סטארט אפ: התמהוני ששינה את חייו של עמוס נוי
שש עוגות ברציפות, באותה פגישה, אכל האיש שהציע לעמוס נוי להצטרף אליו למיזם החדש שלו בתעשיית ההיי-טק. זה נגמר עם דירה צמודת קרקע וצלקת עמוקה. פגישה לאין קץ - פרויקט חגיגי
אלה היו שנים טובות מאוד להוצאה לפועל, לפקידיה, לשופטיה, לשוטריה – שגררו לפעמים באישון לילה נכים ממיטותיהם לבתי דין ליליים ומזורזים במסגרת "מבצעים לביעור חובות" ומשם לדואר המרכזי, שנשאר פתוח כל הלילה לקבלת תשלומים - וכמובן, לעורכי הדין הממולחים של הבנקים, שרדפו בשם לקוחותיהם – אלה שהעניקו אז, בניגוד לכל היגיון כלכלי, אשראי יקר מאוד אך זמין בקלות - אחרי חייבים, ערבים ובני משפחותיהם.
אלה היו שנים רעות מאוד למאות אלפי האנשים שמאחורי למעלה ממיליון התיקים בלשכות ההוצאה לפועל השונות – אנשים כמונו. חתמנו ערבות לקרוב משפחה על הלוואה צנועה של 7,000 שקל, קיבלנו, ללא שום התראה מוקדמת, הודעה מעורך דין כשהחוב הבלתי נפרע הגיע – אחרי שנה – ל-18,000 שקל.
התייצבנו מיד אצל אותו עורך דין כדי להציע הסדר, רק כדי לראות אותו צוחק לנו בפרצוף ואומר לנו, במילים מכובסות, את האמת המרה: אתם הפראיירים היחידים שיצרו אתי קשר, ולכן אתם תשלמו לי את החוב כולו. והחייב העיקרי והערבים האחרים? אם יהיה לכם כוח וזמן, אתם תנסו לגבות מהם אחרי שתשלמו לי. אותי זה כבר לא יעניין.
כשעצרו את אשתי, כמה חודשים אחר כך, החוב כבר עמד על 40 אלף (והוא הפך שוב ל-80 אלף אחרי קצת יותר משנה!). אני הייתי מחוץ לעיר, והסיפור נודע לי רק אחרי כמה שעות, שבהן אחי הקטן הצליח לקושש למעלה-1,000 שקל כדי לשחרר אותה ואת התינוקת באופן זמני (עד "חקירת יכולת כלכלית" שגזרה עלינו תשלום חודשי כל חיינו).
כששמעתי את הסיפור, והסתכלתי בעצב על חיי הבוגרים, היה לי ברור שכך ייראו חיי הכלכליים מעתה ועד עולם – מלחמת הישרדות בלתי פוסקת של מעבר מחוב לחוב, בריחה מנושים וחיפוש אחרי הלוואות. ואכן, זה כנראה היה הגורל שיועד לי, אלמלא פגשתי את אבנר פולנסקי.
האנשים המרכיבים את מה שנקרא "עולם ההיי-טק הישראלי" – משנות ה-80 המכוננות עד עתה - אוהבים לספר לעצמם סיפור על עצמם, שהקשר שלו למציאות כלשהי רופף בהחלט (בערך כמו שסיפור הבוקרים במערבונים הוא עדות היסטורית מוסמכת על "כיבוש המערב הפרוע").
אבל האמת המרה היא שעולם יזמות ההיי-טק הישראלי מבוסס בעיקר על חבורת אנשים הומוגנית הרבה יותר מכל מגזר אחר במשק. זהו עולם המיזמים - יזמים כוחניים ואנשי טכנולוגיה עם אינטליגנציה רגשית מפוקפקת מחלקים לעצמם בשיטתיות ובנדיבות כסף של אחרים, בלי שום קשר להישגיהם בעבר.
הם מסתמכים על רשתות חברתיות צפופות של "היחידה" (שבה צומחים רעיונות "גאוניים" אצל חבורה של צעירים מאותה התבנית), "התיכון" (היוקרתי, שאבא של חבר מהכיתה יושב, כמובן, בקרן הון סיכון מממנת) והאוניברסיטה. לכן למשל אף שמזרחים מהווים כ-18 אחוז מכלל בוגרי המוסדות האקדמיים במקצועות הרלוונטיים, בשום חברת היי-טק שאני מכיר לא עלה שיעורם על 2.5 אחוזים; אבל זו כמובן התבטאות לא לגיטימית בחברה הישראלית בכלל, ובהיי-טק נטול הדאגות בפרט, שהתקרות שלו אמנם שקופות אך נמוכות במיוחד.
אבל הבחור הצעיר שהייתי בתחילת שנות ה-90 כבר היה מפוכח עד כאב ביחס לעצמו ולתעשייה שבשוליה הוא גרר את
הוא כבר שמע ש"אנחנו סיירת מטכ"ל של התעשיות עתירות הידע" מפי אנשים שרצו שהוא יעבוד יום ולילה, שבת וחג, הוא כבר ידע ש"כולנו באותה סירה" ממנהלים שדרשו מהעובדים במהלך ישיבה דרמטית קיצוץ בשכר מובטח עקב "בעיות בתזרים מזומנים", ויצאו משם לסוויטה של 800 דולר ללילה ולארוחה במסעדת יוקרה על חשבון אותו תזרים מזומנים, הוא כבר נתקל בהבטחות ש"המשבר בשליטה" מאיזה "סמנכ"ל מחקר ופיתוח" רק כדי למצוא במכונת הפקס את קורות החיים של אותו סמנכ"ל עצמו המחפש לו עבודה חדשה, הוא כבר ראה פרופסורים מהאוניברסיטה גובים שכר ייעוץ שערורייתי על רעיונות של ילד בכיתה א', ואנשי שיווק פרובינציאליים בחליפות הבר מצווה שלהם מציעים באנגלית פתטית שהמסך יהיה כחול כי "האישה שלהם קראה שאמריקה הולכת על כחול..."
והוא כבר צפה בציניות גואה, אבל גם בעצבות ובייאוש, בטיפשות המתחזה לחוכמה, בצמיחתה של דת ניהול ניו-אייג'ית חדשה, על אופנותיה הרוחניות, על נביאיה המתחלפים (אחרי התמוטטות חזונם או החברה שהקימו) – מנכ"לים של אפל ואטארי וקרייזלר וסוני ודיגיטל ואיי-בי-אם וגוגל ומיקרוסופט - ועל ספרי הקודש שהם כתבו, ושהציפו את התעשייה הישראלית בדימויים נלעגים ובז'רגון זמני (רוח של מכונה חדשה, לחצות את התהום, שיווק ויראלי, מה לא), צורם לא פחות מהעברית החדשה, שבו אומרים ש"זה לא עושה שכל", ושואלים אותך אם "כבר פגשת את הכסף".
הבחור הצעיר שהייתי גם ידע שהסיבה לכך שלעולם לא ישתלב, יצליח ויתבסס בעולם הזה נעוצה גם עמוק בראש שלו. באיזו הערכה חצי-שנתית (עוד טקס ניו-אייג'י מביך) אמר לו מנהל אחד (ששמו התפרסם לאחרונה כשקיבל, שוב, כמה מיליוני דולרים על עוד כישלון צורב) שהוא "חכם מכדי להצליח".
פסיכולוג ארגוני אחד כתב עליו בדוח (הסודי, שמזכירה לא מהרשתות שלהם העבירה לו) על "צד לא בוגר באישיותו". הוא העדיף לשאול את עצמו דווקא בשפתו היפה של הלדרלין "על מה לא ינום העוקץ אצלי בחזה?" אבל כולם התכוונו לאותו דבר – שהסטודנט המבריק למתמטיקה עזב לתואר שני במדעי המחשב ומשם להתדפקות על דלתות התעשייה מפני שבדיון אקדמי עקר הוא התגעגע אל עולם של פתרונות מעשיים עבור בני אדם וצורכיהם, ובזה האחרון הוא חסר עד כאב את התמונה הגדולה, העיונית, ארוכת הטווח והראות של המחקר;
אבל גם מפני שבעת תכנון בנייה של תוכנה חכמה – שנתפסה בעיניו תמיד כארכיטקטורה, רק שאת הבניין היפה והפונקציונלי שבנית אף אחד שאתה מכיר לא רוצה לראות – הוא רצה ספרות ושירה ומוזיקה, ובעת כתיבה מזדמנת בעיתונים (על ספרות, שירה ומוזיקה) הוא רצה בעיות קשות לחשיבה ולביצוע; שהנדודים שלו בין חברות היי-טק נלעגות אינם שונים מהעבודות המזדמנות של מתבגר (מה שקופלנד קרא מק'ג'ובס) שעדיין לא החליט – ובמקרה שלו נראה שגם לעולם לא יחליט – מה, לעזאזל, הוא רוצה להיות כשיהיה גדול.
ואז בא אבנר פולנסקי עם הצעה. הכרתי אותו כבר קודם, באמצע שנות ה-80. הפגישה הראשונה שלנו נערכה בבית קפה ומגדנייה. פולנסקי – שונה מכל יזם שהכרתי, עושה רושם (שגוי לחלוטין, כפי שיתברר) של שלומיאל תמהוני - הדהים אותי כשאכל במהלך הפגישה שש (שש!) עוגות. היה לו ידע תאורטי נרחב ותשוקה לא מזויפת ולא מיופייפת לעזור למין האנושי (כן, ממש כך).
במשך כמה שנים ישבנו בבתי קפה ודנו במהלך אלפי שעות שיחה ברעיונות שלו (ובהצעות שלי) למיזם חדשני. בעולם שלי אלה היו שיחות אינטלקטואליות מלאות תשוקת ידע. בעולם ממוסחר ומשפטי, שעושים עליו סרטים כמו "הרשת החברתית", היה מדובר גם בהעברה של קניין רוחני שלי לרשותו ללא תמורה.
כשהוא פנה אליי באמצע שנות ה-90 והציע לי להצטרף למיזם שלו, שקרם עור וגידים, התקשיתי להתנתק מעולם העיתונות ששילם לי גרושים וסיפק לי הילה בוהמית והזדמנות לכתוב טקסטים שגם אחרים קוראים, ולשוב לתחום של פולנסקי, שהבעיות בו היו קשות ומעניינות, אבל הלקוחות הפוטנציאליים היו מהנדסים אפורים כשק. אבל הזיכרון של שוטרי ההוצאה לפועל שכנע אותי להיענות בחיוב להצעה המקצועית והכספית, שנראתה לי, אסיר תודה וצמא לחיבה שכמוני, נדיבה לאין שיעור.
נקצר את סיפור "סינדרלה בהיי-טק": אחרי כמה שנים של עבודה מאומצת והקמת שלוחה אמריקנית ואחר כך בינלאומית הנפיקה החברה בבורסה האמריקנית מה שנקרא בז'רגון הנתעב של עולם המבוגרים ההוא "אקזיט" או "לפגוש את הכסף". זמן מה לאחר מכן נרכשה החברה על ידי חברת ענק אמריקנית (מה שגם נקרא, כמה מוזר, "אקזיט" או "לפגוש את הכסף"). על השנים ההן אני יכול להגיד שהן היו שנים של כיף מטורף, מרוכז ועתיר אדרנלין (כמו לצפות ב"ספיד" על סמי מרץ) לצד גברים ונשים מיוחדים, מלהיבים יותר ממה שציפיתי.
למדתי עוד דברים, בעיקר אחרי הרכישה האמריקנית: אין שום אתיקה פוריטנית בקפיטליזם. כולם – שם כמו כאן – עסוקים בחליבה שיטתית של כספי הפירמה כדי לעשות קצת חיים במסעדות, במועדונים, בבתי מלון, בפאבים, תוך שהם שומרים על רטוריקה של רס"ר בטירונות המרביץ ציונות בחניכיו.
למדתי עוד דבר, מחברים יודעי דבר המופתעים מכך שלא סיימתי את דרכי שם כ"מיליונר היי-טק": צריך להתמקח כל הזמן, כל שנה, כל חודש, על הנתח שלך בעוגה, שכולם (חוץ ממך, ביישן חסר אסרטיביות) מחלקים שם לעצמם. ולמדתי עוד דבר: בכל זאת הפגישה עם פולנסקי שינתה את חיי.
אני יצאתי מהפגישה עם פולנסקי עם דירה צמודת קרקע ומרווחת, עם רווחה כלכלית, בלי שוטרים מההוצאה לפועל שדופקים בדלת ובלי הצורך לראות את ההבעה של "חברים טובים" כשאני מבקש מהם הלוואה של כמה מאות שקלים (אבל עם כמה חברים וחברות טובים באמת שרכשתי במהלך הדרך).
פולנסקי, שאתו אני בכלל לא בקשר, יצא מהפגישה הזו עם כמה עשרות מיליוני דולרים ועם מיזם חדש, שגם הוא (כך שמעתי) מבוסס על התשוקה והלהט שלו – שלא קהו כהוא זה - לסייע למין האנושי להימנע מאסונות.
בתאולוגיה הרעועה של ההיי-טק הוא בוודאי קיבל את מה שמגיע לו. אני קיבלתי הרבה פחות ממה שכנראה יכולתי לקבל, אבל הרבה יותר ממה שחשבתי שאי פעם אקבל, אז, כשהשופטת הורתה לבית המעצר לספק מטרנה וחיתולים לתינוקת שלי. נשארתי חכם מכדי להצליח, הצד הלא בוגר באישיותי מסרב להתבגר - ורק העוקץ, בשפתו היפה של הלדרלין, עדיין לא נם אצלי בחזה...
הפרויקט המלא מפורסם היום במקומוני זמן מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם