הסוף המוחלט: כשאראל סג"ל ראה את המוות בעיניים
כשאביו של אראל סג"ל הלך לעולמו, הוא התוודע בפעם הראשונה בחייו אל הסוף המוחלט. פגישה לאין קץ - פרויקט חגיגי
קיטבג צילום: שאטרסטוק
אי אפשר להתכונן לתיק, ואתה אף פעם לא יכול לצפות באיזה גודל, דגם או משקל הוא יגיע. אבל כשהוא מופיע, ההפתעה תמיד מכה בך כמו מתאגרף במשקל כבד - בומבה שעוצמתה כאגרופן ברזל בבטן.
ואז, בעוד אתה מתנדנד המום מהמכה, אתה צריך להתחיל לתפקד במציאות חדשה ומאיימת בצורת מחלה קשה, תאונת דרכים, מוות בפיגוע, דפקט גנטי, הסתבכות פלילית או מה שזה לא יהיה. כי התיק, חברים, בסוף בא, גם אם יתמהמה. מועטים וברי מזל עוברים חיים שלמים נטולי תיקים. ומכיוון שהתבקשתי לכתוב על מפגש ששינה את חיי אספר על היום שבו התיק שלי הגיע. ביולי 2003 נפגשתי עם קיטבג.
אבי ז"ל עבר תאונת דרכים קשה, שאחריה נשאבנו לתוך לימבו בן ארבע שנים. זה קרה ביום שלישי אחר הצהריים, טלפון עקשני העיר אותי משנת צהריים מתוקה: "בשורה מרה, תגיע בדחיפות לבילינסון, אבא שלך עבר תאונת דרכים חזיתית ונכנס לניתוח מוח דחוף. תתכונן לגרוע מכול".
הלב דופק רייס אבל בלוטת הדמעות משותקת, מעכשיו עובדים על אוטומט. התיק נפל אבל הייתי רחוק מלהבין את כל המשמעויות וההשלכות שלו. תשע שעות ארך הניתוח, תשע שעות של קפה גרוע וניקוטין. כשהוא יצא, אבא לא התלוצץ עם רופאיו. המנתח עמד מולנו בפנים קשות, כולו פסימיות: פגיעת ראש קשה, הורידו רבע מוח. במחלקה לטיפול נמרץ אבא שכב מחובר לכמות צינורות בלתי נתפסת.
ראשו גולח בצד הפגיעה, וצלקת ענקית התעקלה לו עד מתחת לאוזן. תפר גס שלרגע נדמה כלא אמיתי, כאיפור בסרט אימה זול על פרנקנשטיין. וכך, בשבריר שנייה, השגרה הברוכה מתמוטטת והבן אדם נכנס לסרט מלודרמטי שמשודר בצהריים בערוץ סרטים שנקנו במשקל עם שחקנים ליגה ב' וג'.
ואז אתה נכנס עם אבא לפגייה של העולם הבא. לכל מאושפז יש חלון ממנו אפשר לצפות בו כמו בתינוק. רק שפה לא מתחילים, פה בדרך כלל גומרים. אתה נע בין אופוריה לייאוש, מבועת מתדרוכי הרופאים. המוניטור - סרט של היצ'קוק, ורעש מכשירי החיים מזכיר משחק טלוויזיה מקולקל. טו טו דיט... טו טו דיט.
לגעגוע אין פג תוקף
ארבע שנים מסתובב עם התיק, מבילינסון לבית לוינשטיין. מבית לוינשטיין לרעות. מרעות לנען. אבא מת בתשלומים. גם בסוף הייתי אתו. עם האיש שהיה הקרוב לי בחיים. ושבעצם אם מדברים על מפגש עם מישהו ששינה את חייך, הרי שהמפגש עם אבי מרגע שעמדתי על דעתי היה המשמעותי בחיי. כל מה שאני, חולשתי ומעלותיי, כישרוני וסקרנותי, מקורם באבא שלי, שאין יום שאיני מתגעגע אליו. אבא שביום חם של יולי הפך לתיק.
דקות ספורות לפני תחילת מסע ההלוויה קראו לי לחדר הטהרה. זיהוי המת. איש החברה קדישא הסיר באדישות מקצועית את עטיפת התכריכים מעל פניו של אבי. בעת שהבטתי בפניו
הקפואות, כמו מפוסלות בשעווה, קפא לבי. ידעתי שזו לי הפעם האחרונה לראותו. בכל אופן בעולם המוחשי, הפיזי. זו הסופיות הבלתי נתפסת של פרידה מוחלטת.
ב"החטא ועונשו" כתב דוסטוייבסקי: "את הנצח אנו משווים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גודל, גודל! אבל, מנין לנו הגודל? שמא תחת כל זה יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית מרחץ כפרי, כולו פיח ועשן ועכבישים בכל פינה, והנה לך כל הנצח" (תרגום: י"ח ברנר).
והנצח היה מבחינתי אותו חדר טהרה קטן, ערום ואפור, בו התוודעתי לסוף המוחלט. סוף נצחי. הקיטבג אופסן, אבל לגעגוע אין פג תוקף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם