אביב לביא נסע לחפש ספה, וחזר מיואש
מדבריות אספלט, שלטים מכוערים וגדודי אנשים נודדים בין מזללות לחנויות. מרכזי הקניות בארץ מוכיחים: אמריקה זה כאן, וזה מעולם לא היה עצוב כל כך
עוד שני זינוקים של הילדים, עוד פעם-פעמיים שהחתול ילטש ציפורניים וכבר לא יהיה על מה לשבת בסלון שלנו. הדחיפות ברורה; ובכל זאת, ספה חדשה לא נראית באופק.
עד לא מזמן הסירוב שלנו לרכוש ספה היה עקרוני. צמד הרהיטים המדובללים, 2+3 שנרכשו אי אז בגומחה בדרום העיר במחיר מציאה (יחסית למקובל בשוק. בהתחשב בעובדה שהצבע ירד אחרי יומיים, 1,600 שקל זה דווקא די הרבה כסף), עמד בסלון כמו סמל, הצהרה על מתינות צרכנית ואחריות סביבתית.
אנחנו, הסברנו בחשיבות עצמית לכל מי שהתעניין בעדינות מתי בכוונתנו להחליף את הסט המכוער ביקום, מעדיפים להוציא את כספנו על חינוך, אוכל בריא ושאר עניינים בעלי משמעות. בחפצים, בעיקר כאלה שממילא נידונים להשמדה בידי ילדים וחתולים, אין לנו עניין להשקיע. וחוץ מזה, תמיד השתעשענו מהבעת הפנים המזועזעת של האורחים בבואם לשבת על הספות שלנו. דבר כזה הם ראו רק בתמונות מחירייה.
רק שבשלב מסוים המחאה האנטי-בורגנית השקטה הזו נהייתה קצת יותר מדי. מדי לילה החתול מבצע בספה ניתוח בלי הרדמה. התוצאה היא שבבוקר יש לה מעט מאוד קרביים והמון פירורים שמפוזרים על רצפת הסלון. מבחוץ המצב קשה לא פחות: אם בעבר היה ניתן
בתקופה האחרונה המסרים התחילו להסלים. קרובי משפחה שהגיעו לביקור שלפו חבילת שטרות והציעו לנו תרומה. צוות של ערוץ 2 שהגיע לראיין אותי בעניין כלשהו התעקש לבצע תמרונים מסובכים כדי שהספות יישארו מחוץ לפריים. אפילו הילדים - שבדרך כלל אדישים למצב הצבירה של החפצים בסביבתם אלא אם כן הם נמנים עם משפחת הביוניקל - התחילו לרמוז שהגיעה העת לעשות מעשה. אז נשברנו.
הנחנו שברגע שנפלה ההחלטה, כל השאר יקרה מעצמו. הרי מדובר בסך הכול בפרוצדורה: הולכים לחנות, בוחרים, משלמים, מחכים להובלה. מה כבר יכול להסתבך? ובכן, מה לא. המפגש המזעזע הראשון שהמתין לנו במסע אל הספה היה תג המחיר. לא, שום חוליגן גבעות לא הצית את המכונית שלנו בחניה של "ביתילי" (דווקא רעיון נחמד, בהתחשב בזה שמצב הטויוטה גרוע כמעט כמו זה של הספה).
אני מדבר על כסף. אנחנו מוכנים להיפרד מסכום משמעותי כדי לשוות לסלון שלנו, סוף-סוף, חזות מתקבלת על הדעת. נניח, 2,500 שקל. רק שבכל החנויות שביקרנו בהן עד כה - ומדובר בחנויות שגיבורות "מעושרות" לא היו יורקות לעברן - ב-2,500 שקל אי אפשר לקנות אפילו שרפרף. ספה אחרי ספה בחנתי את התווית בעיניים פעורות: 8,000 שקל , 9,000, עשרת אלפים שקל בשביל הזכות האלמנטרית להניח את הישבן? מישהו כאן יצא מדעתו, ולא בטוח שזה אני.
גם בעלי החנויות לא השתגעו. זה העם שירד מהפסים. אי אפשר למכור אם אין למי. המחאה החברתית והמצוקה הכלכלית כנראה נשכחות כשזה מגיע לספות. אולמי התצוגה מלאים במשפחות שרובצות על הספות ומסרבות להתרשם מהסכומים המפלצתיים מהם הן נדרשות להיפרד כדי להמשיך לרבוץ עליהן בבית.
8,500 שקל (פלוס הובלה, פלוס הרכבה, פלוס אלוהים יודע מה עוד יתקעו לנו בדרך) בשביל ספת אוף ווייט כעורה שבאדיבות הילדים תשחיר בתוך שעתיים; רק אני רואה בזה דיל שחובה לסרב לו?
אבל לצלקת האמיתית שהמסע בעקבות הספה חרת בנפשנו הרכה לא אחראים המחירים או האסתטיקה המפוקפקת של ההיצע. הסיוט שלנו הוא מה שהפך בשבתות לביתו השני של עם ישראל: מרכזי הקניות. וביתר פירוט: ביל"ו סנטר.
כבר כשראינו מרחוק את מרכז הקניות המפלצתי שבפאתי רחובות ידענו שטוב לא יצא מזה. טור אין-סופי של מכוניות השתרך בכניסה לעיר השופינג. המוני משקי בית קמים בשבת בבוקר ואומרים לעצמם, בואו נעשה כיף חיים: נעמוד שעה בפקק, נמצא איכשהו חניה, נרחרח את המזרנים ב"עמינח" ואת הגופיות ב"פוקס קידס", נקנה מחברות ב"אופיס דיפו", נשכב על ספה ב"שומרת הזורע" ונאכל גורמה ב"בורגר ראנץ'". נחזור הביתה מותשים, הלומי ג'אנק ומרוצים.
כלכלנים קוראים למקדשי הצריכה האלה "צמיחה". ואני חשבתי שצמיחה זה מה שהיה שם פעם, לפני הבטון והפלסטיק, כשהכול היה מכוסה שדות ופרחים. ישראלים רבים רואים באתרים מהסוג הזה עונג שבת. זה מה שאנחנו ראינו שם: מדבריות עצומות של אספלט, מאות שלטים מכוערים עד כאב וגדודים של אנשים נודדים בין מזללות נחותות לחנויות מותג ששיבוטים זהים שלהן פזורים ברחבי הארץ והיקום. אמריקה זה כאן, והבשורה הזו מעולם לא הייתה עצובה כל כך.
אז חזרנו הביתה בלי ספה ובלי מצב רוח. רק המחשבה על עוד שבת כזו - מישהו כבר התקשר לספר על חנות עודפים מומלצת באיזה מרכז קניות בצפון - מאיימת לרסק את שאריות שלוות הנפש שלנו. כשחושבים על זה ככה, מה רע בסלון עלק בדואי עם כריות הסבה על הרצפה?
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם