאוד כבר הבטיח שבחנוכה הזה כולם יקבלו שחרור מהכיתה, ולא יחמיצו את הטורניר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם