לנשום עמוק: כשמכונת הסי-טי החלה לדבר אל דורון ברוש
מחלה שהסתבכה חשפה בפני דורון ברוש פיסה קטנה, קטנטונת, פצפונת, מהתופת שעוברים אנשים חולים באמת
זה היה בליל שישי, החדר היה קריר, הייתי עירום, רק מגבת מהמותניים ומטה. היא אמרה לי לשכב ושהיא כבר תעשה את העבודה. כאילו, מה רע? ובכן, הכי רע. כמה דקות קודם לכן ראיתי דרך החלון שיירות של מכוניות, פקקים של אנשים שיוצאים לקרוע את העיר.
סי טי צילום: שאטרסטוק
כעיקרון בימי שישי אני אף פעם לא יוצא. תל אביב מפוצצת מדי. רק שדווקא עכשיו לא היה אכפת לי להיתקע בפקק לילה שלם ולא לזוז סנטימטר, כי כמה דקות קודם לכן, בחדר הקבלה, ישב לידי אחד, צעיר דווקא, עם נייר, והצצתי - אני יודע שזה לא יפה - אבל בנייר היה כתוב: סרטן ריאה גרורתי עם כתמים חדשים בריאה הימנית. וממול ישבו שתיים, אחת מבוגרת, אחת צעירה, הרוסות מהחיים, ושתו בכמויות נוזל אדום שצריך להכניס לגוף לפני שנכנסים לסריקה של סרטן השד.
עכשיו היא שוב דיברה אליי. "לנשום עמוק", היא אמרה לי, מכונת הסי-טי, "ולא לזוז", והתחילה לסרוק לי את הגוף, לחפש כולרות. אוי, כמה רציתי להיות באותם רגעים עם התל-אביבים שמפוצצים את הרחובות.
זה היה לפני כמעט שנתיים. הייתי חולה. קצת. לא הרבה. לכמה ימים קצרים ומפחידים חשבו כמה רופאים מודאגים שיש לי כולרה לא מוצלחת בגוף. יצא לי אז להיפגש מקרוב עם פיסה קטנה, קטנטונת, פצפונת מהתופת שעוברים אנשים חולים באמת, וזה לא היה סתם חרא. זה היה נורא. זה השאיר אותי מפוחד, מזועזע, מצולק.
זאת רולטה אכזרית מאוד
לא ידעתי שזה ככה. חשבתי שאנחנו בריאים, בלי כאבים, או עם כאבים בכמויות מתקבלות על הדעת, עד שיום אחד מתים וזהו. אף אחד לא סיפר לי שהמון פעמים יש ייסורים, וייסורי נפש בכמויות מחרידות כמו שראיתי שם. אף אחד לא סיפר לי שבכל יום, בלי התראה, בלי יכולת ויכוח וערעור, כל אחד, גם אני, גם אהובי הנפש שלי, יכולים לחטוף את כל הגיהינום הזה, ואין שום פרוטקציה ושום דרך להתגונן מפני זה.
אני קורא מאז בכפייתיות את כל כותבי יומני המחלות באינטרנט, כל חולי הטרשת הנפוצה והסרטנים, ורועד. פעם חשבתי שיש אנשים שזה התפקיד שלהם, להיות חולים, ואני בין הבריאים. היום אני יודע שזאת רולטה אכזרית, וכל רגע המספר שלי יכול ליפול.
פעם איכילוב היה לגביי עוד בניין. אוסף בלוקים. עוד קירות גדולים מבחוץ. כמו עזריאלי. כמו בית ההסתדרות. היום אני עובר
לידו - אני משתדל לא לעבור לידו, אם אני לא חייב אני לא נוסע ברחוב ויצמן - והבטן שלי עושה פליק פלאק לאחור כשאני זוכר מה מתרחש מאחורי הקירות האילמים שלו, במחלקות, במעבדת הסי-טי, איפה שאנשים שוכבים עירומים ומכונה עם קול נשי עושה את העבודה.
ורק לפני שאומרים חג שמח, ואחרי שעשינו קצת טוב על הלב, אם אפשר ברוח הזמן הזה קצת צדק חברתי: יש שם במחלקות מחסור נורא ברופאים ואחיות, וזה לא ייפתר עד שאחד מהפקידים ערלי הלב של צמרת האוצר יחטוף איזה קרצינומה או מלנומה או חראנומה אחרת וילמד על הגוף המתייסר והמתפורר שלו עצמו איך זה להיות במיץ של הזבל של החיים, מטר מהמוות, ולדעת שהוא עצמו התמקח, התקמצן, החליט לזרוק את הכסף באלף חורים אחרים, שטחים, ישיבות, השד יודע איפה, במקום לסייע למי שבאמת צריך ומי שבאמת מגיע לו. חג שמייח
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם