איזבלה הכלבה: המפגש הטראומתי של כתבנו עם לונדון
התמונות שנקלטו במצלמות האבטחה במרכז לונדון, שבהן תועדה התקפה אלימה וברוטלית על בחור צעיר מישראל, היוו עדות למפגש הראשון של דורון בר-גיל עם בירת אנגליה
כמובן ששום דבר לא התבהר בבוקר. הגשם המשיך להישפך בכמויות, העננים כאילו עמדו ליפול וממש לא נעשה פחות קר. אחרי מספר ניסיונות מייאשים מישהו עונה לי בטלפון. זאת לא איזבלה, זה השותף שלה. הוא לא מבין אנגלית וממלמל משהו על זה שהיא הייתה צריכה לנסוע בהתראה של רגע לביקור מולדת.
אני מבין סופית שהספה שלי הלכה. בסוף אני סוגר על כוך מחניק, שאני חולק עם קרלוס ועוד שניים ששכחתי את שמם, בהוסטל שבכלל מיועד לתרמילאים. לפחות אגור קצת במרכז העיר, אני מנחם את עצמי.
זה הלילה הראשון בלונדון ואני עורך מפגש רשמי עם העיר שהולכת לשמש לי בית לשנה הקרובה, למשך תקופת לימודיי לתואר שני באוניברסיטה מקומית. אני משוטט ברחובות, מנסה להתרשם מהכרך המרשים הזה ובדרך חוצה סמטה לא כל כך צדדית שמחברת בין שני רחובות די הומים סמוך לכיכר פיקדילי.
ואז זה קורה, בלי הכנה מראש. הם שניים (או שלושה?) לבושים בטרנינג. אחד שם את ידו על כתפי, השני עומד ובוחן אותי. "יש לך קצת כסף בשבילנו?" שואל הגבוה שבהם. אני לא מספיק להשיב. ידו של אחד מהם נשלחת לכיסי, מחפשת אחר שטרות או לפחות נייד יוקרתי, ידו של האחר ממששת את הז'קט, אולי שם יימצא הזהב. באותו שלב אדי האלכוהול שיוצאים מפיהם הם הדבר המטריד ביותר.
דקה לאחר מכן אני נדחף אל הקרקע בחוזקה. את 20 הפאונד המאכזבים שמצאו בארנקי הם זורקים לצד ומוציאים עליי את זעמם בבעיטות אכזריות. לא, חיי לא עוברים לנגד עיניי, ואני גם לא חושב על הכלב שלי או על מה שהשארתי מאחור. אני מכסה את פרצופי עם ידיי כדי להבטיח ששום דבר חשוב לא ייפגע וכל מה שעובר לי בראש הוא "איזה כלבה האיזבלה הזו".
מבין החרכים באצבעותיי אני מבחין באחד מהם. הוא מרים מאיזו שהיא פינה בקבוק וודקה ריק ומתחיל להתקדם לעברי. אם הדבר הזה מתנפץ לי על הראש, אני חושב לעצמי, זה כנראה הסוף ואני עשוי למצוא את עצמי בדרך חזרה לארץ, מהר משחשבתי, ספון בתא המטען של המטוס. כמה טרגי, אני מהרהר בטרם אשמע קנאק ראשון באזור הגולגולת, שכולם ידברו על מסיבת הפרידה ההיא שערכתי ב"אדום" לפני שעזבתי את ירושלים ועל איך ש"כל חיי עוד היו לפניי".
אני מאבד את ההכרה אבל מיד מתעורר לזעקות "משטרה! לא לזוז!". משום מקום מגיחים שני גברים חסונים בלבוש אזרחי, אוחזים בידיהם אקדחים שלופים. גם אני וגם החוליגנים מבוהלים. אני בטיפשותי מצליח איכשהו לעמוד על רגליי ולברוח מהמקום. הם בינתיים נעצרים על ידי השוטרים. בסוף הם יישלחו לכלא לחצי שנה, מהם ינוכו שלושה חודשים על התנהגות טובה.
חצי שעה אחרי שנמלטתי מהזירה מצליחות מצלמות האבטחה הפרוסות בכל פינת רחוב להביא את השוטרים אליי, בזמן שאני מבריח תיירים מפוחדים כשאני מגיח לעברם עם פרצופי שותת הדם ושואל איך מגיעים לכיכר פיקדילי. אחד השוטרים מניח את ידו על כתפי ומצווה עליי להגיע לתחנה ולהגיש תלונה.
"מתי הגעת ללונדון?" שואל אותי באדישות פקיד משטרה. לוקח לי קצת זמן. ההתרגשות לקראת ההמראה, הנחיתה והלילה שהעברתי על ספסל בשדה התעופה נראים לי כעבר רחוק. "אתמול בלילה", אני אומר, בזמן שאחות מחטאת לי את הפצעים הפתוחים על הפרצוף, "נחתי אתמול בלילה", אני חוזר, ומבין שכך ייזכר לעד המפגש שלי עם לונדון.
בסוף זה הסתכם בסדק באף ובגולגולת, בשטפי דם בכל פינה בגוף, בעיקר בפרצוף. בשלושת הימים הבאים אני נמנע מלהסתובב בעיר. לאמא אני מסביר שיש תקלה בסקייפ, ולכן ניאלץ להמתין עם שיחות הווידאו שבוע או שבועיים. את מרבית הזמן אני מבלה בבית קפה סמוך, חוזר לרוב לחדר בהוסטל מיד כשמחשיך. מייל שאני מקבל מהמשטרה ימים ספורים לאחר מכן מבשר לי שזו "הייתה אחת ההתקפות הברוטליות שנקלטו במצלמות האבטחה בשנים האחרונות במרכז העיר".
"מפה זה
לא הצלחתי לזהות את פרצופם של התוקפים. ניסיתי בין בעיטה לבעיטה להסתכל על פניהם אבל ללא הצלחה. בשבועות שלאחר מכן חצי מתושבי לונדון נראו לי כחשודים פוטנציאליים. אחרי ששמותיהם נודעו לי, האינסטינקטים העיתונאיים שלי הובילו אותי לגלוש אל דף הפייסבוק שלהם, אבל לצאת במהירות ובחרדה, מחשש שאלחץ בטעות על איזה לייק מיותר ואסגיר את זהותי.
בחודש אוגוסט, כשסיקרתי את המהומות בבריטניה, הנחתי שבין אלפי החוליגנים שהעמיסו לבגאז' פלזמות של סוני ותקפו שוטרים באלות - הם מסתובבים, מחפשים את הקורבן הבא.
למעלה משנה עברה מאז התקרית ההיא ואני ולונדון עדיין ביחד. שום דבר לא נותר מהמפגש ההוא, לאחר אחת השנים האינטנסיביות ביותר שחוויתי. רק תמונת פולרואיד דהויה שזרוקה לי במגירה, שקיבלתי כמזכרת מפוקפקת מהשוטרת שצילמה אותי חבול ומבולבל בתחנת המשטרה בצ'רינג קרוס, מהווה תזכורת יחידה ללילה ההוא. שום דבר מעבר לזה.
הכותב הוא שליח "מעריב" בבריטניה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם