אם לג'וליה רוברטס מותר, גם לי מותר
קיבלתי את התירוץ המושלם לא לעשות את אחת המטלות המעיקות בחיים - הסרת שיער, וגיליתי שהשיער הצומח דווקא לא מכוער או דוחה. ואז הגיעו התגובות מהסביבה
ייתקלו אפילו בהרמת גבה. אפשר ללבוש אך ורק בגדים שנלקחו מארונות של סבתות מתות, לנהל מערכות יחסים משולשות, מרובעות ופתוחות או להתחבק ולהתנשק עם בן מינך ברחוב.
אבל יש דבר אחד שאנשים עדיין לא מוכנים אליו, וכשהוא נגלה לעיניהם הם מתלחשים ומזדעזעים, מחליפים מבטים ומשמיעים הערות. מדובר בפיסת שיער במקום בו הוא בדרך כלל מגולח, ואני לא מתכוונת לשפמים שצצו לאחרונה מתחת לאפים של גברברי עירנו, אלא לנשים עם שיער בבית השחי.
מגוון התגובות שקיבלתי מאז שהחלטתי להגן על הצומח שבבסיס הזרוע שלי נע מנעיצת מבטים דרך "אני לא מת על זה" ועד "איכס, יא מגעילה". הכול התחיל בבדיקה שגרתית אצל רופא עור. באתי להראות את נקודות החן שלי - אולי לכם יש שומות, לי יש רק נקודות חן - והוא בא להכריע איזו מהן הולכת לעבור מתחת לסכין. נמצאה רק חשודה אחת.
"אין בה שום דבר מדאיג", אמר הרופא, "אבל בגלל שהיא באזור שמגורה הרבה, צריך להוריד אותה". מתברר שכל נקודת חן שנמצאת בבית שחי של אישה הופכת למסוכנת בגלל המריטות והגילוחים התכופים.
יש לי נטייה נהדרת להדחיק דברים, זה עבד בשבילי עד היום. זה עבד עוד יותר טוב בשביל מחלקת הדוחות בעיריית תל אביב שנהנית מהאיחורים שלי. כך ביום הניתוח המיועד הדחקתי לחלוטין את קיומו עד שהוא נעלם מעמודי היומן שלי.
קבעתי מועד חדש ובינתיים הפסקתי לגלח מחשש שעד הניתוח אגלח לעצמי סרטן בבית השחי. אני חייבת לומר שזו הייתה הקלה, קיבלתי את התירוץ המושלם לא לעשות את אחת המטלות המעיקות בחיים. תארו לעצמכם שהיה לכם תירוץ להשתמט משטיפת כלים, משהו שקשור לסרטן, זה לא היה נהדר?
לאט-לאט צמח לו השיער וגיליתי שהוא לא כל כך נורא, לא מכוער או דוחה או מגעיל, וכשחשבתי על זה הבנתי שאין שום סיבה לגלח אותו.
כלומר יש את הסיבה האוניברסלית שמניעה את רוב המעשים היום-יומיים - כולם עושים את זה - אבל לי כבר לא הייתה סיבה מספקת לגלח את בית השחי
החלקלקות הנשית היא אופנה חדשה ומעולם לא ראיתי את עצמי מחויבת לתכתיבי הטרנדים. לא פרשתי מכל מנהגי הטיפוח הנשי; אני נהנית להתלבש, למרוח לק ומדי פעם גם להתאפר, אבל הסרת השיער ירדה מרשימת המטלות.
ההחלטה הזו הפכה לפעולה פוליטית דווקא בגלל התגובות מהסביבה. באותו זמן היה לי בן זוג תומך שאהב מאוד את הפלומה החדשה, אבל לנשים בחיי היה קשה עם השינוי. "איכס" הייתה תגובה נפוצה שקיבלתי מהן, ואני לא הבנתי איך שיער שעד לפני כמה עשרות שנים צמח בשקט הפך למוקד של גועל.
חיפשתי ומצאתי תמונות של סופיה לורן וכוכבות אחרות עם שיער בית שחי עדין. הבנתי שהרתיעה הזו מונעת גם מכעס לא מודע, כעס על החופש שהעזתי ליטול לעצמי. בספר "מיתוס היופי" מתארת נעמי וולף כיצד תעשיית היופי והסטנדרטים של המראה שמוכתבים היום לנשים הם בעצם פן נסתר של דיכוי. גם אישה בתפקיד בכיר שתרוויח בדיוק כמו גבר בתפקיד דומה, תוציא הרבה יותר כסף, זמן ואנרגיות על המראה שלה ממנו וכך בפועל תרוויח פחות.
יש לא מעט סטטיסטיקות על הכמות האדירה של הזמן והכסף שנשים מבזבזות על הסרת שיער בכל ימי חייהן. נכון, גם גברים מתגלחים, אבל עדיין לא פגשתי גבר שבדעה צלולה, ולא מתוך נטייה מזוכיסטית, ילך למכון בו ישכב על מיטה כדי שאדם זר יצמיד רצועות שעווה חמות לאיבר מינו. זו פעולה שנשים רבות שאני מכירה עוברות על בסיס חודשי. לי זה נשמע מטורף.
גם הרעיון של לקרב תער לאחד המקומות הכי רגישים וקדושים בגוף האישה נראה לי כמו שיגעון המונים. ובכל זאת עשיתי את שתי הפעולות האלה מגיל הנעורים. פשוט כי כולם עשו, כי זה מה שחשבנו שגברים מצפים שנעשה, כי זה מה שראינו במגזינים ובסרטי פורנו.
פתחתי קבוצה בפייסבוק וקראתי לה "שיער מיותר? אני אבחר". התפתחו בה דיונים סוערים. נשים כעסו עליי, אבל אני בסך הכול רציתי שהן ירגישו את החופש לא לגלח כשלא בא להן, שלא יוותרו על רחצה בים כי הן לא נראות כאילו לא צמחה להן מעולם שערה מתחת לראש. הקבוצה עזרה לי להתמודד עם הקושי. כשהייתי רוקדת במסיבות השתדלתי לא להרים את הידיים למעלה, לא היה לי נוח עם המבטים.
לאט-לאט התרגלתי, שכחתי שהן שם. אחרי מסיבת רווקות של חברה שאלה אותי מישהי אם השיער זה בקטע פמיניסטי, עניתי שכן. מתברר שהשיער שלי עורר מחלוקת עזה בקרב החברות שלה. היא הייתה בצד שלי. "אני מאוד ליברלית כשזה נוגע לאחרים", סיפרה, "אבל דווקא כשמדובר בי אני לא מצליחה להיות. רציתי להישאר בתל אביב, אבל אמרו לי שאני אהיה רווקה בת 30 בדירת סטודנטים ועיקמו את האף, אז עברתי לגור בפתח תקווה עם החבר שלי". הבטתי בה במבט מלא רחמים. אחר כך, לפני החתונה של החברה, גילחתי הכול. לא היה לי כוח לאפים מעוקמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם