חפר, אהב, שילם: כך נסחט הפרופ' שנפל אל מותו
שנה אחרי שנפל אל מותו בהרודיון, מתברר כי פרופ' אהוד נצר ז"ל, מגדולי הארכיאולוגים שפעלו בארץ ובעולם, ניהל שם את החפירות בצל איומים וסחיטה. פלסטיני מבית לחם דרש ממנו דמי חסות בתמורה לכך שלא יפגע באתר ובעובדיו, ונצר, בלית ברירה, שלף מזומנים. אלמנתו, דבורה: "בעלי הרגיש שסוחטים אותו"
פרופסור אהוד נצר צילום: פלאש 90
ארבע שנים קודם לכן, לאחר שנים ארוכות שבהן ניהל את החפירות הארכיאולוגיות באתר, חשף נצר את קבר המלך הורדוס הישג עצום שהתווסף לשורה ארוכה של חשיפות ארכיאולוגיות שהוביל בעשרות שנות עבודתו ברחבי הארץ.
ואולם, על אף פרסומו בארץ ובעולם כאחד מהארכיאולוגים הבולטים והחשובים של זמננו, רק מעטים מבני משפחתו הקרובה ומבין עמיתיו לעבודת החפירות בהרודיון היו מודעים לדרמה ולמסכת האימה שליוותה אותו ב-15 השנים האחרונות.
הפרשה התגלתה לאחרונה, כשתביעה שהוגשה נגד נצר בבית הדין לעבודה בירושלים על ידי אברהים עלי מחאמיד, פלסטיני תושב בית לחם, שטען כי הפרופ' חייב לו כספים לאחר שפיטר אותו מעבודתו כשומר באתר, הסתיימה בשבוע שעבר כשנדחתה במלואה.
במהלך התביעה נחשף, כפי שמפרט נשיא בית הדין לעבודה בירושלים בפסיקתו, כי במשך כל השנים שבהן הוביל את החפירות באתר ההרודיון, נסחט נצר באיומים חוזרים ונשנים על ידי אותו מחאמיד, שטען לבעלות על שטח ההרודיון, פגע באופן קבוע בחפירות במתחם האתר ההיסטורי, איים על נצר ועל עמיתיו לצוות ופעל באלימות נגד עובדים פלסטינים שהועסקו במקום במטרה להכניס את בני משפחתו לעבודה במקומם.
לפי ספק הדין, מהלכי האימים הללו אילצו את פרופ' נצר, שרק ביקש לשמור על הממצאים הארכיאולוגים באתר ולהמשיך בחפירות, לשלם באופן קבוע, במשך כ-11 שנים , דמי חסות למחאמיד, שבתמורה הבטיח לוודא שהאתר לא יפגע.
לא היתה ברירה
במסגרת התביעה שהגיש מחאמיד (52) נגד פרופ' נצר עוד בטרם נהרג, טען התובע, שהצהיר בבית המשפט כי הוא משמש מורה לכימיה בבית ספר בבית לחם, כי לאחר שהועסק כשומר באתר ההרודיון במשך 11 שנים על ידי נצר ושותפיו לעבודה, הוא פוטר בשנת 2008 מבלי ששולמו לו דמי הבראה ופיצויי פיטורים.
הלוויתו של פרופסור אהוד נצר בקריית ענבים צילום: פלאש 90
התביעה שהסתיימה, כאמור, בדחייה מוחלטת כשהשופט אייל אברהמי קובע כי עדותו של מחאמיד אינה אמינה, בלשון המעטה - המשיכה להתנהל גם לאחר מותו הטראגי של נצר, נגד אלמנתו דבורה.
בעדות שמסר יעקב קלמן, מי ששימש מנהל בפועל של אתר החפירות בהרודיון מטעם פרופ' נצר, הוא סיפר על מסכת האיומים והסחיטה שאותה חווה לצד נצר כמעט מידי יום. "בשנת 1996, כשהגענו לעבודה, היינו קבוצה קטנה מאוד", סיפר קלמן בעדותו, "היו הרבה חבלות (באתר החפירות, י.ג.) במקום . כל אחר הצהריים, אחרי שעזבנו, נדחפו אבנים לתוך החפירה, נעלמו לנו כלים והיה נזק.
"התובע (מחאמיד) הגיע והציע את עזרתו בכך שימנע את החבלות ושידאג שלא יהיו לנו בעיות".
קלמן סיפר לבית המשפט כי נצר, שלא היה מוכן לאפשר פגיעה, ולו הקטנה ביותר, בעבודות החפירה באתר ההיסטורי, אף העביר למחאמיד נייר בו נכתב כי הוא שומר באתר, אולם הוא עשה זאת רק כדי שכוחות צבא לא יעצרו את מחאמיד כשייתקלו בו במתחם.
"זו לא הייתה העסקה עמו מעולם", הוסיף בעדות, "הייתה מן מערכת יחסים לא בריאה בינינו, כשמחאמיד כאילו נתן לנו איזה שירות שהוא לא התבקש לתת אותו, אבל אולצנו להצטרך את שירותיו כיוון שהיינו כל הזמן תחת איום באתר, עד לשנת ,2007 כשעברנו לאתר אחר. אלה היו תשלומים תחת לחץ. היה לחץ, היו טלפונים שהוא הרים ואז שולם הכסף כדי שיירגעו העניינים. זה היה תשלום דמי חסות, לא משהו שונה מזה".
כשעורך דינו של מחאמיד, שהתעקש במהלך כל הליך המשפטי כי הלקוח שלו היה עובד מהמניין באתר והכחיש בתוקף את מסכת האימה שהטיל על צוות החפירה, שאל את קלמן מדוע הוא או פרופסור נצר לא עירבו את המשטרה או הצבא בפרשה, ענה קלמן כי "כל העבודה שם הייתה תחת איזו חרב שהתנופפה מעלינו. היה פחד מזה שיעשו לנו סנקציות ויפסיקו את העבודה-וזה קרה.
"היו חודשים שבהם לא עבדנו בגלל שלא הייתה הסכמה של מחאמיד לנוכחותנו. ברגע שהייתי מערב את הצבא או המשטרה, הייתי מחוסל. היו מתנקמים בי. האתר הזה היה כל כך חשוב לו (לפרופסור אהוד נצר, י.ג.), והוא רצה בכל ליצור את השקט המתאים לעבודה בכל מחיר, אז הוא שילם".
קבר הורדוס צילום: פלאש 90
במהלך ניהול ההגנה בהליך המשפטי, הביא עורך הדין אחיקם גריידי, שייצג את פרופ' נצר בחייו ולאחר מותו ייצג את אלמנתו דבורה, שורה ארוכה של עדי הגנה, בהם דבורה עצמה ועובדי האתר שסיפרו על העבודה תחת איומיו הקבועים של מחאמיד.
מעדותה של דבורה עלה כי האיומים וההטרדות לא פסקו בשטח אתר החפירות, אלא ליוו את את בני הזוג גם בביתם בירושלים, אליו הגיע מחאמיד מספר פעמים וכן התקשר אליהם פעם אחר בפעם בדרישה לקבל את דמי החסות שבעלה נאלץ לשלם לו. "שמעתי את שיחות הטלפון", אמרה , "הוא לא הרגיש מאוים פיזית, אבל הוא הרגיש, והוא היה מוכן להודות בזה, שמפעל של רשות הגנים ושל האוניברסיטה ושכל כך חשוב לו, יכול להפסיק בגלל איומים".
על פי ההערכה, פרופסור נצר שילם למחאמיד מידי שבוע 600 שקל דמי חסות במטרה למנוע ממנו להמשיך לפגוע בחפירות ולאיים על עובדים פלסטינים שהועסקו במקום. נצר ועמיתיו העדיפו לשלם ולשמור על קשר השתיקה במשך שנים ארוכות, עקב חשש מפני מלחמת חמולות שתתעורר בעקבות מהלכים של מחאמיד, לאחר שזה סילק באלימות פועלים מאתר החפירות ודרש להעסיק אחרים במקומם.
"בעלי הרגיש שסוחטים אותו", סיפרה דבורה בעדותה, "והוא שילם כדי שיוכל לעבוד. הוא החליט, בקור רוח, שזה מה שהוא עושה. הוא שילם מהמשכורת שלנו, מהחשבונות הפרטיים שלנו, כי הוא רצה להמשיך את החפירה, והוא לא היה יכול לעשות את זה אם הוא לא היה משלם. הוא אמר לי'אני משלם ואני ממשיך לעבוד, כי זה חשוב לי ביותר'. זה היה חלום חייו ומפעל חייו".
כשעורך הדין של מחאמיד שאל את דבורה מדוע, אם כך, סיפק פרופ' נצר למחאמיד ניירות שמאשרים כי הוא מועסק כשומר, היא ענתה: "אהוד חשב שזה יעזור לו לעבור יותר בקלות (את מחסומי הצבא, י.ג.). בעלי היה אדם עם לב בלתי רגיל. גם כשהוא סחט אותו, הוא היה מוכן לתת לו את זה כדי שהוא יוכל לנוע בקלות".
מחיר אישי כבד
בשבוע שעבר, כשבני משפחתו של נצר עלו לקברו כדי לציין את יום השנה הראשון למותו הטראגי, דחה בית הדין את התביעה על הסף וחייב את מחאמיד לשלם לאלמנתו של נצר 10 אלף שקל בגין הוצאות משפט. "התובע היה זה שהחזיק בשטח הסמוך לאתר", כתב השופט.
הרודיון צילום: פלאש 90
עוד כתב כי "הלכה למעשה, החזקתו בשטח הקנתה לו, בעיניו, ומסתבר שאף בעיני החופרים באתר, מעמד מיוחד. אמנם מדובר בשטח שהינו בשליטת מדינת ישראל והוא מוכרז כאתר של רשות הטבע והגנים הלאומיים וככל הנראה אף כאתר ארכיאולוגי, אבל המציאות בשטח הייתה שונה מהמקובל באתרים מעין אלה, שנמצאים בתוך תחומי הקו הירוק".
"המנוח שילם לתובע מכספו האישי כדי לקנות 'שקט תעשייתי' ולאפשר את החפירות במקום. אכן מדובר במציאות קשה, אולם זו הייתה המציאות שאפשרה את החפירות. בעוד האיומים כלפי העובדים הפלסטינים היו בנקיטת אלימות, הרי שהאיום על המנוח (פרופסור נצר, י.ג.) התבטא באפשרות להפסקת החפירות, שהיו לשד חייו של המנוח, בכל דרך להמשיכן".
"אולי כעת אפשר להבין עד כמה זה באמת היה מפעל חייו של הפרופ', ועד כמה היה חשוב לו להמשיך ולעסוק בו - גם אם שילם על כך מחיר אישי כבד", מסכם עו"ד גריידי, "כשהודעתי על פסק הדין לדבורה, היא אמרה במפורש שהוא לא היה יכול לקבל מתנה טובה יותר לאחר מותו מאשר ניקויו מהתביעה הזאת ומהאדם הזה, שהטריד אותם ואיים עליהם במשך שנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם