אימה בנשמתי: הפגישה הבלתי נשכחת עם סמוקי הרס"ר
המפגש עם הרס"ר, ובעיקר השפם האימתני שלו, הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרון הישראלי הקולקטיבי. פגישה לאין קץ - פרויקט חגיגי
בסיס טירונים. כשראינו את הרס"ר רעדנו לא רק מקור צילום: פלאש 90
מהצבא כבר השתחררתי מזמן, וגם משירות מילואים קיבלתי פטור לפני כמה שנים, אבל מהסיוטים על הרס"רים טרם הצלחתי להיפטר והם רודפים אותי עד מקום מושבי היום, הרחק מכל בסיס טירונים או בסיס צבאי.
לא מעט מאמרים מחקריים נכתבו על השפעת השירות הצבאי על חוויית עיצובו של הישראלי הממוצע. ולראיה, שנים רבות מתום שירות החובה מעבדים יוצרים ישראלים רבים את הפוסט-טראומה שלהם לכדי יצירות מוזיקליות ואמנותיות, ספרותיות ועיתונאיות. דרגה צה"לית בכירה (רצוי אלוף ומעלה) היא תעודה נדרשת כדי לזכות בבחירות או להיבחר לכנסת, ואילו שירות צבאי הוא תעודת כניסה חיונית לשוק העבודה.
הצבא הוא, אפוא, חלק מהשחבור, הסוציאליזציה, של כל ישראלי ממוצע, ואילו המפגש עם הרס"ר, ובעיקר השפם האימתני שלו, הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של כמה דורות של בוגרי טירונות ושירות סדיר.
המפגש שלי עם השפם של הרס"ר משול למפגש מן הסוג השלישי. לא מעט שפמים פגשתי בצה"ל, וכמה מהם יכולים לשמש לי מעין סימני דרך לחיים.
ראשון הרס"רים שניסה להתעלל בי ובחבריי היה "סמוקי", שהציב כיתת טירונים בהקשב בראש ההר ביום קר וגשום שבו הרוח הצולפנית חדרה לעצמות. יריעות הברזנט של המשאית צלפו בנו כל הדרך לראש ההר. מהמשאית, שהסיעה אותנו מהבקו"ם לשומרון, ירדנו כמו גלידי קרח וניסינו לצעוד בשלשות כדי להתייצב בהקשב מול משרדי השלישות, שם הקביל את פנינו בשאגה הרס"ר "סמוקי".
כשראינו את "סמוקי" רעדנו כבר לא רק מהקור. היה לו פרצוף מרושע, שחרת סימנים בכולנו, אבל יותר מכול היו מפחידות עיניו הקטנות שהתנוססו כמו שני כפתורים מעל פניו הבצקיות, ומפחיד היה גם שפמו שהיה מחודד כל כך, ונראה כאילו הוא חידד אותו בעזרת שופין.
ניסינו להתמתח. כמו כל הטירונים האחרים, ניסיתי להיטיב את אחיזתו של הכובע הצבאי על פדחתי. זו הייתה משימה בלתי אפשרית ברוח העזה שנשבה באותו היום. בזה אחר זה נשמטו הכובעים מעל לראשינו והתגלגלו במדרון. היינו רק טירונים ולא ידענו מה "סמוקי" מצפה מאתנו; שנרדוף אחרי הכובעים במורד ונעלה למשפט או שנרד לשכיבות סמיכה ונרוץ 100 פעם מסביב לבסיס כפי שהוא דרש בהמשך.
"סמוקי" לא זז, וגם אנחנו לא זזנו. רק הכובעים זזו, בעצם הסתוללו ברוח במעגלים, כמו מעגלים אטומיים קטנים כאלה, עד ש"סמוקי" נבח: "עד סוף הטירונות אף אחד מכם לא יוצא הביתה! בעוד שעה כולכם עולים למשפט, ואם לא יהיו לכם כובעים על הראש גם במשפט, קצין השיפוט ישלח את כולכם לבית דין". אהה, ידענו שזה יכול להיגמר לא רק במחבוש קצר אלא אף במאסר של כמה חודשים. ולך תחפש עכשיו את הכובעים שהתעופפו כבר עד שכם.
שילמד לקח הדרעק
"סמוקי" היה רק הראשון בשורה ארוכה של רס"רים משופמים יותר או פחות, וגם מגוחכים יותר או פחות, שניסו להעלות אותי למשפט צבאי ולא הצליחו בסופו של דבר. אחרי שהוסמכתי כטירון קיבלתי העברה ליחידה אחרת במרומי ההרים, והפעם באזור הצפון.
התוודעתי שם לרס"ר דוד, שאהב לרדוף אחרי חיילים שגנבו ונטילים של אופניים, בעוד הוא עושה שימוש לא חוקי ברכבים צבאיים של הבסיס. פעם, כשהערתי לו משהו מתבקש בעניין היושרה שלו, הוא הבטיח חגיגית שיעלה אותי למשפט והשפם שלו ריקד בעליזות על פניו. אין נקמה יפה יותר לרס"ר, ובמיוחד לשפם שלו, מאשר להעלות חייל צעיר למשפט. שילמד לקח הדרעק, ושידע בפני מי הוא עומד.
לא רק בבית הכנסת עלינו לדעת בפני מי אנחנו עומדים, אלא, כמובן, גם בכניסה למשרד הרס"ר הרואה את עצמו כשליחו של אלוהים עלי אדמות, וזה שממונה מטעמו על
"נקם ושילם".
כיוון שרס"ר דוד לא היה יכול, לדאבונו הרב, לשפוט אותי בעצמו, הוא נאלץ להמתין עד שקצין שיפוט בדרגת סרן ומעלה יואיל בטובו לבצע את טקס ההשפלה. אלא שהתמזל מזלי ובאותו בסיס פצפון שבו שירתי לא היה באותה עת קצין כזה, וכך טופס התלונה שרשם רס"ר דוד נגדי בעוון התחצפות מצהיב כנראה עד היום או מעלה עובש באחת המגירות.
אחר כך נתקלתי בעוד כמה רס"רים שניסו להעלות אותי למשפט או להעלות אותי על טיל, כלשונם, אבל לכלא הצבאי לא הגעתי לבסוף, כפי שאולי הייתי צריך להגיע. עם זאת, השפמים המחודדים של הרס"רים הרבים שחלמו להעלות אותי למשפט ממשיכים להזדקר בסיוטיי, ואין מהם מפלט. כל מה שאני מתפלל לו הוא שביום הדין, כאשר אתייצב למשפטו של הקדוש ברוך הוא, השופט שלי לא יהיה רס"ר עם שפם. אלוהים, בבקשה, אל נא באפך ואל נא בשפמך.
את הפרויקט המלא ניתן לקרוא היום במקומוני זמן מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם