קטאר 2016: בדוחה השתנו חייו של ניר אפרתי
ניר אפרתי היה בטוח שהוא אדם מתקדם, נאור ונטול דעות קדומות, עד שהכיר לעומק את חסן עלי בן עלי. פגישה לאין קץ - פרויקט חגיגי
קטאר צילום: שאטרסטוק
הייתי אז עיתונאי צעיר, בקושי בן 25, שעבד בערוץ הספורט, הייתי מכור לכדורגל מהעולם הערבי כבר שנים, והחלטתי להמר על סוס לא מוכר בתחום. אחרי שהשקעתי שנה שלמה בלימוד האסטרטגיה הפוליטית של קטאר, הבנתי שהיא עומדת להיות אחת המדינות החשובות בעולם, והיא מתכוונת לזכות במעמד הזה דרך הספורט.
ידעתי שהם עומדים להכריז על התמודדות לאירוח האולימפיאדה ב-2016, והשקעתי מאמצים אדירים בניסיון להגיע לראשי הוועדה המארגנת. קצרה היריעה מלתאר את ה"מבחנים" שעברתי ואת הדרך המפותלת, אולם בסופה מצאתי את עצמי חובק מזוודה בחדר האח"מים של שדה התעופה בעמאן, מחכה לטיסת "קטאר איירווייס" לדוחה, בירת קטאר.
הטיסה הייתה נפלאה. מחלקה ראשונה בחברת התעופה הקטארית, זו באמת רמה מטורפת. אוכל גורמה, יינות ומסאז' גרמו לשלוש וקצת השעות לחלוף בן רגע. התקרבנו לנחיתה בדוחה. הייתה זו שעת בין ערביים, ומחלון המטוס יכולתי לראות עיר די קטנה, עם קו חוף בצורת חצי עיגול מושלם וכל מיני בניינים מוזרים וגבוהים. מהמטוס המשכתי לחדר הסבה מפואר של המחלקה הראשונה בשדה התעופה, שם המתינה לי בחורה פיליפינית נחמדה שהלכה להחתים את הדרכון שלי ולדאוג למזוודה.
מזג האוויר הכה בי ממש עם היציאה מהשדה, גל של חום מדברי באמצע ינואר. ליד מכונית יגואר מפוארת עמד בחור עם שלט שעליו שמי. זה היה האדם הקטארי הראשון שפגשתי, עאבד שמו. הוא עבד עבור התאחדות הטניס המקומית, ונבחר לפגוש אותי מכיוון שהגעתי על תקן רשמי של אורח ההתאחדות לטורניר הטניס שנערך באותו שבוע בעיר. כמה הוא הופתע מהערבית שלי! הוא לקח אותי לסיבוב זריז בדוחה, והייתה לנו שיחה מצוינת שנסבה בעיקר על כדורגל וקצת על טניס.
כשהתקרבנו למלון שיועד לי הוא אמר לי: "מר חסן ביקש שאתייחס אליך כמו לבני. אתה יכול להתקשר אליי בכל שעה אם אתה צריך משהו". הופתעתי. מר חסן, בשמו המלא חסן עלי בן עלי, יו"ר הוועדה המארגנת של דוחה 2016, האיש שאליו לא הצלחתי להגיע למרות אלפי שיחות עם עוזריו האישיים, ביקש שידאגו לי? נחמד.
קירות משובצים יהלומים
אני זוכר בבהירות שלמרות הפאר הכמעט בלתי נתפס של המלון ושל החדר המלכותי שקיבלתי, לא יכולתי להפסיק לחשוב. ידעתי שבשבוע שהוקצב לי אני חייב לנסות להיפגש עם האדם הזה, אבל ידעתי גם שאני חייב להתאזר קצת בסבלנות המפורסמת של יושבי המדבר בדרך למטרה.
ניר אפרתי עם חסן עלי בן עלי צילום: מהאלבום הפרטי
נפגשתי לארוחת ערב עם שניים מהעוזרים האישיים של חסן, בחור נורווגי בשם סברין ובחורה נפאלית-קנדית בשם ניבה, שהכרתי כבר כמה חודשים. יצאנו אחר כך לעיר, והרגשתי שהם דואגים לשלומי בצורה קצת קיצונית. הם גם הבטיחו לי שאני אפגוש למחרת היום את חסן. ידעתי שאני חייב להיות מוכן. כשחזרתי לחדר שלי, הכנתי תרשים שאלות ומטרות לשיחה.
למחרת, ביציע הכבוד של אצטדיון הטניס בדוחה, צפיתי במשחק של רפאל נדאל. ניבה טפחה על כתפי באמצע המשחק, ואמרה לי שחסן מוכן לפגוש אותי. היא הובילה אותי דרך מסדרון לתא פרטי רחב ממדים, אחד המקומות הכי מפוארים שראיתי בחיי, עם קירות משובצים יהלומים. בקצה שולחן ארוך ועמוס כל טוב ישב אדם קטן, שקם מיד כשנכנסתי לחדר. הוא לחץ את ידי בחום, התעקש שאוכל ואשתה מכל מה שהיה לו להציע, ופשוט דיבר אתי. על הדרך, על קטאר, עליי, על העוזרים שלו.
אחרי כמה דקות ההתרגשות שלי שכחה. זה כבר לא היה מפגש בין עיתונאי צעיר לאחד האנשים החשובים בקטאר, אלא שיחה בין אנשים המתנהגים כאילו הם מכירים שנים. התשובות שלנו השלימו שאלות זה של זה במהירות הבזק.
אין ספק, אמרתי לעצמי אחרי שעה של שיחה (שבמהלכה לא שמנו לב שנדאל ניצח וניבה בקושי דיברה), נוצר בינינו קשר. שכחתי מכל המטרות העיתונאיות שלשמן ביקשתי להיפגש עמו.
ביום המחרת התעוררתי מוקדם מאוד. ניבה התקשרה ואמרה שחסן ישמח לפגוש אותי במשרד שלו. אחרי ארוחת הבוקר הנהג הפרטי לקח אותי למבנה עצום ממדים השוכן בפרוורי דוחה. את מרכז שפאלה המדהים והמוביל בעולם לטיפול בילדים מוגבלים חסן הקים בשתי ידיו, זאת למדתי בהמשך, בשיתוף פעולה עם האמיר (שליט קטאר) ואשתו.
במשרד של חסן נכח טים סבסטיאן, מוותיקי הבי-בי-סי המגיש בקטאר את תכנית הטלוויזיה "דוחה דיבייט", היחידה בעולם הערבי שבה מתבטאים בחופשיות על כל נושא, ובה עניינים שונים מועלים להצבעת הקהל באולפן להחלטה דמוקרטית. ניהלנו שיחה ארוכה על השתלבות ישראל במרחב הערבי, על ההצעה של קטאר לאירוח האולימפיאדה ומה שזה יכול לעשות לאזור שלנו. ראיתי את הניצוץ בעיניים של חסן כשהוא דיבר על לגעת בנפשות של מיליוני ילדים ולחבר אותם יחדיו. בשלב מסוים טים עזב אותנו, ונשארנו רק חסן ואני, פעם ראשונה לבד.
הפחד הפך ליראת כבוד
חסן שאל אותי אם פחדתי אחרי שהגעתי. אמרתי לו שכן, קצת. הוא חייך, וסיפר לי על הפעם הראשונה שהוא הגיע לניו יורק. חסן היה אחד הקטארים הראשונים שיצאו ללמוד במערב, בשנות ה-60. הוא אמר לי כמה פחד לצאת מהחדר במלון בניו יורק. הוא הכיר את ארצות הברית רק מסרטים, וחשב שהפשע משתולל ברחובות. אפשר להבין אותו אחרי שמסתובבים בקטאר, מדינה שהמושג פשע לא קיים בה. רק אחרי שעות הצליחו להוציא אותו מהחדר. הפחד התפוגג כשנפגש עם בני אדם, והיום יש לו בית גם בארצות הברית.
אוהד נבחרת קטאר ביציע צילום: אי-פי-איי
סיפרתי לו שאתמול, אחרי הפגישה אתו, הסתובבתי במרכז הטניס ופגשתי בחור צעיר בשם נוואף, שכל כך התלהב מהמפגש עם ישראלי, עד שהתעקש לצאת אתי ללילה בעיר. ואגב, איזה לילה זה היה. מדהים. בחור קטארי ואני יוצאים לבר, שותים אלכוהול, יושבים בלילה מאוחר בבית קפה באמצע השוק של דוחה וחוזרים בארבע לפנות בוקר. חוויה. כשסיפרתי את הכול לחסן, הוא היה מדושן עונג. הוא הבין, כמו שאני הבנתי באותם רגעים ממש, שהפחד שלי התפוגג לגמרי.
אחרי כמה ימים בדוחה ההערכה שלי לחסן הפכה ליראת כבוד. האיש הקטן הזה לקח אותי לפגישות עם ספורטאים, עם אנשים בכירים בוועד האולימפי, ובעצם עם כל מי שרציתי. אך אף אחד לא רצה להתראיין. כולם שמחו לדבר אתי ללא מצלמה. בתור עיתונאי הרגשתי החמצה, אבל עם כל שעה שעברה הרגשתי שזה לא חשוב. שהעבודה הפכה למשנית בתהליך שעובר עליי.
בארוחת צהריים מפוארת במיוחד, שאליה הגיעו כל העיתונאים להצהרה רשמית של חסן על מבנה הצעת דוחה 2016, סוף-סוף קיבלתי חותם שאני שייך. אחרי הנאום חסן התיישב בשולחן שכלל אנשים שנראו בכירים במיוחד (אחר כך גיליתי שאחד מהם שייך למשפחת המלוכה). אחרי כמה דקות קם והתחיל לחפש אותי. הוא מצא אותי בשולחן פינתי, לקח אותי יד ביד, והוביל אותי לכיסא שלידו. כמעט הרגשתי את ההלם באולם. כולם הרי ידעו שאני ישראלי. אחר כך הוא אכל מהצלחת שלי.
חסן, לצערו הרב, לא היה יכול להעניק לי ריאיון באותו שבוע, מכיוון שחוקי הוועד האולימפי הבינלאומי אסרו על מתן ריאיון שלו בשלב זה של ההתמודדות, אבל הוא עשה הכול כדי שלא אתאכזב, שלא ארגיש שאני חוזר הביתה לישראל בידיים ריקות. הוא הטיס אותי במסוק הפרטי שלו מעל לעיר, דאג שייקחו אותי לסיורים בכל המקומות החשובים ובעיקר, שאיהנה. פגשתי אומה מרתקת, שצועדת קדימה בצעדי ענק.
דמעות בעיניים
באחת השיחות הארוכות שלנו, שנמשכו לתוך הלילה, אמרתי לחסן שבביקור הזה גיליתי על עצמי משהו שלא ידעתי שקיים בי. כל חיי הבוגרים עסקתי בעולם הערבי. תמיד חשבתי שאני אדם נאור, מודרני, לא נגוע בגזענות. בקטאר הבנתי בפעם הראשונה שגם לי יש דעות קדומות. העובדה שהייתי בהלם מכך שיושב מולי אדם ערבי, מוסלמי, נאור ממני בהרבה, שרוצה רק לעשות טוב לעולם ושתורם ללא הפסק לפעילויות למען שלום ותקווה, הצליחה להפתיע גם אותי, לצערי.
שחר פאר בקטאר צילום: אי-אפ-פי
המציאות בישראל והמאבק הבלתי פוסק יצרו לנו עם השנים תדמית של עליונות על הערבי המלוכלך, הטיפש, הברברי. עד כמה שניסיתי להילחם בתוכי בדימויים האלו, בקטאר הבנתי שמשהו מהם עדיין מקנן בי, אחרת אולי לא הייתי נפעם כל כך מחסן.
אני זוכר היטב כיצד נפרדנו בסיום אותו שבוע. הייתי מעט מאוכזב מכך שלא חזרתי עם ריאיון למצלמה של מישהו בקטאר, אבל ידעתי שקרה משהו שישנה לעד את חיי. חסן ואני היינו לבד במשרד שלו, ולשנינו עמדו דמעות בעיניים. אני בחיים לא אשכח את הטון שבו הוא אמר "אתה בן בשבילי". לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלהעניק לו חיבוק.
מאז חסן ואני נשארנו בקשר נפלא. ביליתי עוד כמה פעמים בדוחה (כולל נסיעה מרתקת במיוחד יחד עם שחר פאר לטורניר הראשון שלה במפרץ), הרחבתי את מעגל הקשרים שלי וחיי השתנו מבחינה מקצועית, כולל מעורבות בהצעה המוצלחת של קטאר לאירוח מונדיאל 2022. אבל כל זה בטל בשישים. יש לי היום אבא נוסף, אבא שתמיד אני יכול להתייעץ אתו, אבא שתמיד מציק לי על זה שעדיין לא התחתנתי, שתמיד דוחק בי להגיע רחוק יותר, אבא שתמונתי תלויה בגאווה בסלון ביתו.
מי ייתן וישראלים נוספים יזכו יום אחד לחוות דבר דומה. אם אתם תוהים אם יש תקווה לחיים משותפים במזרח התיכון, תיזכרו בסיפור שלי, על איך צעיר מישראל הפך לבן בית אצל אחד האנשים החשובים בקטאר ותדעו: יש תקווה.
הפרויקט המלא מפורסם היום במקומוני זמן מעריב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם