"אפליה בין דם לדם": האם מדינת ישראל שכחה את עודה טראבין?
בזמן שאילן גרפל מתכונן לשחרור, סוגר עודה טראבין, רועה צאן מרהט שהואשם בריגול לטובת ישראל, 11 שנה בכלא המצרי. המכתבים ששלח לאריק שרון ולמשה קצב לא עזרו. כשאיים להתאבד, דבר לא נעשה. בני משפחתו כבר מזמן על סף ייאוש. "הבדואים באמת אזרחים סוג ב' בארץ", הם מאשימים
סולימאן טראבין עם תעודת הזהות של בנו צילום: יהודה לחיאני
שאלת השאלות, בכל אופן, עדיין עומדת בעינה: האם טראבין הוא באמת רועה צאן שחצה את הגבול לסיני כדי לבקר את אחותו או שמא הוא אכן מרגל/סייען של כוחות הביטחון הישראליים, כפי שטוענים המצרים? תלוי את מי שואלים.
סולימאן טראבין, אביו של עודה, התגורר עם משפחתו עד סוף שנות השבעים בסיני. עודה, שנולד בסיני, הוא בנו הבכור. לסולימאן נולדו עוד שני בנים ושש בנות. שתיים מהן מתגוררות בסיני. לטענת השלטונות במצרים, האב שימש כמקור בכיר ביותר של כוחות הביטחון הישראליים בעת ששהו בסיני וסייע להם בהעברת מידע רגיש הנוגע לצבא המצרי ולפעילותו באזור.
כשישראל החזירה את סיני במסגרת הסכמי קמפ דיוויד, סולימאן ארז את בני משפחתו ומיטלטליהם ועבר עמה לישראל. בהמשך, הגיע המידע על פעילותו לממשל המצרי והוא נשפט, שלא בפניו, ל-25 שנות מאסר בפועל, הכוללות גם עבודות פרך.
משפחת טראבין התמקמה בסמוך לאתר הפסולת "דודאים" שבנגב, קילומטרים ספורים מבית העלמין של רהט, כשעודה היה בן 10. הוא למד בבית ספר התיכון ברהט במגמת מכונאות, ובמהלך לימודיו עבד כמכונאי במוסך מקומי ובעבודות מזדמנות נוספות כדי לסייע למשפחתו. "הוא חלם לפתוח מוסך ולנהל אותו. יש לו ראש לדברים מכניים", סיפר אחד מבני משפחתו, "הוא תמיד אהב לפרק מכוניות ולהרכיב אותן מחדש".
בני משפחתו מתפרנסים מעדר הצאן שבבעלותם, ממכירת צמר ומגידולים חקלאיים. עודה, היום בן 30, נחשב עוד בילדותו לילד שובב שאוהב למתוח גבולות של העזה ולצאת להרפתקאות בנוסח תום סווייר.
"הוא תמיד היה ילד שובב שאוהב להשתולל ולטייל רחוק מהבית כדי לגלות דברים חדשים, עולם חדש", סיפר האב באחת השיחות שקיים עם עורכי הדין המייצגים את בנו. "ככה הוא היה כל הזמן. ילד סקרן מאוד. אין בו שום רע. הוא ילד טוב שכל הזמן עזר לבית. הוא עמוד השדרה שלנו. הוא תמיד החזיק אותנו מעל המים ועזר לנו לשרוד תקופות קשות מאוד".
פרט לעבודתו כמכונאי, טראבין התמחה גם ברעיית צאן, מלאכה שינק מאביו. הוא נחשב לאחד מרועי הצאן הטובים באזור, ונהג לנדוד עם עדר הכבשים של אביו הרחק מהשבט. "תמיד סמכתי עליו בעיניים עצומות", מספר האב, "הוא היה רועה צאן מעולה. הכבשים היו ממושמעות איתו. הוא היה ילד חכם מאוד, אבל גם הרפתקן לא קטן".
מאסר באישון ליל
לטראבין היה קשר חזק מאוד עם וודחה, אחת מאחיותיו המתגוררת לא רחוק ממרכז סיני. בראשית שנות האלפיים, בעודו בן 19 בלבד, הוא קיבל החלטה נועזת: לצאת לבקר את אחותו שלא על פי האמצעים המקובלים. "כמה חודשים לפני כן", סיפר לעורכי דינו בעת שאלה ביקרוהו בכלא, "נכנסתי לסיני עם דרכון ישראלי, וכשחזרתי דרך טאבה השוטרים המצרים זרקו לי את הדרכון על הרצפה והזהירו אותי שלא לחזור יותר לסיני. לא היתה לי ברירה אלא לחפש דרך אחרת כדי להיכנס לשם ולבקר את אחותי".
יום אחד, בשעת לילה מאוחרת, חצה טראבין את גבול ישראל-מצריים, תוך שהוא מצליח לחמוק מעיניהם של חיילי הצבא המצרי והישראלי משני צדי הגבול. כעבור כמה שעות הליכה, הגיע לבית אחותו. הפגישה היתה מלבבת וטראבין נשאר בביתה כמה ימים, אלא שאז פרץ סכסוך חריף בינו ובין גיסו וזה החליט להלשין עליו בתחנת המשטרה המקומית.
"יש לנו בבית 'ג'אסוס' ישראלי' (בתרגום לערבית: יש לנו מרגל ישראלי), הצהיר הגיס בפני השוטרים, והללו מיהרו לעבר בית האחות, עצרו את טראבין בזמן שהיה שקוע בשינה עמוקה, הובילו אותו מיד לתא המעצר והאשימו אותו בריגול לטובת ישראל. "אני רועה צאן, לא מרגל", הוא טען בפניהם
בתוקף, "באתי לבקר את אחותי, אתם עושים טעות, אין לי מושג על מה אתם מדברים".
גרסתו נדחתה על הסף. אנשי המודיעין המצרי, שהכירו היטב את תיקו של האב סולימאן והיו מודעים להאשמתו בכך שהיה סייען של ישראל בסיני, הגיעו למסקנה החפוזה שגם בנו נשלח לרגל מטעם כוחות הביטחון הישראליים. השלטון המצרי לא טרח לעדכן את שגרירות ישראל בקהיר או את הקונסוליה בדבר מעצרו של אזרח ישראלי, כמקובל במקרים מסוג זה.
בני משפחתו של טראבין לא ידעו לאן נעלמו עקבותיו. טראבין הועמד למשפט בפורט סעיד בפני קצין משטרה, וזה גזר עליו 15 שנות מאסר, כולל עבודות פרך, בגין עבירות ריגול לטובת ישראל. "עודה מעולם לא נשפט בבית משפט כמקובל ולא קיבל שום פרוטוקול", טוען מחמוד אלסנע, אחד מפרקליטיו של טראבין, "לא ייתכן שקצין מצרי ישפוט בצורה כזו. הוא לא מרגל ולא בטיח".
בני משפחתו של טראבין החלו לחפש אחריו בכל מקום אפשרי. האב סולימאן הגיש תלונה בתחנת המשטרה ברהט על היעדרות בנו, אולם במשטרה לא מצאו שום סימן חיים לטראבין. "חשבתי שאולי הוא נפל מצוק ומת, או שקרה לו משהו אחר", סיפר האב, "בדרך כלל הוא תמיד יצר איתי קשר. חיינו בדאגות קשות מאוד".
האב הנואש יצר קשר עם חברים ובני משפחה בסיני כדי להשיג מידע בנוגע למה שעלה בגורל בנו. רק כעבור חצי שנה הוא קיבל מידע חלקי, שלפיו בנו עצור במצרים. הוא פנה למשרד החוץ הישראלי וביקש את התערבותו בעניין.
אילן גרפל מתבשר על שחרורו הקרוב בקהיר
במשך כשנה השלטונות המצרים הכחישו שהם מחזיקים בידיהם אזרח ישראלי. מאחר ולטראבין לא היו מסמכים בעת שנכנס לסיני, במצרים חשבו שהוא אזרח מצרי לכל דבר ועניין. רק שנה לאחר מכן אישר משרד החוץ המצרי שאזרח ישראלי נשפט על עבירות ריגול לטובת ישראל. בישראל, כמובן, מכחישים בתוקף שטראבין שימש כמרגל.
עם שחרורו של עזאם עזאם מהכלא המצרי, הועבר טראבין לתאו שבכלא "לימונטורה" שבקהיר. בתחילה, התנאים שבהם הוחזק היו קשים ביותר. טראבין גם שיגר מכתבים מהכלא לראש הממשלה דאז, אריק שרון, ולשרי הביטחון והחוץ בממשלת ישראל, ובהם איים להתאבד אם לא יסייעו לשחררו מהכלא.
"אני רוצה למות, אין טעם יותר לחיי", כתב באחד המכתבים ששלח לשרון ולנשיא המדינה דאז, משה קצב. "קשה לי מאוד. לבהמות ולחיות יש תנאים טובים ממני". בכירים בממשלת ישראל ניהלו בתגובה, מגעים שקטים לשחרורו תמורת 60 אסירים מצרים הכלואים בישראל, אבל אלה לא הבשילו לכדי עסקה לשחרורו.
מעת לעת, שגריר ישראל או הקונסול או נציגים של משרד החוץ, עדיין נוהגים לבקר את טראבין, להביא לו עיתונים, ספרים, עוגיות, מצרכי מזון וציוד שהוא זקוק לו, כמו למשל מכשיר רדיו שמחבר אותו לעולם החיצון. הוא מוחזק בבידוד מוחלט באגף השמור ביותר בכלא, תחת אבטחה כבדה של סוהרי האגף. "יש לי פלטה ישנה שבה אני מבשל את האוכל שלי", סיפר טראבין לאחד מפרקליטיו, עו"ד איאד אלעטאונה, שביקר אותו כמה פעמים בכלא.
"המשפחה שולחת לי כסף דרך משרד החוץ ואני קונה בקנטינה של הכלא מוצרי מזון. הסוהרים מתייחסים אליי יפה, אבל התנאים לא קלים. קשה להיות בבידוד ולגלות ששכחו אותי בכלא. הפחד שלי הוא שאשאר במקום הזה כל החיים. אני מרגיש שאני נרקב ושלאף אחד לא אכפת. שיחררו את עזאם עזאם וכל מיני אזרחים ישראלים, אבל אני עדיין בפנים. זה מתסכל מאוד".
ברח מהכלא?
סולימאן האב לא ראה את בנו 11 שנה. שלטונות מצרים הזהירו אותו שאם יעז להיכנס לתחום המדינה, הוא ייעצר מיד ויושלך לכלא. במהלך המהומות שפרצו במצרים, במסגרתן הודח הנשיא חוסני מובארק מהשלטון, היה קיים חשש לגורלו של טראבין.
איסמעיל הנייה חוגג את שחרור האסירים צילום: אי-פי
חלק מהאסירים בכלא שבו שהה הצליחו להימלט, לאף אחד לא היה מושג מה קרה עם טראבין, ואינפלציית השמועות תפסה כנפיים מהר מאוד. "חשבנו שהוא אולי הוא הצליח לברוח מהכלא לכיוון סיני או שמישהו הרג אותו", סיפר עו"ד אלעטאונה, "היה בלגן אחד גדול. לאיש במשרד החוץ לא היה מושג מה קרה עם עודה". כשהמהומות שכחו מעט, הצליח עו"ד יצחק מלצר לבקר את טראבין בכלא וגילה שמצבו הבריאותי תקין ושהסוהרים שמרו על חייו מפני המפגינים שפרצו לתוך הכלא.
אתמול (ג') דווח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לצוות המטפל בעניינו של אילן גרפל לקדם גם את שחרורו של טראבין - אולי גם לנוכח העובדה שבימים האחרונים, מאז שסוכמה עסקת גרפל, חשים בני משפחתו ופרקליטיו של טראבין ששוב הוא נשכח.
"זו בושה וחרפה לממשלת ישראל", זועם אלעטאונה, "לא ייתכן שאזרח ישראלי-אמריקאי שנעצר לפני כמה שבועות ובקושי הספיק להריח את ריח הכלא כבר משתחרר, ואילו עודה, שכלוא 11 שנה, לא נכלל בעסקה. לצערי, מדינת ישראל ממשיכה לעשות אפליה בין דם לדם. כנראה הבדואים הם סוג ב'. תדמיתית , העסקה של גרפל בלי עודה נראית רעה מאוד מבחינה ציבורית".
ביממה האחרונה הוזעק עו"ד מלצר לפגישה דחופה עם עו"ד יצחק מולכו וח"כ ישראל חסון, שקידמו את העסקה לשחרור גרפל וקיבל עדכונים על כך שממשלת ישראל לא שכחה ולא זנחה את טראבין ושהעניין נמצא בטיפול מול השלטון המצרי החדש. משפחתו של טראבין מתכוונת כעת לפנות בבקשת סיוע לראש ממשלת החמאס בעזה, איסעיל הנייה.
"אם ממשלת ישראל לא תעזור לשחרר את עודה, אני מאמין שהנייה יעשה את זה מהר יותר", אמר אחד מבני המשפחה, "ראינו שבעסקת שליט הוא דאג לשחרורם של אזרחים ישראלים שהיו כלואים בישראל. יש לו קשרים טובים עם השלטון החדש במצרים ואני מאמין שהוא יעזור לנו. אנחנו מיואשים מממשלת ישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם