בעל הבית: חייו ומותו של הקבלן שמשון זליג
בשנת 1960 הוא מכר את הדירה שלו בבני ברק וקנה מגרש בראשון לציון. כך החלה קריירת הבנייה המפוארת של שמשון זליג, הקבלן של השפלה, שנפטר בסוכות. סיפורו של ניצול השואה שאהב לשלב יצירות אמנות בכל הפרויקטים שלו
הקבלן המוכר והמצליח מראשון לציון, שעלה מפולין לאחר השואה, בנה בעשר אצבעותיו את האימפריה המשפחתית: חברת בנייה הנושאת את שמו ואשר שבנתה מאז 1960 ועד היום אלפי יחידות בכל רחבי הארץ, בעיקר באזור השפלה, וזכתה בהוקרה רבה על פעילותה.
כך בספטמבר 2004 זכתה החברה בשני פרסים נחשקים. האחד, פרס "האוסקר" על מצוינות בבנייה בזכות פרויקט יוקרתי ברמת אביב החדשה – "מגדלי מרום אביב"; והשני, פרס על מפעל חיים מטעם התאחדות הקבלנים ומרכז הבנייה הישראלי. שני הפרסים, אגב, הוענקו בטקסים חגיגיים במעמד שרת הבינוי והשיכון דאז, ציפי לבני.
הוא נולד בפולין בשנת 1933. שני אחיו נספו בשואה, והוא הצליח להינצל. לאחר המלחמה עבר לגרמניה, שם למד באורט ברלין את מקצוע הנגרות. בשנת 1949, כשהוא בן 16, עלה עם משפחתו למדינת ישראל הצעירה. שנתיים לאחר עלייתו התגייס לחטיבת גולני. עם סיום שירותו בצה"ל החל זליג לעסוק בנגרות בניין. משפחתו מעידה כי "מיד התאהב במקצוע".
בשנת 1956 הוא התחתן עם ברכה, אשתו. בגיל 27 רכש זליג את דירתו הראשונה בבני ברק, אולם זמן קצר לאחר מכן החליט למכור את הדירה כדי לקנות קרקע בראשון לציון, ברחוב טרומפלדור, ועליה הקים את הבניין הראשון שלו.
מכריו הרבים סיפרו השבוע כי חברותיה של אשתו ברכה ניסו לשכנע אותה בזמנו שלא תמכור את הדירה בבני ברק. "עד שהצלחתם לחסוך כסף ולקנות דירה אתם הולכים למסע אל הלא נודע?", שאלו אותה. אולם ברכה הגיבה להם בנחישות ואמרה: "אני סומכת על שמשון. הוא יודע מה הוא
העסקה של זליג הסתברה כהצלחה גדולה. הוא הקים על הקרקע בניין מגורים ומכר את כל הדירות שבנה. "היו כמה רוכשים שבעת מסירת המפתח לא היה ברשותם את כל הסכום עבור הדירה", סיפרו במשפחה השבוע, "אבל אבא בכל זאת נתן להם את הדירה, ואמר להם שברגע שיהיה להם – שישלמו. רובם אגב, שילמו". זליג המשיך את תנופת הבנייה במרכז ראשון לציון והישגיו מיהרו להגיע. בהמשך הגיע ובנה גם ברחובות, בנס ציונה, ואף הצפין לחולון ותל אביב ובנה שם שלל פרויקטים יוקרתיים.
לפני כחודש חזרו שמשון וברכה מחופשה. הטיסה הביתה הייתה ארוכה, וכללה טיסה פנימית בת שלוש שעות, ולאחר מכן טיסה של עשר שעות ארצה. אחד מבניהם, שוקי, בן 53, הגיע לנתב"ג כדי לאסוף את הוריו.
"אני זוכר שהוא היה נראה שמח מאוד. הורדתי אותו בבית, והוא אמר לי שהוא יפרוק את המזוודות ולאחר מכן ינוח. אני חזרתי לעבודה", מספר שוקי, שיחד עם אחותו יונית (45) ואחיו שלומי (54) עובדים בחברת הבנייה שייסד האב. הבן הרביעי, חן (38), פחות מעורב בעסקי החברה.
שוקי ממשיך ומספר: "לאחר חצי שעה הבנתי שאבא החליט לקפוץ למשרד שלנו בבן גוריון בראשון. משם הוא נסע לשכונת ח-300 בחולון כדי לראות את יצירת האמנות שבלובי הבניין.
"בכל הבניינים של אבא יש יצירות אמנות. הוא תמיד אהב לשלב את האמנות בתוך הבנייה. כשחזר מחולון, הוא נסע בשדרות משה דיין בראשון לציון, ובשלב מסוים ככל הנראה נרדם על ההגה, עלה על גדר של אי תנועה, והתנגש עוצמתית בעץ דקל בגובה של 12 מטרים".
שוקי קוטע את דבריו ומציג צילומים במכשיר הסלולרי שלו. מעוצמת הפגיעה העץ חדר את הפח באמצע הרכב במדויק. "כתוצאה מהפגיעה אבא קיבל מכה במצח והחל לדמם, ובנוסף הוא הרגיש כאבים בחזה, ליד הלב", מספר שוקי. צוות של מגן דוד אדום הגיע למקום והחל לטפל בזליג, אולם למרות בקשותיהם של אנשי ההצלה, זליג סירב להתפנות לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.
"אבא העדיף לחזור הביתה", מסביר שוקי, "אחד השכנים עבר שם במקרה וראה את אבי, שביקש ממנו שיחזיר אותו הביתה. וכך אבא חזר לפה, מבלי שנבדק בבית החולים".
דבר התאונה נודע במהרה לכל בני המשפחה, שמיהרו לבית ההורים לבקר את זליג, איש בריא בדרך כלל. "אבא היה נראה בסדר", מספר הבן שלומי. "הוא דיבר אתנו כרגיל ולא חשבנו שיכולה להיות הסתבכות של המצב".
כשלושה שבועות לאחר התאונה התלונן זליג על כאבים בגופו. הוא פונה לבית החולים "איכילוב" בתל אביב, שם אבחנו אצלו שטפי דם במוח בגלל כדורים לדילול הדם שהוא נוטל. בבית החולים עבר ניתוח לניקוז הדם ולאחר יממה וחצי שוחרר לביתו למנוחה. "הוא חזר והרגיש בסדר גמור כמה ימים", מספר הבן שוקי. "אבל כנראה שהפגיעה בתאונה הייתה רצינית יותר. מסתבר שאבא ספג מכה גם בחזה, מעל הלב, במהלך התאונה".
ביום רביעי, ערב חג סוכות, התדרדר מצבו של זליג תוך שעות ספורות והוא פונה במהירות, בשנית, לאיכילוב. "היה לו חום אבל הרופאים חשבו שאולי זה בגלל הניתוח", אומר שוקי. זמן קצר לאחר מכן כל המערכות בגופו של זליג קרסו, והרופאים נאלצו לקבוע את מותו.
אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין הישן בראשון לציון, ובהם בכירים בענף הבנייה ונבחרי ואנשי ציבור מכל האזור. בנו שלומי ספד לו: "אבא החל לעבוד בבניין ואת המשכורת הראשונה שלו הרוויח מעבודה בהרכבת נגרות בניין. ב-1960 בהיותו בן 27 היה לקבלן בניין עצמאי והחל בקריירה מפוארת של בניין הארץ ויצירה שנמשכת מאז כבר 51 שנה. אבא, אתה מאותם אנשים שניתן להגיד לזכותם כי שינו את הסביבה בה אנו חיים.
"לא רק במובן הפיזי של הקמת בניינים ושכונות יפהפיות, אלא גם במובן האנושי של נדיבות לב, תרומה ומתן בסתר, אשר שינו את חייהם של לא מעט אנשים. היית אוטודידקט שהיה מקצוען בבנייה, קפדן שאינו מתפשר במילימטר. אבא השאיר אחריו מורשת, מפעל חיים של בנייה איכותית ללא פשרות. ניגש לכל פרויקט בחדוות יצירה ועשייה ושאיפה למצוינות. בשל כך זכה בלא מעט פרסים על מצוינות בבנייה ופרס על מפעל חיים".
כמות המבקרים שפקדו את ביתו מאז הובא למנוחות מונה מאות. רבים אף אחד מבני המשפחה לא מכיר. חלקם הגיעו בעיקר כדי לומר תודה, ולספר איך קיבלו דירה על אף שלא שילמו את מלוא הסכום עבורה. היו כאלה שסיפרו כי קנו מזליג פעמיים ואפילו שלוש פעמים דירה. "כזה היה שמשון", אמר אחד מהם השבוע, "מתחשב בצד האנושי, ולא בצד החומרי. הוא היה איש של אנשים, פשוטו כמשמעו".
בשנת 1970 ייסד זליג קרן מלגות מטעם הקבלנים לסטודנטים ילדי ראשון לציון במטרה לקדם את לימודי ההנדסה ובניין. "עכשיו המונח צדק חברתי שגור בפיהם של רבים, אבל אבא היה זה שהגה את הרעיון לפני הרבה מאוד שנים. הוא תמיד הרגיש צורך וחובה לתרום, להחזיר לקהילה, הוא תמיד הרגיש חלק ממנה", סיפרו השבוע במשפחה.
באחד המקרים היותר זכורים לקרוביו של זליג, הגיע סטודנט שלא עמד בקריטריונים של המלגות, אולם זליג שוחח עימו וכאשר השתכננע ברצונו ללמוד, מיד העניק לו מלגה. "כזה היה אבא", מדגיש הבן שוקי.
איזה חותם השאיר בך אביך?
"וואו. קשה לתאר את זה. הוא השראה עבורי ואני חושב שעבור כולם. תמיד שאלו אותו היכן הוא גר, ולמרות שהוא בנה פרויקטים יוקרתיים בתל אביב ובמקומות אחרים בארץ, הוא הדגיש שהוא גר ברמת אליהו. מבחינתו הוא תושב ראשון לציון, בשכונת רמת אליהו. לא היו לו ספקות בנושא הזה. הוא ידע מצד אחד ליהנות מהחיים כי הוא עבד בעשר אצבעות כדי להגיע לאן שהגיע, אבל מצד שני תמיד העניק לחברה, לקהילה, לאנשים שהיו בדרכו. הוא מעולם לא היה אדיש למצוקות של אחרים".
איך נולד החיבור שלו ליצירות האמנות בכל בניין ופרויקט?
"זה סוג של ציונות. הייתה לו חדווה ליצירות אמנות. הוא מאוד התרגש ואהב את זה. במהותו אני חושב שהוא היה אומן. כל החלטה הנוגעת לאמנות הוא היה מעורב בה עד הפרט האחרון".
בשנת 1970 הקים זליג את הבניין הגבוה ביותר בראשון לציון באותה תקופה, מגדל "נווה כרמית" בן 16 קומות. "הוא תמיד הגיע לאתרי הבנייה ועקב מקרוב אחר כל מה שקורה.
"לפני כמה ימים הגיע לשבעה אדם שסיפר שלפני כמה חודשים הוא ביקר יחד עם אבי באחד הפרויקטים, ולא הייתה מעלית עדיין, אז הם החליטו לעלות ברגל. הוא עצמו התעייף בקומה השלישית. אבי הגיע עד ליעד, קומה החמישית, תוך שהוא עולה כל שתי מדרגות", סיפרו בני המשפחה.
הוא אהב לעסוק בספורט?
"מאוד. הוא כל יום היה הולך על ההליכון בשיפוע חמש ולא מוותר. כל מנהלי הפרויקטים הכירו אותו ותדירות ההגעה שלו לאתרים הייתה על בסיס שבועי".
בשנת 1981 החליט זליג להביא את תנופת הבנייה שלו לנס ציונה, שהייתה עד אז בעיקרה רחוב אחד ארוך בדרך לראשון לציון או רחובות – תלוי לאן נוסעים. "אבא תמיד שאף לפתח עוד מקומות, אבל בד בבד המשיך גם את הבנייה פה בראשון.
"לפני מספר שנים הוא הגיע לעירייה וביקש לתרום מעבר למה שהוא תורם. העירייה הפנתה אותו למשפחה שמתגוררת בשכונת שיכון המזרח. הם התגוררו בדירה קטנה עם ילדיהם. אבי החליט לשפץ ולהרחיב את הדירה מבלי לבקש תמורה. מאז הם ואנחנו בקשר שלא נפסק. היינו בכל האירועים שלהם ובחגיגות שלהם. ככה אבא רצה שנהיה – קשובים לרחשי החברה".
לפני כשנה ערכה משפחת זליג טיול שורשים לפולין, לכפר בו גדל. ילדיו סיפרו השבוע בהתרגשות על הטיול. "זה היה אירוע יוצא דופן. דחפנו לזה משום שמאוד רצינו לראות היכן הכל התחיל. לא האמנו כאשר ראינו את הכפר הקטן והנידח שממנו הוא הגיע. זה היה אושר גדול לראות היכן הוא נמצא היום, ולמרות כל הקשיים הוא התגבר והצליח. זה היה טיול גדול של שלושה דורות". \
משפחתו של זליג סיפרה כי באחד המקרים הגיע מכתב שעליו היה רשום השם "שמעון" ולא שמשון, ועבור זליג זה היה פצע פתוח. "לאבא היה אח שקראו לו שמעון, שנספה בשואה. אבי העריץ אותו, ובכל פעם שהזכירו את שמו זו הייתה עבורו מכה כואבת בלב".
מדוע הוא לא בנה גם בחו"ל?
"מתוך ציונות. כשכולם ברחו לבנות ברומניה הוא העדיף לבנות כאן. הוא תמיד רצה שיצירות האמנות יהיו פה בישראל ולא במקומות אחרים. זה היה בנשמתו. הוא היה הולך איתנו בימי שישי לתערוכות אמנות ברחוב גורדון בתל אביב, לקונצרטים ולאופרות.
"כשהוא נפטר זה היה בדיוק באמצע חג הסוכות, והרב אמר לנו שבגלל שזה נצטרך לשבת שבעה במשך שבועיים. זה המועד היחידי שיושבים על אדם שבעה למשך שבועיים. מיד לאחר מכן הרב אמר שבגלל פועלו של אבי, מגיע לו שנכבד אותו בישיבה כה ארוכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם