"את לא צריכה להתקרב עד לקבר, צפי בו מרחוק"
לחוה מזרחי, תושבת ראשון לציון המרותקת לכיסא גלגלים, הציעו בחברת קדישא להשקיף על קבר בעלה מרחוק, או שתשלם עשרות אלפי שקלים תמורת הזכות להניח פרח על מצבתו. בסיוע חברת המועצה יפעת מאירוביץ' יצאה במאבק להנגשת בתי העלמין לנכים
אבל גם אם עשרות אלפי הנכים יכולים לשתות קפה בניחותא או להפקיד את משכורתם החודשית בבנק, הרי שבמדינת ישראל מודל 2012 לא משתלם כלכלית למות, אם הקרובים שלך מרותקים לכיסא גלגלים.
לחוה מזרחי, תושבת ראשון לציון, יש משאלה אחת קטנה: היא רוצה להגיע בסמוך לקבר בעלה בבית העלמין שבעיר. להניח זר פרחים, לגעת בו, להתייחד עם כאבה. אלא שבירור מעמיק שעשתה אל מול גורמי חברת קדישא בראשון לציון, העלתה בפניה את הקיפוח המצמרר עימו נאלצים להתמודד באוכלוסייה זו.
חברת המועצה בראשון לציון יפעת מאירוביץ' מטעם סיעת "הירוקים" שמעה את סיפורה של חוה, שנגע לה ללב. לפני כמה ימים זומנה מזרחי לישיבת מועצת העירייה. כשהחלה לספר את שאירע לה, השתררה דממה באולם הישיבות. נדמה היה שחלק מהנוכחים על סף דמעות. המבטים שלהם אמרו הכל.
"בעלי נפטר בתחילת יוני", פתחה חוה את דבריה. "הוא היה מרותק לכסא גלגלים כמוני. כשהתחלתי בתהליך סידורי הקבורה, הוצעו לי שתי חלקות קבר בבית העלמין "גורדון", אך לשתיהן אינני מסוגלת
בשלב הזה לא עמדה חוה בכאבה ופרצה בבכי: "למה אני צריכה לשלם כזה סכום על הזכות לקבור את בעלי? הם פשוט מנצלים את מצוקת האדם ביום הכי קשה שלו. זאת בושה וחרפה". בלית ברירה שילמה מזרחי, לדבריה, 40 אלף שקל עבור שני קברים סמוכים לה ולבעלה בבית העלמין "גני אסתר".
אז מי אשם במצב המעוות הזה? ובכן, תלוי את מי שואלים. ביטוח לאומי הוא המוסד שמעביר את אלפי השקלים לחברת קדישא עבור כל קבורה. אלא שמתברר שביטוח הלאומי – כן, בדיוק, המוסד לו כולנו משלמים בכל חודש מאות שקלים לפחות – דואג מצד אחד לממן את קבורת אהובינו "על חשבונו", אך כשמדובר בחלקות קבר "מיוחדות", שעלותן גבוהה יותר, כמו חלקות נגישות לציבור הנכים, בביטוח לאומי עושים אחורה פנה.
גם ב"חברה קדישא" ראשון לציון, בהתאם להחלטת הנהלת העמותה הארצית, לא מתחשבים בציבור הנכים. הגדיל לעשות אחד מעובדי סניף העמותה בראשון לציון, שכאשר פנתה אליו חוה בבקשה לספק לה חלקת קבר נגישה, השיב לה הבחור הנבון: "את לא צריכה להתקרב עד לקבר. את יכולה לצפות בו מרחוק". חוסר רגישות? תחליטו אתם.
חברת המועצה מאירוביץ' מנסה כבר מספר חודשים להפעיל את כוחותיה כדי לעזור לחוה ולשנות את רוע הגזרה עבור כלל הנכים בישראל. במכתב ששלחה ב-21 ביוני ליו"ר ועדת הכנסת, ח"כ יריב לוין, לא הסתירה מאירוביץ' את רגשותיה באשר לסיפור:
"אין כל סיבה שמוגבל בניידות במדינת ישראל בכלל ובעיר ראשון לציון בפרט יאלץ לשלם מחיר כה יקר כדי שיוכל לבקר את יקירו הקבור. לא יעלה על הדעת כי חברת קדישא תנצל שטחי קרקע יקרים תוך שימוש ציני במצוקתם של אזרחים ותוך התעלמות מופגנת מהוראות החוק".
החוק עליו מדברת מאירוביץ' הינו חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות משנת 1998, שמטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלויות, ולהעניק לו מענה הולם לצרכיו באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בכבוד. החוק חל על כל גוף ציבורי באשר הוא. סעיף 10 לחוק מתייחס להכללת בתי העלמין בתוכו, ואילו סעיף 11 מדבר על שירותי הדת. יותר ברור מזה לא יכול להיות.
מאירוביץ', שאביה נאלץ להתנייד בשנים האחרונות באמצעות כסא גלגלים, מסיימת את מכתבה בנימה אישית: "לצערי, מבדיקה שערכתי מול הביטוח הלאומי מסתבר שאכן חוק הנגישות כולל את נושא חלקות הקבר הנגישות, אלא שחברת קדישא מתעלמת מהנושא. אני מבקשת ממך לפעול ללא משוא פנים לאכיפת חוק הנגישות". חברת המועצה אף מבקשת מלוין לפעול להשבת כספיה של הגברת מזרחי.
יפעת מאירוביץ' לא הסתפקה במכתב לחבר הכנסת ובהעלאת הנושא לסדר היום בישיבת המועצה. לאחרונה החלה להפיץ עצומה דרך האינטרנט, הקוראת לציבור בישראל – בעלי מוגבלויות וכאלו שאינם – להקים קול זעקה, לא לשתוק ולא לנוח עד אשר תשונה המציאות העגומה.
חשוב להבהיר: מדינת ישראל נמצאת במצוקה אמיתית של שטחי קבורה. מדובר באדמות יקרות, לרוב במרכזי הערים, אשר רכישתן על ידי חברת קדישא מסתכמת במאות מיליוני שקלים. השבילים הראשיים בבתי הקברות רחבים מספיק עבור אנשים המרותקים לכיסאות גלגלים, אך אלו מאפשרים גישה ישירה רק לשורת הקברים הראשונה.
עבור כל שאר הקברים, נאלצים המבקרים לעבור שבילים צרים במיוחד במקרה הטוב, ולעיתים שטחי חול, כורכר וחצץ, אשר אינם מאפשרים בשום מצב להתנייע בכסא גלגלים.
אז מה עושים? בכיר במוסד לביטוח לאומי אמר לנו: "אין ספק שמדובר פה בעוול נוראי, ולא משנה מי אשם. הפתרון לא כזה מסובך ויקר. הבעיה שאם לא תהיה מחאה אמיתית בעניין, זה יכול להימשך ככה עוד שנים. ציבור הנכים חייב להילחם בתופעה בכל הכוח, ורק ככה המצב ישתנה".
ובחברת קדישא? שם אירח אותנו בנימוס מנכ"ל סניף ראשון לציון של העמותה, ישראל הורוביץ, וניסה להסביר את העניין מנקודת המבט שלו: "כל אחד מתושבי מדינת ישראל זכאי להיקבר ללא תשלום באזור מגוריו כאשר הביטוח הלאומי נושא בהוצאות הקבורה. אנו פועלים תוך הקפדה מלאה על כל אחד מסעיפיו של חוק הנגישות.
"בימים אלה דנה ועדת העבודה של הכנסת בתקנות חדשות אשר גובשו, לפיהן חובה יהיה להקצות בכל החלקות החדשות מקומות בשתי השורות הראשונות לביקורים של אנשים עם מוגבלויות. חברת קדישא עושה מאמצים ניכרים גם כיום, בטרם נחקקו התקנות החדשות, לאפשר נגישות מקסימאלית לנכים אל חלקות הקבר של יקיריהם".
חבר הכנסת משה (מוץ) מטלון (ישראל ביתנו), המשמש גם כיו"ר השדולה למען נכי צה"ל, משפחות שכולות, אלמנות ויתומי צה"ל וכמו כן חבר בשדולה למען אנשים עם מוגבלויות, נשמע כעוס במיוחד:
"התופעה אינה קבילה ובוודאי אינה מתקבלת על הדעת. על מדינת ישראל חלה החובה להנגיש את בתי הקברות והגישה לחלקות הקברים עצמן ללא כל תמורה הניתנת בנוסף לזו הנגבית מכלל הציבור. עם פתיחתו של מושב הכנסת הקרוב אקיים דיון בנושא בוועדת משנה לתקנות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות בה אני חבר".
גם בארגון נכי צה"ל הופתעו לשמוע על העניין. יו"ר הארגון, חיים בר: "נכה צה"ל ככל נכה זכאי לגישה נוחה לקברי יקיריו. אני קורא לגורמים האמונים על הסדרת בתי הקברות למגר את התופעה המבישה ולהסדיר לכל נכה גישה נוחה לקבר יקירו כחלק מהסדרי הקבורה המקובלים".
לא חשוב אם הבעיה טמונה אצל חברת קדישא, ביטוח לאומי, החוק בישראל או המחסור החמור בשטחים. השורה התחתונה עגומה ומצערת, וחייבים לפעול בשיא הכוח בכדי לשנותה. לא ייתכן שאדם נכה יוכל להיכנס לשטח בית קולנוע, אך כדי להתיישב על כסא מסוים ייאלץ לשלם תוספת. לא הגיוני שאותו אדם יוכל לנוע לעבר בית קפה בסמוך לביתו, אך כדי לשתות בשולחן מרווח מספיק, יצטרך להוסיף תשלום. לא ייתכן שבמדינת ישראל אנשים ישלמו על הזכות לבכות על קבר יקירם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם