הביקור ברואנדה שינה את חייו של נתן זהבי
מאז שנשלח לדווח על רצח העם ברואנדה, נתן זהבי הוא לא אותו אדם שהיה. פגישה לאין קץ - פרויקט חגיגי
ההרקולס, על פי מה שדווח לנו, עקף סופה חזקה שהתחוללה במסלול הטיסה המקורי. אנו שייטנו בשולי הסופה ולמרות זאת - הטלטלות היממו אותנו. מתי לסיגריה, אבל שמרתי בקפידה על הכללים. קינאתי באנשים שהצליחו לחרופ במהלך הטיסה, אני מתקשה להירדם במיטה שלי, ושינה במטוסים היא בכלל משימה בלתי אפשרית עבורי. ככל שהתקרבה שעת הנחיתה המתח גבר.
היינו אמורים לפרוק כמות גדולה של ציוד רפואי בבית חולים מקומי, ואנשי האבטחה התארגנו להגנה עלינו ועל הציוד כאילו נשאנו זהב. אני הייתי על תקן של כתב-צלם-שדר, עם טייפ, מצלמה ועיניים סקרניות שאמורות לקלוט את המראות ולהעבירם אל הקוראים בארץ הקודש.
נחיתה. הפתח באחורי ההרקולס נפער, אני נושם עמוק וכמעט נחנק. זה ריח נורא, ריח שחודר לגוף בעוצמה גדולה יותר מכל דבר אחר. ריח של מוות. על המסלול מתרוצצים עשרות ילדים ומבוגרים רזים כשלדים, שמקווים לקבל איזה מוצר כלשהו: ממתק, בקבוק מים, לא חשוב מה. העיקר לקבל. היד שלהם מושטת בתחינה אילמת, אנחנו עסוקים בהתארגנות ליציאה לבית חולים שדה, החשכה מתחילה לרדת, ריח המוות ממלא אותי, ומהר מאוד הוא הופך גם לתמונה מזעזעת.
לאורך הדרך שוכבות בשורה ארוכה שלא מסתיימת מאות או אלפי גופות, חלקן גלויות, חלקן עטופות בבד מזוהם ושאריות שמיכות. מאוחר יותר יסבירו לנו שאוספים את הגופות באטיות בגלל מחסור באמצעי תחבורה מתאימים וידיים בריאות שיאספו את הפגרים.
הריח הולך ומתחזק ואתו ההבנה: הגעתי לאזור שהתחולל בו טבח ענקי, שואה מקומית, מי שגופו לא בותר במצ'טה או נורה בכדורי עופרת נאלץ להתמודד כמעט ללא סיכוי במגפות כמו כולירה, מלריה, שחפת והשד יודע עוד איזה מחלות ממיתות.
האתר שאליו אנו מגיעים שוכן לחוף אגם. זוהי וילה ששימשה את אחד מראשי השלטון, מוקפת חומה ושער ברזל מצד אחד ואגם בצד אחר. לוחמים עם כומתות אדומות, מזוינים בתת-מקלעים, פותחים לנו את השער.
מחוץ לשער עומדים עשרות ילדים שמתחננים שניתן להם משהו, ממתק, בקבוק מים, לא חשוב מה. בווילה נטולת הרהיטים חדר קשר מאולתר, ערמות של ארגזים עם מים מינרליים, ארגזים של מנות קרב, יש איסור חמור להכניס לפה דבר אוכל או שתייה שלא פתחנו במו ידינו ולא הובא מהארץ.
אני הולך לכיוון האגם. הריח מוציא אותי מדעתי. מהימים שעבדתי בים אני אוהב לחפש על פני המים תנועה של דגים. באור הירח אני קולט שגופים כלשהם צפים על פני המים, כשאני מתקרב אני מרגיש שהלב שלי מחסיר פעימות, אני מתקרב עוד קצת וקולט, זה לא גופים, זה גופות.
הלילה הראשון ברואנדה עבר ללא דקת שינה. באור הראשון רצתי לכיוון האגם. נדהמתי לראות בהמשך החוף מאות פליטים רזים בצורה מפחידה הנושאים מכלים
בית חולים השדה שהקים צה"ל היה במרחק כמה דקות נסיעה. עלינו על קומנדקרים ונסענו. רופאים, אחיות, סניטרים, ארבעה אנשי תקשורת, מאבטחים ואנשי אדמיניסטרציה. אף שעוד לא עברו 24 שעות מרגע הנחיתה, הגוויות בצדי הדרך הפכו עבורנו לחלק טבעי מהנוף.
גדר עטופה בד יוטה ירוק הקיפה את "בית החולים". מעבר לגדר עמדו מאות נשים, גברים וילדים, חלקם רזים בצורה מפחידה, חלקם עם בטן נפוחה, לצד הדרך התבוססו בקיאם מאות חולים, ריח של מוות, צואה וקיא מילא את האוויר וניסיתי להחסיר נשימות כדי לא לספוג את הריח הנורא, ולהדחיק את הדמיון לתמונות השואה המוכרות כל כך.
אני מסתובב במחנה, הרופאים והאחיות עובדים כמו מטורפים, מנתחים, מנשימים, תופרים, מיילדים (יש אפילו אינקובטור מאולתר בארגז קרטון). אחד הרופאים מבקש שאתן לו רגע יד, חיילת אומרת לי לשים כפפות על הידיים וזורקת לי חלוק, אני אוחז ברגליים של חולה שבועט בפראות מכאבים עזים, הבטן שלו קרועה כנראה ממכת מצ'טה, הרופא מציץ לעברי כדי לראות אם אני עומד בזה. אני עומד.
מאותו רגע אני שוכח שבאתי לתעד והופך לעוזר אחות, סגן מנתח, מגיש מים, מנקה קיא. אני לא יודע כבר מה אני עושה. בהפסקת האוכל אני מנסה לעכל היכן אני נמצא ומה קורה סביבי, מעולם לא הערכתי את מדי צה"ל ואת אנשיו כמו ברגעים שבהם הפכו לצבא ההצלה של תושבי רואנדה.
ביום שאחרי כבר הסתובבתי עם חלוק, כפפות ומסכה בשטח בית החולים. יצאתי עם בחור מקומי ששימש כמתורגמן להרגיע את העומדים מחוץ לגדר, שניסו להיכנס בכוח והתעמתו עם החיילים. הוא התחנן שיירגעו, היו שם אמהות עם ילדים קטנים שנראו כעומדים למות בכל שנייה, היו שם זקנים שבקושי יכולת להבחין בתווי פניהם מפני שהיו מכוסים במאות זבובים, שהזמזום שלהם הפך למנגינת הרקע של המוות במקום.
המתורגמן הורה באצבעו על אנשים השרועים מעט רחוק מאתנו, הוא ספר אותם וכשהגיע ל-30 אמר לי שכולם מתים. מלמלתי לעצמי שאני לא מאמין, אבל ידעתי שהכול אמיתי. המתורגמן אמר לי שאין מכוניות לפנות את המתים, אולי יותר מאוחר יפנו, אולי.
כשאנחנו נכנסים לשטח המחנה ומתקדמים כמה מטרים מתעופף משהו באוויר מעל הגדר ונוחת לידינו. מתוך הגוש העטוף בבד צבעוני נשמעים בכי ואנקות כאב. אנחנו מושכים את הבד ומגלים ילד קטן שהושלך פנימה מעבר לגדר. אני והמתורגמן מחליפים מבטים, שנינו בהלם, מרימים אותו בעדינות ומכניסים לחדר טיפול נמרץ בידיהם האמונות של הרופאים.
זה רגע של משבר עבורי. אני הולך לחדר המנוחה המאולתר של הרופאים, לוגם מים, מעשן סיגריה ומנסה לסדר את הראש והמחשבות. אני צריך לשדר לרדיו, להתארגן לשידור טלוויזיה חי למועדון "צוותא" בתל אביב, שם אוספים תרומות לילדי רואנדה (מי שמפיק את האירוע - לא להאמין - הוא קופרמן מ"קופרמן הפקות", המלך הבלתי מוכתר של תעשיית הג'אנק ריאליטי כיום).
הילד המעופף, הגופות, החולים, הפצועים, הריח, הגופות באגם - כל הדברים האלו רצים לי בראש. לילות רבים אחרי שחזרתי לארץ נדדה שנתי, ישבתי ערבים ארוכים בפינות של ברים אפלים וכמעט שתיתי את עצמי למוות, ניסיתי כל הזמן לברוח ממראות השואה שנגלו לעיניי ברואנדה בזמן אמת: כ-800 אלף נשים, גברים וילדים נטבחו שם, עוד אלפים רבים מתו לאחר מכן ממחלות, והעולם שתק. היה עסוק בכדורגל, במופעי פופ, בעשיית ממון. לעולם הנאור לא היה כל כך אכפת שטבחו ביהודים, ו-50 שנה אחרי הוא היה אדיש לטבח השחורים.
מאז ועד היום, כשאני מביט בתחרויות אתלטיקה בינלאומיות, עובד אצלי הדמיון שעות נוספות: אני מקווה שאותו ילד שהתעופף מעל הגדר הצליח להחלים והפך לאתלט עולמי עטור תהילה, וחוץ ממני, מהמתורגמן וממנו, אף אחד לא יודע את הסוד המופלא של ילדותו הנוראה. אשרי המאמין.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם