טה אמו, מי אמור: כשירון אביטוב פגש את דרום אמריקה
מזה מספר שנים ירון אביטוב מתגורר ומטייל באמריקה הלטינית, שהשהות בה שינתה אותו ואת חייו
לרגע חשדתי שגם הוא נמנה עם שוטרי החרש שמסתובבים לתיירים בין הרגליים כמו בכמה דיקטטורות חשוכות שצריך לקוות שיחלפו מן העולם, אבל הוא באמת היה סחבק שהציג בפניי קושייה, שלמרות שנשמעה קצת כמו נדנוד, הייתה קשורה בחבל הטבור לעצם הזהות החדשה שבחרתי לעצמי.
חככתי קצת בדעתי והשבתי: "אני חצי ישראלי וחצי לטיני".
המסוקס הופתע מהתשובה, חכך קצת בתורו וגיחך: "אז תגיד לי, איזה חצי שלך הוא ישראלי ואיזה חצי הוא לטיני?" "הראש ישראלי, הלב לטיני", השבתי ללא שהיות.
המסוקס אהב את התשובה שהשילה מעליו כמה קילוגרמים של יהירות מצ'ואיסטית, העניק לי חיבוק שכמעט פוקק את עצמותיי, ואמר: "לכם הישראלים יש באמת יותר ראש משלנו, אבל לנו, הלטינים, יש יותר לב משלכם".
האנקדוטה הזו מספרת בתמציתיות את השינוי שחל בחיי מאז המפגש שלי עם דרום אמריקה. כבר לא מעט שנים אני נוסע ברחבי דרום אמריקה, שהפכה למעין בית שני שלי, אך מקפיד תמיד לשמור על החצי הישראלי של זהותי. להיות ישראלי במאה אחוז כבר קשה לי אחרי שנים רבות של שיטוטים במבוכי אמריקה הלטינית, אבל גם להיות לטיני במאה אחוז אינני רוצה. טוב לי ככה עם משפט שלמה הזה, שממנו אני מקווה לצאת זכאי.
2. מעולם לא נחשבתי אדם מרובע במיוחד, אבל החיים בארץ הצליחו להכניס אותי, כמו הרבה אחרים לפניי, למסגרת תובענית. כל זאת עד שנחתי בדרום אמריקה. המושג "נחיתה" בדרך כלל מתקשר לנחיתה למציאות, אבל במקרה שלי נחתי כמדומה דווקא לעולם החלומות הפרטי שלי.
אי אפשר לחיות ולבקר במשך שנים רבות באמריקה הלטינית בלי להשתנות. קשה לי להניח את האצבע על רגע השינוי שהתחולל בי נוכח המפגש עם דרום אמריקה, אבל קרוב לוודאי שהוא התרחש ברגע של התבהרות תודעתית, כשהבנתי את ההבדל התהומי בין שני מושגים שרבים נוטים להתבלבל ביניהם: "נסיעה" ו"מסע".
נסיעה מתקשרת בתודעתנו ל"טיול", ואילו מסע מתחבר לעינוי המחשל הקרוי מסע אלונקות, בלי לקחת בחשבון שמסע יכול להיות גם משהו אחר לגמרי, בלי לשאת על הגב 70 קילו פלוס. המסע לדרום אמריקה היה עבורי סוג של שחרור, שיישר לי את הגב ואת הנפש מ-70 קילו של משא מיותר. במהלך המסע, שהיה במידה רבה פנימה אף יותר מהחוצה, הפכתי לאדם אחר.
יותר מכול אני אוהב בדרום אמריקה את המסע אחורה במכונת הזמן: הרחובות, הבתים, האנשים והתרבות נראים לעתים כמו בתמונות מארץ ישראל מהמאה ה-19. 22
בארצות הללו אני יכול לרגע להרגיש מעין קולומבוס שמגלה הפעם לא רק יבשת חדשה, אלא בעיקר את עצמו. המרחק הצליח להעניק לי תובנות חדשות לא רק על הארצות שאני מבקר בהן אלא גם על ישראל ועל עצמי. מאז אימצתי לעצמי את הסיסמה "סע רחוק כדי להתקרב".
הרומן שלי עם אמריקה הלטינית הוא לכאורה סיפור של התאהבות ממבט ראשון, אבל תהליך השינוי שהתחולל בי היה הדרגתי. כמו בכל סיפור אהבה, יחסיי עם דרום אמריקה ידעו עליות ומורדות, ופעם כמעט והחלטתי להתגרש ממנה סופית, אבל במרוצת השנים התנערתי מכל שמץ של רומנטיות ביחסי אליה ואימצתי גישה מפוכחת יותר.
הגישה הזו מאפשרת לי לנסות להפיק את המיטב מהחלק החיובי בחיים הלטיניים ולהימנע ככל האפשר מהתנגשות חזיתית עם הצדדים האחרים, שמהם אי אפשר להתעלם אבל חובה ללמוד לחיות אתם, עם כל הביקורת שיש לי על הבעיות האופייניות לחלק זה של העולם: ניצול חברתי שמוליד אלימות ופשע, חוסר ביטחון כלכלי ופוליטי (בעבר רודנים בדרום אמריקה היו מעלימים אנשים, כעת כמה מהם מאלימים אותם) ועוד.
3. שתי הנחיתות הראשונות שלי בברזיל ובקובה עיצבו את תפיסתי לגבי היבשת ומדגימות את האמביוולנטיות שאני חש כלפיה. למחרת נחיתתי בברזיל רציתי, למען האמת, להסתלק משם כיוון שהסתייגתי מלא מעט דברים שראיתי, וכך קרה לי גם ביומי הראשון בקובה לאחר שניסו לשדוד אותי בסמטה אפלה. לרגע רציתי לארוז את הפקלאות ולחזור ארצה, אבל קול פנימי שכנע אותי להישאר.
בברזיל נחתי בריו דה ז'נרו המהבילה והמיוזעת, ערב הקרנבל, סבלתי מהפסקות חשמל ומים, חצי עולם ניסה לתחמן אותי, למרבה המזל ללא הצלחה גדולה, אבל החצי השני האיר לי פנים ונשארתי עם הזיכרון הטוב והנעים הזה לתמיד. הדבר חזר על עצמו גם כשביקרתי לראשונה בקובה. בלי מים ובלי מאור, אבל עם הרבה מאור פנים.
בעיות באספקת המים והחשמל מלוות את כל מי שחי ומבקר בדרום אמריקה. בקובה למשל במשך שבוע סבלה עיר שלמה מהפסקת מים, והיה אפשר להתרחץ במשורה רק בגיגית. במדינה אחרת, שסבלה מהפסקות חשמל תכופות, התבקשתי פעם לשלוח בתוך 24 שעות מאמר קצר לעיתון בישראל. שמונה שעות של הבדלי שעות, וכבר נותרו לי רק 16 שעות לבצע את המלאכה.
העיתון לא לקח בחשבון את המובן מאליו בדרום אמריקה: מחצית השעה לאחר קבלת הדוא"ל הוכרזה הפסקת חשמל יזומה למשך 12 שעות, וכך נותרתי עם בקושי ארבע שעות לביצוע המשימה. במקום להסביר לעורך את קשיי – ספק אם היה מבין - ניסיתי להזדרז ולכתוב את המאמר עם חידוש הזרם, רגע לפני שהחשמל שוב יכבה או צינור המים יתייבש.
בלימה, בירת פרו, דווקא היו חשמל ומים, ואולי בזכות כך למדתי לחבב את העיר שמעליה תלויה עננת סמוג נצחית. בכל פינה בשכונת מיראפלורס אנשים גילו נחמדות כלפיי, מהחלפן עד מצחצח הנעליים. מחלפן אחד למשל ביקשתי להחליף בסך הכול 50 דולר, שהרווח שלו מהם הוא מן הסתם מועט, אבל בתמורה הוא העניק לי תדריך חינם על פרו.
באותה שעה הוא דחה מעליו לקוחות אחרים, שמהם היה יכול להרוויח פי כמה, ככה שנפרדנו כמו החברים הכי טובים, כפי שנפרדתי מלא מעט נהגי מוניות, שבמקום לגבות ממני תעריף כפול כמו מגרינגוס אחרים גבו ממני מחצית הסכום ועוד אמרו לי תודה, וממוכרים בשוק שתמיד מציעים לי "יאפה" (תוספת חינם) וגם מאחרים שמפוקקים אותי בחיבוק מיוזע.
אז נכון שמשהו מהזיעה הזאת דבק גם בי, ונכון שלפעמים החיים בדרום אמריקה צפופים, מחניקים ורועשים מדי, אבל לכאורה אני תמיד יכול להמשיך הלאה במסע למקום אחר שהוא קצת פחות מיוזע, כמו המקום שאני גר בו עכשיו, אם כי לא הרבה פחות רועש.
אני אוהב את דרום אמריקה כיוון שהדרום-אמריקנים כה שונים מהישראלים, ועם זאת מאוד דומים להם בכמה היבטים. הם קצת לטינים במובן של אוריינטלים, קצת גסי רוח, וולגריים וצעקנים, אבל יש להם שיק אחר שגורם להם להיות ידידותיים, לבביים, שמחים יותר ואגרסיביים הרבה פחות (אם לא ניקח בחשבון את השודדים) מהישראלי הממוצע.
אולי זהו היעדר התסביכים הקפיטליסטיים של העולם המערבי התחרותי עד מאוד והרוע שהוא מגלם, אולי זה היעדר תסמונת ה"יידישע מאמע" ואיסוריה, אולי זה העוני שמאלץ את המקומיים לשמוח ולרקוד כי פשוט אין משהו טוב יותר לעשות, ואין גם סיבה מיוחדת להילחץ כי אין מלחמות בסביבה.
ואולי זה לא רק המזג האנושי אלא גם מזג האוויר הטרופי, שגורם ללטינים רבים לחשוף לא רק את מסתרי הגוף אלא גם את מסתרי הנפש. הלטיני הממוצע נוהג להשתפך באוזניי כבר ברגע הראשון להיכרותנו ולספר לי את כל סודותיו הכמוסים, עד שלפעמים הוא מותיר אותי פעור פה, בתחילה מרוב מבוכה על מידת האמון שהוא מגלה כלפיי. כל זה השפיע עליי מן הסתם להפוך לאדם פתוח יותר מכפי שהייתי, אם כי עדיין לא אחד כזה שחושף את כל הסודות כמוהם. כאמור, הראש יישאר תמיד ישראלי.
לא מזמן נפגשתי עם ישראלי חביב, המגלה עניין, כמוני, להתמזג עם המקומיים. בסיום הפגישה הלבבית התחבקנו כיאה ללטינים. לכסן לעברנו מבט ישראלי אחר וקטרג בבוז: "אלה הפכו ללטינים". אז זהו, שלא. אבל אפשר ללמוד גם מהתכונות הטובות של הלטינים, ועבור מי שחי בדרום אמריקה, יבשת עם מנטליות שונה מישראל, לא כדאי להינעל רק על הקונספציה המזרח-תיכונית.
4. דרום אמריקה יכולה ללמד את בני המערב, שהם נרגנים יותר בטבעם מאשר הלטינים, פרופורציות מהן. מי שמתלונן על שכרו, אורח חייו והדיור הלא מספק שיש לו בישראל או בארצות המערב, מוטב לו לראות כיצד חיים לטינים רבים ואיזה שכר עלוב הם משתכרים. סכומים שישראלים מקלים בהם ראש יהפכו כאן לבעלי ערך. עם זאת, מפתיע בכל פעם מחדש להיווכח עד כמה לטינים רבים שמשתכרים פרוטות לוקים בבזבזנות, הניגוד לחינוך היהודי.
דרום אמריקה מציעה לזר חיים פחות לחוצים מאלה שמזומנים לו בעולם המערבי, ובוודאי מאלה שבמזרח התיכון. מפלס הלחצים יורד כאן אף מתחת למפלס הכינרת. המפגש עם אמריקה הלטינית גרם לשינוי גדול, ולטובה, בקצב החיים שלי. בעוד שחיי בישראל היו מהירים ולחוצים מדי לטעמי, כאן אני יכול להתנהל בנינוחות וכמעט שלא להילחץ.
כשגרינגו מתחיל לגעור באדם מקומי על כך שהוא לא עומד בזמנים שנקבעו או בסיכומים שנעשו, זה אומר שהוא לא קלט עדיין שהוא בדרום אמריקה, וספק גם אם הוא יקלוט. אז נכון שלפעמים האטיות שלהם בקבלת החלטות, ולו גם הפשוטות ביותר, יכולה לשגע פילים, אבל מי שמשתגע מזה מוטב לו שיישאר לחיות בעולם המערבי. מי שאוהב את זה, האטיות יכולה להימסך בדמו טוב יותר אף מכל יין ישן.
כל מה שעשיתי בדרום אמריקה לטוב ולרע כפוף ללוחות זמנים שונים לחלוטין מזה שבעולם המערבי. שעון גריניץ' לא תקף כאן. המקומיים עונדים שעונים, אבל מחוגיהם נעים לפי קצב פעימות הלב ולא לפי השכל הישר. ואם הזכרתי את השכל הישר, הרי זה של המערביים שונה במידה רבה מזה של הלטינים, ולכן מה שנראה לי הגיוני עלול להיראות להם כאבסורד ולהפך. אם זר לא יאמץ את ההיגיון שלהם, לפחות בתקשורת היום-יומית אתם, הוא עלול לאבד את אחיזתו באחד מכללי החיים הבסיסיים הנחוצים כדי לחיות כאן: סבלנות.
דרום אמריקה מציעה לא רק אורח מחשבה אחר אלא גם ובעיקר צבעים, ריחות וקולות אחרים. אני אוהב את דרום אמריקה בזכות השלווה וגם בזכות השמחה והמוזיקה הרעשנית, שעומדת לכאורה בסתירה מוחלטת לשקט ולרוגע שאני מחפש. המוזיקה הלטינית והדרום-אמריקנית, ובמיוחד במדינות כמו ברזיל וקובה, היא בעיניי השמחה והמרקידה ביותר בעולם.
חגגתי בלא מעט קרנבלים ופייסטות בדרום אמריקה. הקרנבל הברזילאי, במיוחד בערי הצפון, הוא פחות נוצץ מהשואו של ריו, אבל הוא שמח יותר. באותה המידה הקרנבל הקובני הוא אולי הרבה פחות נוצץ מזה של ברזיל, אבל הוא שמח לא פחות, גם בלי כל השואו אוף מסביב.
זוהי אולי שמחת העניים הכי שמחה בעולם. בקרנבלים האלה הייתי יכול לרקוד, לשיר ולשמוח כמעט במשך שבוע ולאמץ בהדרגה זהות חדשה וגם שמות חדשים, שהלטינים מדביקים לי מדי פעם, כיוון שהם אינם יודעים לבטא כהלכה את שמי, גם אם אאיית להם אותו בכל פעם מחדש. התרגלתי בינתיים שהם מסלפים את שמי, ולימדתי את עצמי ששם חדש הוא לטוב ולרע גם זהות חדשה.
אני אוהב את תחושת הניתוק מהציוויליזציה של העולם המערבי שמציעים האזורים הנידחים ואת הטבע המרהיב והנדיב ושופע הנהרות, הנחלים והמפלים. הטבע בדרום אמריקה ירוק יותר אף מצבעו של הדולר.
עד שהגעתי לדרום אמריקה הייתי עכבר העיר והיא הפכה אותי יותר לעכבר הכפר. לחיות בדרום אמריקה זה לפעמים כמו לחיות במושב או בקיבוץ, אבל כזה שמשתרע על יבשת שלמה ולא על שני קילומטר מרובעים. דרום אמריקה מציעה המון פרות (רזות בדרך כלל) וכבשים וגדיים ולולים של תרנגולות בכל פינה, וגם לא מעט חזירים, שנוחרים בדיוק כשאני רוצה לפרוש לסייסטה, וכלבי רחוב, שנובחים בדיוק כשאני מנסה לשקוע בשינה.
אפשר לפגוש כאן כלבים בכל פינה, אווירה שמסבירה מהיכן שאב חתן פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, את ההשראה לכתוב את הרומן אולי הטוב ביותר שלו "העיר והכלבים". החיים בדרום אמריקה מסבירים למעשה מדוע הכתיבה של יוצריה המרכזיים היא מאגית וסוריאליסטית. כשחלק מהמקומיים מדברים גם על ענייני חולין, זה נשמע כאילו הם מצטטים מתוך ספריו של גרסיה מארקס.
כשאני הולך ברחוב בדרום אמריקה, אני בדרך כלל לא ממהר. כל האנטנות שלי מכוונות להאזנה למה שקורה מסביב. שיחה קטנה בין אנשים מעניינת אותי יותר ממהדורת החדשות. הרכילות לא ממש מעניינת אותי, אלא הדרך הצבעונית שבה אנשים מתבטאים.
דרום אמריקה סובלת מעוני, אבל רבים מתעלמים מעושרה התרבותי. כשקוראים ספרות דרום-אמריקנית מתקבל הרושם שהחיים הם מאגיה, אבל כשחיים בדרום אמריקה מתחוור שאין זו מאגיה כלל וכלל, אלא תיאור אותנטי של המציאות שהועתקה לספרות. כמעט ולא צריך להמציא שום דבר.
אני חי למעשה בזהות כפולה: דובר ספרדית אבל כותב עברית. כדי לשוחח עם הלטינים בגובה האדם, חובתי לשלוט בשפה הספרדית ובעיקר בעגה המקומית שמשתנה מארץ לארץ. בשיחות הללו אני משחיל לא מעט עגה כדי שהמקומיים יבינו שאני לא עוד גרינגו אחד מהשורה שלא מבחין בין ימינו לשמאלו.
הצורך לדבר מבוקר עד ערב בשפה חדשה, שהיא לא שפת אמי ושאותה מעולם לא למדתי בבית הספר או בקורס מסודר, חייב אותי לשנות לא רק את שפת הדיבור אלא גם את שפת המחשבות ולעתים גם את שפת החלומות. אבל בשפת הכתיבה אני נאמן לעברית ונאמן לסיסמה שאימץ לפני שנים רבות בעיר טבריה אבי אליהו, שהטיף ברוח אותם הימים לכל בני משפחתנו: "עברי, דבר עברית" – סיסמה שאותה התאמתי לצרכיי: "עברי, כתוב עברית".
לאחת מארצות דרום אמריקה נסעתי פעם בהחלטה חד-משמעית שלא אכתוב ולו מילה אחת לרפואה. זהו, אני זקוק באמת לחופשה, אמרתי לעצמי. עמדתי בשבועתי עד שהגעתי לעיירה קסומה אחת, ישבתי בפארק המרכזי, הבטתי במפל הגולש מן הצוק כלפי מטה, ומפל של מילים החל להציף את תודעתי. גם לכפר נידח בפנמה הגעתי רק כדי לנפוש.
השלווה העצלולית הנסוכה על המקום, הטבע הנהדר, המים המפכים, האנשים הנינוחים המפרישים אנרגיות טובות, גרמו לי לשפע של רעיונות והתחלתי לכתוב לעצמי בקדחתנות. ידעתי שמצאתי לא רק את המילים הנכונות, אלא גם את עצמי, והצלחתי אולי סוף-סוף להבין מהו סוד הקסם הלטיני המכשף הזה, שגורם לי להרגיש שם בסיכומו של דבר, ועם כל ההסתייגויות, כמו בבית - אדם אחר מכפי שהייתי כשביקרתי שם בפעם הראשונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם