"הלב נשאר כאן": על הרופאה הראשונה של אשדוד
בהיעדר רופא, הפכה ז'קלין ששון, האחות הראשונה באשדוד, שנודעה באישיותה וביופייה, לסמכות הרפואית הקובעת פה. על פיה נשק דבר. בהמשך, היא נישאה ועברה ללונדון. עכשיו, כעבור יותר מ-50 שנה, היא שבה לאשדוד, כאורחת
רציתי, אך לא יכולתי, כי ז'קלין שאמורה לחבר את חלקי הפסיפס של הסיפור, חיה היום בלונדון. בימים אלה אני מקבל פתאום צלצול. עודד ששון, אחיה של ז'קלין, על הקו. ז'קלין פה, הוא מבשר, ותשמח לראותך. הלכתי כמובן, לראותה.
ז'קלין ששון הייתה האחות הראשונה באשדוד. לא רק אחות, חברים. בהיעדר רופא, היא הפכה, בכורח המציאות, לסמכות הרפואית העיקרית באשדוד. היא זו שניהלה כאן את המרפאה וטיפלה בחולים והיא שאבחנה מחלות וסיפקה תרופות.
משפחת ששון, משפחתה של ז'קלין, הייתה בין המשפחות הראשונות באשדוד. הגענו לכאן ממרוקו, היא מספרת, בדצמבר 1956. היינו, אבי ואמי, יעקב וסולטנה, האחיות אסתר, רבקה ורחל, אחי עודד ואני. לומר לך שהתלהבנו מאשדוד? ממש לא. לא היה פה כלום. לא בתים ולא כבישים. גם לא חשמל ושירותים בסיסיים. כלום. רק פחונים.
כעסנו והיינו מאוכזבים, ממשיכה ז'קלין, מה נעשה פה? איך נחיה ונסתדר פה? כעבור כמה ימים הגיעה לכאן אשת הנשיא, רחל ינאית בן צבי. לאחר בירור, הפנתה את אחיותיי ללימודים במקומות שונים בארץ. כששאלתי אותה מה איתי, לאן תפנה אותי? ענתה: את? את, יקירתי, נשארת כאן. את אחות ומיילדת במקצועך, ובגללך הבאנו את משפחתך לאשדוד. אנחנו זקוקים לך פה. בקרוב תתחילי לעבוד.
ובאמת, כעבור כשבוע הגיעו לכאן כמה בכירים מקופת חולים, ואחרי שבדקו את התעודות המקצועיות של ז'קלין, אמרו לה: אין פה רופא. עד שיגיע רופא, הכל בידיים שלך. בתוך כמה ימים, להפתעת כולם, הקימו בחולות צריף, הביאו ציוד ותרופות ופתחו כאן מרפאה. נתנו לז'קלין את המפתחות ואמרו לה: תתחילי לעבוד.
וכך, חברים, מצאה עצמה ז'קלין ששון, עולה צעירה בת 20, לבד בחזית הרפואית כאן: בלי רופא, בלי עזרה, בלי כלום. פתאום הכל עליה, הכל באחריותה. וכשכבר נשלח לכאן הרופא הראשון, ד"ר משלום בסן, הוא בא רק שלוש פעמים בשבוע ונשאר רק שלוש-ארבע שעות בבוקר, כי טיפל גם בשאר יישובי הסביבה.
כל זה הטיל על ז'קלין, כמובן, אחריות כבדה. דפקו על דלתה ביום ובלילה, בכל שעה, התלוננו על מצוקות, או כאבים, וביקשו עזרה. והיא, כמובן, עזרה ככל יכולתה. קבעה למי להזריק זריקה ולמי לתת תרופה. את מי לחבוש ואת מי לרתק למיטה. את המקרים הקשים, הפנתה לבית החולים.
ידעתי שאני לבד, אומרת ז'קלין, ושאם לא אעשה את מה שצריך כמו שצריך, אנשים עלולים להיפגע, או חלילה למות. אז קיבלתי החלטות. לפעמים קשות, לפעמים פחות. מי שהכיר אותה אז, אומר שז'קלין עמדה במבחן הודות לקור רוחה ולאופייה החזק, שאפשרו לה להתמודד
כשמונה חודשים אחרי שז'קלין ששון התחילה לעבוד כאחות, עבר דוקטור בסן לגור באשדוד. באותם ימים הגיעו לאשדוד עולים רבים ממצרים ומפולין וגויסה אחות נוספת, לידיה פוקס. בהמשך, צורף רופא שני, ד"ר ליאון פסח, וגם מזכיר, בני מסיקה, לימים מזכיר מועצת הפועלים כאן.
ב-1960, לאחר שעבדה פה יותר משלוש שנים כאחות, הכירה ז'קלין, שנחשבה אחת הנשים היפות באשדוד, את יעקב שושן, נישאה לו ועברה עמו ללונדון. לזוג נולדו שלושה בנים. יעקב נפטר למרבה הצער לפני כשש שנים.
ז'קלין עזבה את אשדוד לפני 51 שנה. עכשיו היא מבקרת כאן. עדיין יפה, ערנית וממוקדת, וזוכרת הכל. יש לה באשדוד אח, עודד ששון, אחות, רחל אבודרם, וידידים רבים. אין להשוות את אשדוד של פעם לאשדוד של היום, היא מתפעלת. שמיים וארץ. כן, היא מודה, אני גרה בלונדון, אבל הלב שלי כאן, באשדוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם