"הלך לי בן או צעצוע?" הורי הנרצח נגד מערכת המשפט
הם היו חברים מילדות בנס ציונה, יצאו ביחד למועדון, אחד זרק קללה, אחר הרביץ, חזרו לשכונה, למישהו הייתה סכין קומנדו – וחי בן שמעון, רק בן 23, נדקר למוות. בריאיון ראשון מגוללים הוריו את אירועי הלילה הארור ומטיחים האשמות במערכת המשפט, שסיכמה על הסדר טיעון עם הדוקר לפיו יורשע בהריגה ולא ברצח
בחודש שעבר תם ונשלם משפטו של שלומי מזרחי, בן 33 מנס ציונה, גרוש ואב לשתי בנות, בעליו של קיוסק בעיר, שהורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בהריגתו של חברו ושכנו חי בן שמעוןז"ל, בן 23 במותו, בנם של ניסים (48) ואביבה (42), זאת אחרי שבילו יחדיו במועדון "הנרי" ברחובות.
מזרחי, ללא עבר פלילי, הואשם במקור ברצח אך הורשע בהריגה. הוא נידון ל-15 שנות מאסר וחויב לפצות את משפחת בן שמעון ב-150,000 שקל.
בבית המשפט הביע מזרחי צער עמוק על תוצאות האירוע, תיאר את קשייו לעמוד מול בני משפחת בן שמעון אותם הוא מכיר מזה שנים, הביע חרטה עמוקה והבנה כי עליו לשאת במלוא המחיר על התנהגותו – שיאו של משבר שהחל בשל גירושיו וגרם לו לצרוך סמים ואלכוהול. אביו, חיים מזרחי, סיפר בבית המשפט כי עד לאירוע היו יחסי שכנות טובים בין שתי המשפחות.
כל זאת אינו מנחם כלל את בני משפחת בן שמעון, הזועמים ומאוכזבים, בלשון המעטה, מפסק הדין המקל – מבחינתם, עם הורג בנם, ועם הפרקליטות שהגיעה עמו להסדר טיעון. "המשטרה והימ"ר עשו את העבודה שלהם כמו שצריך. רק הפרקליטות פישלה בגדול", אומרת אביבה כשאנו מתיישבות בסלון הבית הצנוע בנס ציונה. בפינות החדר מונחים זרי פרחים, שאריות מראש השנה.
"היה חג נוראי, עוד חג שהיינו בלעדיו. בכינו הרבה. אף פעם לא נתרגל", היא אומרת ומיד חוזרת למתוח ביקורת על התנהלות הפרקליטות. "בהארכת
ניסים: "אבא של שלומי מזרחי, חיים, רצה לבוא לשבעה לבקש סליחה, ואני לא רציתי. אגב, פניתי לחברת קדישא שאני רוצה להיקבר ליד הבן שלי. שאלו אותי למה אתה ממהר ואמרתי שגם ככה אין לי חיים. אני רוצה להיות לצדו למנוחת עולם, זו הבקשה היחידה שלי. הילד שלי יצא לבלות וסיים באדמה".
באפריל אשתקד יצאו שלמה מזרחי, חי בן שמעון וחברים נוספים לבילוי במועדון "הנרי ברחובות". לפי כתב האישום המתוקן, במהלך הבילוי התעורר ויכוח אלים בין כמה מהחברים, ובעקבות יצאו המעורבים מחוץ למועדון שם המשיך הוויכוח ואף הסלים. "הנאשם יצא אף הוא מחוץ למועדון, ניגש לחי וחיבק אותו במטרה להפריד בין הניצים", נטען בכתב האישום, "בתגובה קילל חי את הנאשם ואמר לו 'אני אזיין אותך'. הנאשם עזב את חי ונכנס חזרה למועדון".
המשך האירועים, לפי כתב האישום המתוקן, מזכיר רכבת דוהרת אל תהום ואיש לא עוצר אותה. בשעה 3:00 לפנות בוקר עזב מזרחי את המועדון ונסע לביתו שם התחבר אל המחשב ושוחח בצ'ט עם חבר שהיה מעורב בקטטה בנוגע לחי ולאירועים שהתרחשו במועדון. במהלך הצ'ט איים מזרחי על חי באומרו לחבר: "... חי בסרט אני לא יעזוב אותו... אני יזיין לו תתחת, חכה תראה".
בשעה 3:30, לאחר שהחליף את בגדיו, עזב מזרחי את ביתו ויצא חזרה למועדון כדי לאסוף חברים ואת בן דודו. עשר דקות מאוחר יותר יחזור מזרחי לביתו, יחנה את הרכב וייכנס חמוש בסכין קומנדו לבית השכנה – עדי ורדי, המתגוררת ביחידת דיור בבית זה עם בן זוגה מיקי בן אבו, שגם הוא היה מעורב בקטטה במועדון. מיקי וגם חי היו באותה עת בחצר הבית. לימים ישמש בן אבו עד מרכזי במשפטו של מזרחי, אולם עדותו לא תישמע נוכח מצבו הנפשי.
כשנכנס מזרחי לחצר, התלקחה מריבה בינו לבין חי. מזרחי תפס את חי מאחור, אמר לו "את מי תזיין", הניף מספר פעמים את ידו אשר אחזה בסכין, כשהוא צועק שוב ושוב "את מי תזיין", ודקר את חי באזור בית החזה ובבטן. מיקי ניסה לתפוס את מזרחי מאחור כדי למנוע ממנו להמשיך ולפגוע בחי, ונחתך בכפות ידיו.
מתוך כתב האישום המתוקן: "כשסיים הנאשם לדקור את חי, יצא חי בשארית כוחותיו אל מחוץ לחצר בית ורדי, חצה את הכביש, התיישב על המדרכה ומיד נפל לאחור ואיבד את הכרתו. הנאשם נותר בחצר משפחת ורדי, זרק את הסכין על הרצפה וביקש ממיקי לקחת אותה ולנגב את הדם מהרצפה. מיד אחר כך עזב הנאשם את המקום, נכנס לביתו, ובחלוף זמן קצר, בשעה 3:50 לערך, יצא מביתו, נכנס לרכבו וביחד עם בן דודו ברחו מהמקום.
"דקירה אחת שדקר הנאשם את חי בעומק 10 ס"מ חדרה דרך בית החזה השמאלי ללב וגרמה לנזק חמור ולאיבוד דם נרחב ודקירה נוספת הייתה בצד שמאל של הבטן בעומק של שני ס"מ. שירותי ההצלה שהגיעו למקום מצאו את חי מחוסר הכרה וללא דופק, וכתוצאה מהדקירות נפטר חי במקום".
אביבה, את זוכרת את אותו יום שישי?
"חי יצא למועדון ובין החברים שם התפתחה מריבה. לפי מה שהבנו בין הבנות שבחבורה, חי לא היה קשור בכלל. תביני, לפני כן חי ושלומי ישבו יחד בשולחן, שתו ואכלו יחד. כל מה שאני יודעת זה משמועות ומבית המשפט. הטעות של חי זה שהוא יצא איתם באותו ערב, הוא היה אמור לבוא ליום ההולדת של אחותי וכאילו השטן הסיט אותו מזה. מור, חברה של חי, אמרה שבזמן המריבה הוא סינן איזו קללה לשלומי אבל לא היה קשור למריבה בכלל".
את יודעת מה בדיוק קרה לפני שחי נדקר למוות?
"שלומי עזב את המועדון וחזר הביתה כשחי עדיין במועדון. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר שלומי הגיע הביתה, התכתב עם אלירן וכתב קללות שמופנות אל חי. אחר כך שלומי לבש קפוצ'ון, לקח סכין וחזר למועדון. היה לו זמן לחשוב.
"הוא התעצבן כי חי הוריד לו את הכבוד. משם שלומי התקשר לבן דוד שלו, שגם לו קוראים שלומי מזרחי, ונסע להביא אותו ועוד שני חברים לבית שלו שנמצא צמוד לבית של עדי. בינתיים חי חזר עם חברה שלו, מור, לבית של עדי. בחצר הבית יש מצלמה ככה שיש תיעוד לכל מה שקרה".
ומה קרה?
"מיקי יצא לעשן סיגריה בחוץ וחי יצא איתו, למרות שחי לא מעשן. אחרי כמה דקות הגיעו שלומי והאנשים שאיתו לבית של עדי, ונכנסו לחצר. תראי כמה אנשים עדים לרצח של הבן שלי, אלה אנשים שלא נשפטו. בקלטת אחרי 23 שניות רואים את הבן דוד והחברים שהיו עם שלומי נכנסים ליחידה, ובזמן הרצח הם היו בחצר. במצלמה רואים ששלומי מזרחי נכנס לחצר, חיבק את חי ביד אחת וביד השנייה דקר אותו שתי דקירות", אביבה מתרעמת.
"שם ברחוב, כמה מטרים ליד הבית, נגמרו לו החיים", מישיר אליי ניסים מבט כואב, "חי יצא לבד אחרי שדקרו אותו, אף אחד לא עזר לו. לא צריך להיות שופט גדול בשביל להבין מה עשו לבן שלי. היו שם אנשים. איך הם לא עזרו לו?".
כל המשפחות באירוע הטראגי והנורא הזה מתגוררות בסמיכות בשכונה ותיקה במרכז נס ציונה. כולם מכירים את כולם מילדות. מבחינתם של אביבה וניסים, זה הופך את ההתמודדות עם מות בנם חי לקשה הרבה יותר "ומקשה על יכולתה של המשפחה לחזור לשגרת חייה", כמצוין בגזר הדין.
"ההתמודדות הרגשית קשה", אומר ניסים, "כל פעם שאני נוסע בצומת, אני רואה את שם את חי ממוטט על המדרכה. אני כועס רק על מי שגמר לי את הילד, לא על ההורים או על אחים כי אם הם היו שם, הם היו מונעים את זה".
אביבה: "היום אנחנו רואים את העדים האלו לרצח בשכונה, בדואר, ואני מסתכלת עליהם ולא יודעת. אולי הם לקחו חלק ברצח של הילד שלי? אולי הם היו שותפים? אני הרגשתי אז שזה יום שישי מיוחד, כי אף פעם לא סיימתי להתארגן לשבת כזה מוקדם. שעה קודם! חי פנה לאחד האחים שלו, שפחות היה מחובר אליו, ואמר לו 'בוא נשחק שש בש' והיה מאוד נחמד אליו, יותר מבדרך כלל. בארוחת ערב הוא אכל הרבה בתאבון גדול ולא הפסיק להחמיא כמה הממולאים טעימים.
"רציתי שיישאר לו למחר, אחרי הים, אבל הוא לא התייחס, רק אכל. בשבת לפנות בוקר אני בדרך כלל בודקת אם הילדים בבית. אני שומרת שבת אבל מתקשרת לראות אם הם בסדר, המצב בארץ מפחיד. באחת וחצי הייתי בטוחה ששמעתי את חי בבית ואז נרדמתי שוב.
"בארבע לפנות בוקר שמעתי אמבולנס, יצאתי להסתכל וראיתי שעצר ליד הבית של עדי. חזרתי להעיר את ניסים, ובמקביל אני מתקשרת לבנים, את כולם השגתי חוץ מחי. איך שאני מתחילה להתקרב, וכל השכנים היו כבר בחוץ, מיקי הולך לקראתי, יחף ומבוהל, ואומר לי: 'בואי בואי' והוא דאג לשטוף את הידיים שהיו מלאות דם".
ניסים: "בדם של הבן שלי".
אביבה: "אי אפשר לדעת את המידה בה הוא היה שותף ברצח".
"כשיצאנו החוצה כבר היה סרט ברחוב, ויש סרט רק כשיש רצח", משחזר ניסים את הלילה ההוא, "השוטר הכיר אותי ונתן לי לעבור. שאלתי אותו 'מה קרה פה?' ואמר לי שרצחו כאן מישהו, סכסוך עבריינים. הרמתי את הסרט, היה לי חשש בלב, ואז ראיתי את הנעליים שלו. זה הכל במאית שנייה, הבנתי מיד".
אביבה: "כשהתקרבתי שאלתי איפה חי. אמרו שמטפלים בו ואין מה לדאוג, הבנתי שהוא נפצע. אמרו לי 'סכסוך עבריינים'. אמרתי לעצמי, ריבון העולמים מה הקשר לבן שלי חי? ישר התקשרתי לאחים שלי, שיבואו. אני זוכרת את התמונה שמכניסים את חי לאמבולנס", היא ממררת בבכי, "נסענו לבית החולים ושאלנו אם הגיע אמבולנס עם פצוע. אמרו לנו שלא, בינתיים ראיתי מהצד אמבולנס והתקהלות סביבו של שוטרים, אלו שהיו ליד הבית שלנו קודם. קראתי לניסים שיבוא, רצנו לאמבולנס, ניסים הציץ וראה שחי מכוסה".
ניסים: "אני מכיר את הגובה, את צורת הגוף, הנעליים. הבנתי שזהו, הוא הלך".
שניהם משתתקים ומוחים את דמעותיהם שזורמות ללא די. ואביבה מוסיפה: "שמעתי את אחיות שלי צורחות, כבר לא הבנתי מה קורה סביבי".
לאביבה וניסים שלושה בנים נוספים, בגילאים 8, 17 ו-19. חי היה הבכור. "ההתמודדות עם המוות של אח שלהם לא קלה, הם מאוד סגורים, לא מדברים על זה", מעיד ניסים. "אבל תודה לאל שיש לנו אותם", מוסיפה אביבה. "הבן הקטן ממלא לי את הבית, בלעדיו לא הייתי מחזיקה מעמד".
"הייתי רוצה שהילדים ישכחו מזה", אומר ניסים, "לא שישכחו אותו אלא את כל החוויה הזאת. אני רגיל לסבול, אני אבא, זה תמיד ילך איתי לכל החיים, אבל אני רוצה שהם ישמחו. ילד אמור לקרוא קדיש על הורה ולא להיפך". אביבה: "אנחנו מדברים עליו בינינו כל יום. הבן הקטן כותב לו כל הזמן מכתבים. הגדולים יותר סגורים. שומרים את הכאב לעצמם".
בבית המשפט הצטיירה תמונה עגומה מאוד של משפחת בן שמעון. "התשתית הנפשית, המשפחתית והתפקודית במשפחת המנוח טרם מותו הייתה רעועה ביותר", ציין בית המשפט בגזר הדין, "האסון החריב את עולמה של משפחת המנוח והורי המנוח חסרי משאבים הנחוצים להתמודדות עם האובדן של בנם".
שירות המבחן הטיל ספק אם משפחתו של חי תוכל בעתיד לשקם את עצמה "ולהחזיר את האיזון הרעוע שהיה בה עובר לאירוע". עוד עולה מהתסקיר, כי חי היה הילד המועדף על הורי, אביבה וניסים, הוא שימש להם כמקור לתמיכה רגשית וכלכלית וסימל את התקווה ואת האפשרות להיחלץ ממצב של חוסר אונים וייאוש.
לאורך השנים חי עבד וכלכל את משפחתו, פתח עסק עצמאי והעסיק בו את אביו ניסים במחזור בקבוקים ובהפעלת דוכני פופקורן וסוכר באירועים. לאחר מותו של חי פעילות העסק הופסקה, והעסק צבר חובות רבים, בין היתר בגין הלוואה שלקוח חי ולה ערבה אמו אביבה.
בהתייחס למצבם של אחיו של חי המנוח, מצוין בתסקיר כי העובדה ש"שמות אחיהם נגרם מ'מעשי אדם' מקשה עליהם את תהליך ההתאבלות, מעוררת שאלות ובלבול ויוצרת תגובות התנהגותיות תפקודיות ורגשיות קשות. הדבר ניכר באופן תפקודם במסגרות החינוכיות, בהתנהגויותיהם המקצינות ובתחושות רגשיות קשות. קושי נוסף מהווה מצבם הרגשי של ההורים, שאינו מאפשר להם להיות פנויים רגשית לטפל בילדיהם, והם אינם מסוגלים להוות עבורם גורם תומך, מחזק ומכיל".
בפגישתי עמם אביבה וניסים ממעטים לדבר על עצמם. הם מעדיפים לדבר על חי, על האדם שהיה, על כמה היה חלק חשוב ומרכזי בחיי המשפחה שלהם, וכמה גדול הוא החלל שנותר אחריו. כן, גם מבחינה כלכלית. אביבה וניסים אינם עובדים, לאביבה 48 אחוז נכות בעקבות אירוע מוחי בהולדת בנה הצעיר וקרע בכתף. ניסים, שעבד עם חי, מתקשה לחזור לעבוד בצל האבל.
כיצד מתפרנסים?
ניסים: "ביטוח לאומי, ואני מנסה לעבוד, זה פשוט קשה לי. גם האחים של אביבה מאוד עוזרים לנו".
הבית שלכם נראה באמצע שיפוץ.
"השיפוץ החל כשחי היה בחיים. הוא רצה שהבית ייראה יותר טוב. עכשיו למי יש סבלנות? למי אכפת?", מושכת אביבה באפה, "רק בשבוע שעבר התקינו את הדלתות שהוא הזמין, טעם טוב היה לו", היא מלטפת בעיניה את הדלתות החומות בהירות.
על השיש במטבח כמה נרות נשמה, בפינת הסלון פינה מאולתרת לזכרו, תמונות ומזכרות ממנו, וגם טלוויזיית פלזמה גדולה. ניסים מגחך. "היא אפילו לא שלנו, זה של חי".
"קשה בלעדיו, אם אוכלים משהו את נזכרת שהוא מאוד אהב את זה. אם מישהו בא אלינו, נזכרים שחי אהב אותו. הוא בכל דבר ובכל מקום, הוא היה ילד מעורב מאוד. הוא ארגן בר מצווה לאח שלו. בלעדיו, לא יכולנו לחגוג, לא היה כסף. הוא היה ילד נורמטיבי כמו כולם ", אומרת אביבה תוך כדי עלעול בתמונותיו שמעלות את דמותו של חי: גבוה קומה וחייכן.
איזה ילד היה חי?
ניסים: "אני בלעדיו לא שווה כלום. היה לי ביטחון איתו, הוא לימד אותי הרבה. פעם לא הייתי מסוגל לעבוד שמונה שעות ובזכותו הצלחתי, היום אני לא מסוגל בכלל. הוא פתח לי חנות של מחזור בקבוקים ועבדנו יחד. יש דברים אישיים שלא אוכל לדבר עליהם, היו לי הרבה בעיות אישיות בחיים. הייתה לי ילדות קשה, כל חיי החלום שלי היה שתהיה לי משפחה. אני גידלתי את עצמי, היו סמים ועוני, ולא נפלתי לזה. חיפשתי מה שטוב. החלום שלי היה להקים משפחה. והקמתי".
הוא עוצר את קצב דיבורו בשביל להרגיע את הבכי. "אני זוכר שחי רק נולד, הוא היה ילד יפהפה".
איך הוא נקלע למריבה כזו בסיומה נרצח? מדוע המשטרה קוראת לזה "סכסוך עבריינים"?
ניסים: "אני אגיד לך במילה אחת: קנאות. הוא היה ילד שהלך לו בכל מה שרצה: בנות, לימודים, עסקים. אנשים ראו את זה וקינאו. רוב אזרחי המדינה קשיי יום וגם אנחנו היינו, ויותר גרוע, והוא לא השלים עם זה. הוא עזר ותרם לבית.
"כל דבר שנגע בו, הפך לזהב. הוא היה ילד שאהב את החיים, כמו שלמה המלך – סביבו היו הרבה בחורות יפהפיות. אנשים היו משתגעים איך הוא הצליח להשיג בעצמו הכל, בזה שהצליח לפתוח לאבא שלו חנות, והכל חוקי".
אביבה: "הוא שירת בצבא ומגיל 15 היה בפנימייה צבאית. כל התעודות שלו טובות, עשה בגרויות. כבר בגיל 15 הוא קיבל אישור עבודה והלך לעבוד כדי לעזור בכלכלת הבית".
ניסים: "בהלוויה שלו היו 2,500 אנשים, וכולם צעירים. הוא היה גבר אמיתי שנתן כבוד והחזיר כבוד. הוא בחיים לא הלך עם סכין או אקדח".
מי הזמין לחי אמבולנס – המשפחה אינה יודעת. מבחינתם, חי הופקר למוות. ניסים: "רואים אדם שזקוק לעזרה ורק מסתכלים עליו! אני חושב שזה וידוא הריגה". "במקום שהם ילכו אחרי חי הפצוע כדי לעזור לו, כולל מיקי, אז שלומי נכנס לבית, לקח את המפתחות וככה הם עזבו את המקום", אומרת אביבה.
ניסים: "אנחנו אפילו לא יודעים מי הזמין אמבולנס".
אביבה: "מיקי אומר ששלומי אמר תזמינו אמבולנס. ועדיין, אתה רואה את הבן שלי גוסס וככה נוסע ועוזב?".
"זה לא רק שלומי", מתרעם ניסים, "יש פה ארבעה שותפים לרצח. זה החברים והבן דוד שהיו שם. כולם לקחו חלק ברצח".
מיקי בן אבו, שאמור היה להיות עד מרכזי במשפט ועל עדותו אמורה הייתה להתבסס הרשעתו של מזרחי ברצח, נבדק על ידי פסיכיאטרית לאחר שחלה התדרדרות במצבו הנפשי, ועל פי מסקנותיה הוחלט כי לא ניתן יהיה לשמוע את עדותו בבית המשפט. ללא עדותו הוחלט להרשיע את מזרחי רק בהריגה. בני המשפחה, מיותר לציין, נשברו מההחלטה.
"מיקי תמיד חיזק אותי ואמר לי שיגיד את האמת בבית המשפט", נזכרת אביבה, "הפרקליטות מההתחלה רצתה עסקת טיעון, ואנחנו לא הסכמנו. רצינו שמי שצריך להיענש - יענש. אבא של שלומי התעצבן ושמענו שהוא רוצה שהאמת תצא לאור, שכל מי שאחראי ייקח אחריות".
מי עוד אחראי?
"הבנו שמיקי ניקה את הסכין, הוא החביא את הבגדים שלבש, והמשטרה מצאה אותם ביחידת הדיור. אמא של חברה שלו נתנה לו לישון בחדר שלה. ואני שואלת, איך הוא יכול לישון אחרי שרצחו לי את הילד?".
ניסים: "את הדקירות נתן שלומי, כי הייתה סכין אחת, אבל בשביל שזה יקרה היה שיתוף פעולה מלא. כולם עשו את העבודה של כולם. הם תיכננו את הרצח יחד והיו שם ולא מנעו. כולם היו מופתעים כשזה קרה, ככה הם אמרו, אבל כולם דאגו לטשטש ראיות ולא לעזור לחי. זה כל כך מעצבן אותי. שלומי יצא לשעה להתאוורר, הוא יכול היה לשנות את הלך הרוח, לא משנה מה חי אמר לו. למה הוא לא חשב? הוא גבר בן 33! הבן שלי היה ילד, רק בן 23".
אולי הוא באמת התכוון רק לפצוע ולא להרוג?
אביבה וניסים ביחד: "בפירוש לא".
איך אתם כל כך משוכנעים?
"הוא כתב לחבר שלו בפייסבוק שהוא הולך לזיין את חי", מסביר ניסים, "אדם שרוצה לפצוע ידקור ברגל, ביד. בלב דוקרים כדי להרוג. ארבעה אנשים היו שם בחצר, אף אחד לא ניסה למנוע. הבנות היו בתוך הבית ולא שמעו כלום. זה היה רצח שקט מאוד, זה היה מתוכנן. כולם התהפכו על הבן שלי, כולם בגדו בו".
"היום אין גברים", מסביר לי ניסים את השקפת עולמו. "אלו שאומרים לך 'אחי', הכי תיזהר מהם. זה מה שאני אומר לבנים שלי. אפילו לחבר הכי טוב שלך אל תיתנו לחבק אתכם כי ככה הרגו את אח שלכם. כולם בוגדים, כולם שקרנים עם פוזת עבריינים, עברייני צעצוע".
"אני לא מאשים את השופטים", ממשיך ואומר ניסים ובוכה כמעט ללא קול, "אני מאשים רק את הפרקליטות. לשופטים יש עומס והם מעדיפים עסקאות טיעון. לעסקה אחראית הפרקליטות".
"הלך לי צעצוע או הלך לי הבן?", זועקת אביבה, "לא נתנו לנו זכות דיבור".
"אנשים שאני לא יכול להגיד מי הם סיפרו לנו ששלומי לא היה לבד בדקירות, מישהו אחר נתן את הדקירה השנייה והקטלנית, וחזרו על זה כמה פעמים", מגלה ניסים.
אז מדוע שלומי לא אמר זה בבית המשפט?
ניסים: "הוא לקח את התיק עליו. חשב שיקבל שמונה שנים עם שני עורכי הדין שלו, חשב שייצא מזה בקלות".
איזה עונש היה מקובל עליכם?
"הוא היה צריך לקבל עונש על רצח", מישירה אליי אביבה את מבטה, "כל מי שהיה שם ולא נקף אצבע לעזרתו של חי היה צריך להיענש".
ניסים מסכים. "צריך לתת עונש לכולם. אנשים במדינה רואים כמה קל לרצוח ולצאת מזה קל".
אביבה: "דבר שמדאיג אותנו הוא חופשת האסיר. שלומי יבוא לשכונה ונצטרך לראות אותו – זה לא בריא לנו".
אתם חוששים ממפגש איתו?
"אנחנו לא חוששים. שהוא יחשוש", זועמת אביבה על השאלה, "הוא יחזור לחופשה, והבן שלי באדמה? זה לא הגיוני. שיהיה בחופש, אבל לא כאן, אנחנו לא צריכים אותו מול העיניים".
דובר משרד המשפטים מסר בתגובה בשם הפרקליטות מחוז מרכז: "הסדר הטיעון נערך לנוכח עובדות המקרה, כפי שנתבררו בעת ראיון העדים ובעדותם בבית המשפט, ולנוכח קשיים ראייתיים שעלו אגב כך. על פי ההסדר טענה התביעה להשתת עונש של 15 שנות מאסר על הנאשם ולהטיל עליו לפצות את משפחת המנוח בסכומים גבוהים.
"בית המשפט אימץ את עמדת התביעה והטיל על הנאשם עונש של 15 שנות מאסר ופיצוי בסך של 150,000 שקל. לנוכח העובדה כי ההסדר גובש במהלך שמיעת הראיות ולאחר שבית המשפט נחשף אגב כך לקשיים הראייתיים שעמדו בבסיס ההסדר, אמר בית המשפט בגזר הדין כדלקמן: 'בחינת השיקולים שהביאו לעריכת הסדר הטיעון מצביעה כי המאשימה פעלה לאחר ששקלה את כל השיקולים והקשיים ואיזנה ביניהם כראוי, ולפיכך אנו מאמצים את הסדר הטיעון'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם