"כשאנשים מסתכלים עליי, הם רואים אתיופי ולא עוד חייל"
"זה מעצבן, מסתכלים עליי אחרת, וזה אומר שאני כל הזמן בעצם מייצג את העדה שלי, לא משנה מה אני עושה או איפה אני נמצא". סג"מ עמנואל פסנה, הקצין הראשון יוצא אתיופיה בגרעין הנח"ל הקרבי, ישמח אם תתעלמו מצבע עורו
פסנה, תושב השפלה, עלה לארץ בגיל עשר בשנת 1999 עם משפחתו הכוללת 12 אחים ואחיות. הוא השתלב מיד בבית ספר יסודי, ומשם הלך ללמוד בפנימיית הדסים באבן יהודה. תוך כדי לימודיו בפנימייה הוא גילה את כישורי הריקוד והמשחק שלו והתקבל ללהקת התיאטרון 'שמש אתיופית" של משרד החינוך.
במסגרת הלהקה יצא לפסנה לקחת חלק בכתיבת הצגה, לשיר, לנגן, לשחק ולרקוד היפ הופ. הוא אפילו השתתף בסרט העוסק בעדה האתיופית "אחד כל הדרך" וגם נסע לגרמניה עם הלהקה והופיע לרוחבה ואורכה של המדינה במשך שבועיים.
ההצגה שפסנה השתתף בכתיבתה עסקה בנער אתיופי העוזב את מדינתו ומגיע לארץ ישראל, ודרכה הצליחו התלמידים להעביר את מהות הארץ לתושבי גרמניה. "הנסיעה הייתה בעבורי חלום שהתגשם", הוא מספר, "זו הייתה חוויה מדהימה. בתור ילד בתיכון לנסוע למדינה אחרת ולייצג את הארץ בהצגה אליה אני מתחבר. אין מילים לתאר".
באיזו שפה דיברה ההצגה?
"ההצגה מוצגת בשפה העברית והם לא מבינים מילה בעברית, כך שנעזרנו בתמונות ואמצעים חזותיים כדי להבהיר את המסר".
זה לא היה מתסכל להופיע בפני אנשים שלא מבינים את שפתך?
"לא, להפך. זה גרם לי לרצות לשחק בצורה טובה יותר, שיבינו אותי. זה דרבן את כולנו. חשנו שאנחנו מייצגים את המדינה שם, את עצמנו. עצם זה שהיינו שם הבנו שאנחנו טובים, שמשקיעים בנו".
כשסיים את לימודיו בפנימייה, נותר עם אהבתו לתיאטרון ועם דילמה. מצד אחד הוא רצה לשחק בתיאטרון ומצד שני הוא רצה לתרום את חלקו לחברה. הוא שמע על גרעין הנח"ל והסתקרן. את הדילמה פתר בכך שהתנדב לשנת שירות בה סייע לבני נוער במצוקה ובמקביל המשיך פה ושם להופיע בהצגות, עד שהבין שאי אפשר לעשות הכל.
"היה לי מאוד קשה לבחור, אך הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. מצד אחד אני רוצה לעסוק במה שאני אוהב - במשחק,
"רציתי לעזור לאחרים, לילדים שקשה להם בלימודים, וכן הצלחתי לעזור להם. ראיתי שאני מועיל, שאוהבים ומעריכים אותי, והמחשבה לאכזב אותם, את אלה שסומכים עליי, מאוד הקשתה עליי ולבסוף ויתרתי על המשחק".
פסנה סיים את שנת השירות והתגייס כלוחם לגדוד 50 של הנח"ל. הוא סיים בהצלחה את מסלול הלוחמים וחצי שנה לאחר מכן יצא לקורס מ"כים.
אתה אוהב לשחק. ניסית בכלל להתקבל לתיאטרון צה"ל?
"רציתי לנסות, אבל הערכתי שרק בעלי קומבינות ופרוטקציות מתקבלים ולא רציתי להתעסק עם זה. אני לא אוהב להתקבל למקומות דרך מכרים, אז ויתרתי. האמת, גם הייתה לי דילמה אחרת כשהתגייסתי - האם ללכת לנח"ל או ליחידה מובחרת ולעשות גיבושים מיוחדים. השתכנעתי ללכת לנח"ל בגלל החבר'ה".
מוזר לך שאתה הקצין הקרבי האתיופי הראשון בגרעין הנח"ל?
"כן, זו גאווה מצד אחד, כי אני מייצג את העדה שלי ואני שמח על כך. אך מצד שני, כשאנשים או חיילים אחרים מסתכלים עליי, הם רואים אתיופי ולא עוד חייל וזה קצת הורס לי".
למה הכוונה? מפלים אותך לרעה?
"לא. אבל אנשים לא אומרים הנה עוד חייל אלא חייל אתיופי, מסתכלים עליי אחרת, וזה אומר שאני כל הזמן בעצם מייצג את העדה שלי, לא משנה מה אני עושה או איפה אני נמצא. אני מרגיש שכל הזמן מסתכלים עליי ושאני צריך לעשות את העבודה שלי בצורה הטובה ביותר, לא רק כי מסתכלים עליי אלא גם כי אני אוהב את זה ואני גאה להיות קצין בצה"ל".
זה לא מלחיץ אותך שבוחנים אותך בזכוכית מגדלת כל הזמן?
"לא, זה יותר מעצבן ממלחיץ. אני אומר לעצמי כל הזמן, למה אנשים לא יכולים להסתכל עליי בצורה רגילה? למה עדיין זה צריך להיות 'הקצין האתיופי'? אבל בסדר, זה מה יש, אם כבר נלחצתי בפעמים הראשונות כשעליתי על במה בתור נער, היום אני כבר לא נלחץ. אני פחות מתייחס לדברים האלה, פחות מרגיש שאני שונה".
במשפחה שלך רואים בך משהו שונה?
"לא. אנשים גאים בי. הוריי מעריכים את המעמד אליו הגעתי, אבל הם לא מבינים את הטיפשות כביכול שאני חותם על עוד זמן בצבא. הם לא רוצים שאמשיך בתור לוחם לסכן את עצמי. הם לא גדלו במדינה בה התושבים צריכים להגן עליה וזה קצת מוזר להם.
"אבל זה בסדר, כי אני דואג להסביר להם את כל מה שאני עושה, למרות שמידי פעם זה קצת קשה היות שהם מדברים רק אמהרית ויש מגבלות בתרגום המונחים מעברית לאמהרית. אבל מה שאני יכול אני מסביר ומראה להם".
מה התכנון שלך להמשך? לחתום עוד קבע? לנסות להיות שחקן מקצועי?
"אני לא יודע. בינתיים אני רוצה להיות מ"מ בגדוד, והזמן יעשה את שלו. אני מסתכל על המחר הקרוב, על לעשות את התפקיד שלי כמו שצריך. ואחרי זה מי יודע? אולי אחתום עוד, אולי אשתחרר ואלך ללמוד משחק. אני לא יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם