מאסטר שף: סיפורו הלא ייאמן של דניאל בלוך מאתיופיה
במפגש מקרי עם השף של מלון "כאלב" באתיופיה התוודעתי לסיפורו של דניאל בלוך, ילד אתיופי שנזרק בגיל שבוע לרחוב ואומץ על ידי פרופסור יהודי ופרופסורית קתולית
פעם אחת גרם בלוך הרבה אושר לאבי המנוח. סיפרתי לדני כי הדבר הראשון שאבי קנה בישראל כשירד מהאונייה בנמל חיפה ב-1925 היה את הגיליון הראשון של העיתון "דבר", שיצא באותו יום (העיתון שמור אצלי עד היום). בלוך כתב כמה שורות על אבי ועל נאמנותו לעיתון "דבר" לאורך עשרות שנים, ופרסם זאת עם תמונה שהבאתי לו. אבי הקשיש הופתע לראות את תמונתו וסיפורו בעיתון, דבר שגרם לו אושר רב.
למען האמת בשנים האחרונות דני בלוך פרח מזיכרוני עד לאירוע קצת הזוי שהתרחש לפני כמה שבועות, וגרם לי להצטמרר לרגע. עמדתי בדלפק הקבלה של מלון "כאלב" באדיס אבבה, אתיופיה, הפקידה שוחחה בטלפון ובעקבות השיחה ביקשה את נער השירות שעמד סמוך ללכת לקרוא ל"מיסטר דני בלוך".
לרגע חשבתי שלא קלטתי נכון. שאלתי אותה אם שמעתי נכון שהיא ביקשה לקרוא למיסטר דני בלוך והיא ענתה בחיוך שכן ושאלה אם אני מכיר אותו. השבתי לה שאני מכיר את דני בלוך היטב, אבל הוא הלך לעולמו. הפקידה החייכנית לא כל כך הבינה והסבירה לי שדני בלוך הוא הטבח של המלון והוא חי וקיים ונמצא בחדר האוכל של המלון.
רבע שעה מאוחר יותר נפגשתי עם דני בלוך, גבר שחור נאה למראה כבן 40, מבנה גוף אתלטי, חייכן, ששאל עם הבעת פליאה על פניו אם יש לי תלונות כלשהן על ארוחת הבוקר שאכלתי. הסברתי לו שהיה לי ידיד ששמו דני בלוך וסקרן אותי לדעת מי נושא את השם הזה באתיופיה, ואיך קורה שגבר אתיופי נקרא בשם כל כך חריג יחסית לשמות אתיופיים. דני בלוך חייך, ובמשך שעתיים לסירוגין סיפר לי את סיפור חייו ואת מקור השם, והשאיר אותי המום.
תחילת הסיפור ב-1967. רופא אמריקני בשם ד"ר אנדרסון, שעבד בעיר מרוחקת כמה מאות קילומטרים
זוג הפרופסורים איילין ותומס בלוך שמעו מפי ד"ר אנדרסון על הילד שמצא, ומאחר שהיה בכוונתם לאמץ ילד אתיופי הם נסעו לעיירה הנידחת מלווים באנשי משמר הנשיא כדי לראות את הילד שהחלים הודות לטיפול המסור של ד"ר אנדרסון. צמד הפרופסורים בלוך לקח את התינוק בחזרה לאדיס אבבה והחל בתהליך אימוץ.
העובדה שבני הזוג היו אורחיו של הקיסר הקלה עליהם. הסבא והסבתא הטריים הגיעו לראות את נכדם המאומץ ממסצ'וסטס הרחוקה והוחלט לקרוא לילד דניאל בלוך. כדי שהילד לא יהיה בודד אימצו איילין ותומס ילד נוסף וקראו לו מייקל. כשסיימו בני הזוג בלוך את פעילותם באדיס אבבה הם הוזמנו להקים ספרייה באוניברסיטה בקולומביה. המשפחה המורחבת עברה לקולומביה ומשם, כעבור תקופה לא ארוכה, הוזמנו להקים ספרייה בניקרגואה.
דניאל בלוך הקטן גדל חצוי מבחינה דתית: אביו יהודי ואמו ממוצא אירי-קתולי. במהלך התקופה בניקרגואה אימצו בני הזוג בלוך שני ילדים נוספים. לימים התברר לדניאל בלוך שאביו המאמץ תומס אומץ בעצמו לאחר שאביו נהרג כשהיה ילד.
מה שהחל כאידיליה עבור יתום רך בשנים מאתיופיה הפך לקצת בעייתי: בהיותו בן שש החליטו הוריו המאמצים להתגרש. איילין בלוך חזרה לאמריקה, תומס המשיך בעיסוקיו בארצות דרום אמריקה, כשהוא נע ונד בין הארצות ודני בלוך הקטן אתו.
במבט לאחור הטבח דני בלוך מספר שעניין הבישול הפציע אצלו כשגר עם אביו, והאב היה מבשל להם ארוחות. הוא היה עוקב אחריו, ועם השנים ידע להכין את המאכלים שהכין האב ואף לפתח מאכלים פרי דמיונו הפורה.
בשלב מסוים גם האב חזר לאמריקה. המצב הכלכלי באמריקה היה גרוע, וגם מצבם של הזוג בלוך שחיו בנפרד לא היה מהמשובחים. דניאל הצעיר שסיים לימודי תיכון רצה להמשיך בלימודים אקדמיים ונזקק לכסף. מאחר וזה לא היה בנמצא, והוא לא רצה להיות לנטל על הוריו המאמצים, החליט להתגייס לצבא.
לאורך השנים הרבה דניאל לשאול את הוריו המאמצים על אתיופיה. הוא קרא חומרים על ארץ הולדתו והבין ששם יתקשה למצוא את עתידו בשל המשטר הקומוניסטי והמצב הכלכלי הקשה. גם ניסיונות לחפש את הוריו או מי מקרובי משפחתו היו חסרי סיכוי בשל העובדה שהרישומים של לידות לא היו דבר מוסדר בזמן הולדתו, והובהר לו שכנראה נולד ברחוב והושאר זנוח כך שאין כל רישום.
ב-1986 הופך הצעיר, שדי מבולבל בכל הקשור לזהותו, ללוחם במרינס. כשהוא ממלא טפסים רשמיים הוא מנסה לכתוב שהוא יהודי וקתולי, אבל מסבירים לו שזה בלתי אפשרי, והאמריקנים מחליטים בשבילו ללכת על דתה של האם, ונכתב בסעיף הדת "קתולי".
דניאל מכיר את החגים היהודיים מבית אבא וסבא, מכיר את מנהגי הקתולים מצד האם, מדבר ספרדית שוטפת מתקופת מגוריו בארצות דרום אמריקה, דובר אנגלית אמריקנית ומשמר קצת אמהרית מתקופת הילדות.
במרינס הוא שימש כחובש קרבי. הוא עבר במהלך שש שנות שירות בעשרות מדינות. אחד הביקורים המרגשים שלו היה בחיפה עם ספינת הצי השישי בעת הפיגוע באונייה "אקילה לאורו". הוא לא ידע בדיוק למה חש נרגש כל כך והסביר לעצמו שזה בגלל החלק המשפחתי היהודי שבו. הוא השתתף במלחמת המפרץ הראשונה, הוא מצא את עצמו כלוחם בסומליה, שש שנים הוא שייט בספינות הצי ובכל אחת מהארצות הרבות שעבר הוא גם לא זנח את אהבת הבישול שלו ולמד דברים חדשים.
דני בלוך מאוד נרגש כשהוא מספר את סיפורו. אנחנו יושבים ליד שולחן צדדי בחדר האוכל של המלון, מדי פעם הוא נקרא למטבח בגין עניין דחוף שהתעורר. בין לבין הוא שואל אותי שאלות על ישראל, אני מספר לו את סיפורו של דני בלוך ז"ל והעיניים שלו עצובות. פתאום הוא נזכר ושואל אם דני בלוך קרוב לגברת בלוך שנרצחה באנטבה. עכשיו אני מופתע. מתברר שבמהלך השנים נשאל פעם או פעמיים אם הוא קרוב של דורה בלוך, אמו של דני, שנרצחה באירוע החטיפה באנטבה. כשאני אומר לו שהוא היה בנה, האיש נרגש עד דמעות.
ואז הוא ממשיך בסיפורו. בעת שהוא שירת בצבא אחיו החורג מייקל למד להיות שף, וכשהוא סיים התחיל לעבוד במקצוע. כשדני סיים את שירותו הצבאי וחזר לאמריקה הוא לא ידע לאיזה כיוון בחיים הוא הולך. הוא עבד בעבודות מזדמנות, נע ונד ברחבי אמריקה, ובמשך כל הזמן קינן בו הרצון לחזור לאתיופיה ולנסות בכל זאת לאתר מי הוא. הרצון הזה לא נתן לו מנוח והדיר שינה מעיניו.
ב-2007 הוא הוציא מהבנק את מעט החסכונות שנותרו לו משירותו הצבאי וטס לאתיופיה. לרוע מזלו, כל בתי המלון אליהם הוא הגיע באדיס אבבה תפוסים, ואחרי שהוא חרש את כל אדיס אבבה הוא מצא מלון זול בפינה נידחת בעיר. "מלון של כוכב אחד קטנטן", הוא אומר ופורץ בצחוק מתגלגל.
"אתה יודע, אני מאמין באהבה ממבט ראשון. הרבה שנים חיכיתי למבט בעיניים של בחורה שיגרום לי לקליק, להחסרת פעימה, שיגרום לי להבין ולהאמין שזהו זה. ירדתי מהמלון לחפש סיגריות, נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי. עמדה שם בחורה עם תינוק בידיים, היא הביטה עליי, אני עליה והרגשתי את הקליק. הייתי מבוהל עד מוות. הנה בא הקליק אבל יש לה תינוק והיא בטח נשואה. אמרתי לה 'איזה תינוק חמוד'. הבחורה חייכה אליי ואמרה 'נכון, אבל הוא לא שלי, הוא של אחותי'. באותו רגע ידעתי שזהו זה".
ללא בית, ללא עבודה, עם שארית החסכונות, דניאל בלוך התחתן עם אהובתו. הוא התחבר בקלות לאצולה המקומית גם בשל היותו אמריקני וגם בשל סיפור האימוץ שלו, שעובר מפה לאוזן בחוגי ההיי-סוסייטי המקומיים.
מזמינים אותו לעשות קייטרינג בארוחות, הוא קושר קשרים, מביא צאצא לעולם וקורא לו על שם אביו תומס שנפטר. כשנפתח מלון "כאלב" דניאל בלוך מוכר בחוגים הנכונים, והוא מקבל הצעה להיות השף הראשי של המלון. הוא נמצא בקשר יום-יומי עם אמו במסצ'וסטס, הוא מספר בכאב שהסבא שלו מצד אביו, יהודי נכבד מאוסטריה, תכנן לעלות לישראל והדבר לא עלה בידו.
דניאל בלוך מדבר בקצב רצחני כמו מנסה להוציא את כל מה שיש לו בלב. הוא מביא לי מסמכים על האימוץ שלו, מספר לי על שלושת אחיו החורגים שנישאו לפניו. הוא עדיין מאמין שיקרה נס ויגלה מישהו מבני משפחתו האמיתיים. הוא מוביל אותי ביד למטבח החדש שהוא מארגן במלון, הוא טופח בחביבות לעובדי המטבח על השכם ואומר להם שאני מארץ הקודש, שבאופן עקיף היא גם ארץ אבותיו. הם לא מבינים, אני מחייך.
מאוחר יותר בלילה ישבתי בבר של המלון, מחלקת הרכילות כבר הפיצה מפה לאוזן שהבחור הגבוה עם המצלמה, שמחלק טיפים ביד נדיבה, הוא חבר של השף דניאל בלוך. אחת העובדות שאוזרת עוז שואלת אותי אם אני אמריקני ומכיר את דניאל מאמריקה. יש לה שרשרת עם צלב גדול על הצוואר ואני משיב לה שאני מה"הולי לנד... ג'רוזלם? יו נואו... נזרת? ג'יזס קרייסט?" העובדת בהלם.
"כל החיים שלי אני חולמת לנסוע לאיפה שג'יזס נולד, אתה מה?" היא שואלת. "יהודי", אני משיב. "מה זה יהודי?" היא שואלת בתימהון. למען האמת, אני קצת מאבד את הסבלנות. בכל פעם שאני מבקר בארצות העולם השלישי מתברר לי שלמקומיים אין מושג מה זה ישראל, מה זה יהודי.
אנחנו, בנקודה הפצפונת שלנו במזרח התיכון, חושבים לפעמים שאנחנו מעניינים את כל אזרחי העולם. ושוב מתברר לי שלא רק שאנחנו לא מעניינים, הם בכלל לא יודעים על קיומנו. כדי להישאר מנומס אני מפנה את העובדת החביבה לשף דניאל בלוך. "מיסטר בלוך", אני מסביר לה, "הוא יהודי וגם קתולי והוא ייתן לך את התשובה לשאלה ההיסטורית המציקה כל כך 'מיהו יהודי'".
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם