רגע לפני הפינוי: יום מתוח עם קומונת מחוסרי הדיור
36 יום ישבו 15 זוגות ומשפחות בבניין המפואר אליו פלשו בשכונת טלביה בירושלים, עד שפונו ביום חמישי בכוח על ידי בריונים ששכר בעל הבית. כתבת "זמן ירושלים" הצטרפה בילתה עם המשפחות את אחד הימים האחרונים לפני הפינוי. היא שמעה על תחבולות של עבריינים, הפחד מהמשטרה והחיים המשותפים תחת קורת גג אחת
הבריונים נשלחו על ידי בעל הבניין, ותוך זמן קצר הם השלימו את המשימה - הוציאו את כל הפולשים תוך התעלמות מההתנגדות ומזעקות השבר, פינו את הציוד הזמני, נעלו את המבנה ומאז מוצבת במקום שמירה.
המבנה ברחוב פינסקר 11 הוא בית אבן מרשים. האלמנטים האדריכליים הירושלמיים ששולבו בו בולטים מאוד, במיוחד על רקע הבתים הפרטיים במורד הרחוב ,שנראים כאילו נלקחו מקטלוג עיצוב מודרני. מול המבנה בן שלוש הקומות בשכונת טלביה נמצא גן ירוק ושמור היטב, ובו מתקני שעשועים לילדים.
מלבד שלט שנתלה על אחת המרפסות, שקובל על כך ש"גם כאן לא ייבנה דיור בר השגה", ושלט נוסף שקורא ל"בניית דירות מוזלות לכולם", קשה להבחין בדבר מה חריג ברחוב הרגוע.
15 זוגות ומשפחות, עם כ-20 ילדים, שכנו במשך למעלה מחודש בבניין הנטוש ברחוב פינסקר 11, ששימש בעבר כסניף הירושלמי של ארגון יוצאי ארצות הברית וקנדה בישראל. הדיירים, שהגיעו ממאהלי המחאה למחוסרי דיור ברחבי העיר, פלשו למבנה הנטוש ומאז ניהלו מאבק עיקש בגורמים פרטיים ועבריינים ובמשטרת ישראל וברשויות כדי להישאר במקום.
יופיו של המבנה לא היווה יתרון מיוחד עבור הפולשים, והוא אינו ניחן ביתרונות בולטים על פני כל מבנה אחר; הבחירה של הדיירים, כך הסבירו, פשוטה - החלופה מבחינתם היא לגור ברחוב, והם ביקשו להישאר תחת קורת גג, לפחות בחודשי החורף המתקרבים.
לאחר הפלישה הקפידו מחוסרי הדיור לשמור על פרופיל נמוך כדי לא לעורר את תשומת לבן של רשויות החוק. בתחילת השבוע שעבר, אחרי חודש של שהייה, הצטרפו למבנה משפחות נוספות. הבניין התמלא, מספר הילדים בו גדל ועקב כך הגיעה למקום גם המשטרה.
הדרישה לצדק חברתי איבדה אולי את הבכורה בסדר העדיפויות הישראלי והתקשורת התמקדה בשבועיים שקדמו לכך בסיקור חזרתו מהשבי של גלעד שליט, אך עבור מחוסרי הדיור שפלשו למבנה הנטוש, תחושות הקיפוח וההזנחה מצד המדינה - שהפכו לנחלת הכלל בקיץ האחרון - חזקות מתמיד.
"יש בבניין אווירה מיוחדת מאוד של משפחה אחת גדולה: כולם חיים יחד, מבשלים יחד ומטפלים יחד בילדים של כולם", תיאר בתחילת השבוע שעבר פעיל חברתי שמסייע למשפחות ומלווה אותן החל מהמאהל בגן העצמאות, המשך בפלישה למעונות שטרן בקריית היובל והפינוי מהם, הקמת המאהל בקריית היובל וכלה בפלישה לפינסקר 11.
האם המציאות השיתופית שנכפתה על מחוסרי הדיור, שנאלצים להתגורר בבניין משרדים ישן ולחלוק מטבח, מקלחת ושירותים, עשויה להפוך לפתרון של ממש למצוקת הדיור שהרשויות מתקשות להתמודד עמה?
בימים שבהם סוציאליזם הוא מילת המפתח, כבר אפשר היה לחשוב לרגע שמחוסרי הדיור בפינסקר 11 הם חלוצי סגנון החיים החדש של קיבוץ עירוני חד-בנייני. אבל אז בא הפינוי. שלושה ימים לפני הפינוי, בזמן שיושבי הבית עוד קיוו להעביר בו את ימי החורף הקרים, הצטרפנו אליהם וליוינו אותם שעה אחר שעה.
הולכי רגל מעטים מתחילים לצעוד ברחוב פינסקר בשעת בוקר מוקדמת. הרחוב נראה עד כה נטוש, ומשאית זבל מזדמנת הייתה העדות היחידה לחיים שעתידים להתעורר בו. מבחוץ נראה פינסקר 11 כבניין מגורים רגיל, ורק קולות הילדים הבוקעים ממנו מצביעים על מה שצפוי להתגלות בפנים. בשער הכניסה לחצר אני פוגשת את יהודה פרץ, שמתגורר בבניין זה שבוע.
יהודה הוא אחד הדיירים היחידים בבניין שמחזיק רכב, ועל כן אמון על הסעת ילדים לגנים ואמהות חד-הוריות לעבודה. בשעה המוקדמת הזו יהודה כבר הספיק לחזור מסבב ההסעות הראשון, ובעוד חצי שעה ייצא לסיבוב נוסף. הוא מוביל אותי לדלת הכניסה, שם אנחנו ממתינים לפתיחתה מבפנים. "מאז שעבריינים פרצו לכאן אתמול בבוקר אנחנו נועלים את הדלת מבפנים עם בריח, ורק אנשים שאנחנו מכירים יכולים להיכנס", מסביר יהודה וחושף את התקרית שמדירה שינה מעיני הדיירים בבניין.
נכנסים למבנה, ומהמראה שנגלה קשה להאמין שהמקום היה נטוש במשך שנתיים. בלב המבנה חלל מרכזי, וממנו מסתעפים חדרים לא גדולים שבעבר שימשו ככל הנראה משרדים. "עשינו שיעורי בית לפני שהגענו לפה: נכנסנו רק לשתי הקומות התחתונות, ששייכות למינהל מקרקעי ישראל, ולקומה השלישית, ששייכת לאדם פרטי, אנחנו לא עולים", מסבירה דבורה לוי בת ה-62.
דבורה הייתה מחלוצות הפולשים לבניין, והגיעה אליו עם בתה בתיה ושני נכדיה, בן שלוש ובת ארבעה חודשים. קודם לכן שהו במאהל קריית היובל. "כשנכנסנו לכאן המקום היה מטונף, וסוף שבוע שלם רק ניקינו וסידרנו. אספנו בחדר אחד את כל הציוד שמצאנו בבניין כשנכנסנו אליו, ואנחנו לא נוגעים בו. אנחנו כאן כבר 37 ימים, ולכן לפי החוק אפשר לפנות אותנו רק עם צו בית משפט".
יותר מעשרה ילדים, כולם בני פחות משש שנים, מתרוצצים בין החדרים ומתחרים ביניהם על מכוניות צעצוע. חלק מההורים עדיין ישנים במיטות ועל מזרנים, בעוד דבורה ויהודה מנסים לזכות בתשומת לבם של הזאטוטים בעזרת שוקו ופרוסות לחם עם שוקולד.
"זה הבית שלנו", ממהרת להצהיר בפניי אור, אחת הילדות, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. בני בן אברהם, ממפוני מעונות שטרן, שהגיע לבניין לבדו בזמן שגרושתו החולה מתגוררת בדירת עמידר בקריית מנחם, מפלס את דרכו דרך המולת הילדים. "כל אחד פה דואג ועוזר לשני, וכולנו שומרים על הילדים. ממש בנינו לנו קהילה", הוא מתאר את הדינמיקה המשפחתית. "הקטנים קוראים לי סבא".
ההורים והנהג התורן לוקחים את אחרוני הילדים למסגרות החינוכיות השונות. בבניין, שעד לפני שעה קלה היה מלא בקולותיהם של הילדים, משתררת דממה. אני יושבת עם בני ודבורה לקפה של בוקר. "אני נמצא בעסקי המאבקים החברתיים כבר יותר מ-12 שנה, מאז שהקמנו אוהל מול בית ראש הממשלה בזמן שאיציק מרדכי היה שר הביטחון. עד היום אני מחכה לדיור הולם מהמדינה", מספר בני".
נפתחו לי בעבר 140 תיקים, חלקם על פלישה לבתים, ועשיתי עבודות שירות. גרתי אצל גרושתי ואישרו לי דיור ציבורי בפריפריה, אבל לא הסכמתי כי הילדים שלי גרים בירושלים. אני עובד, אבל כל המשכורת הולכת לעזור לגרושתי החולה ולילדים. אני יכול לקום וללכת לדירה שלה בקריית מנחם, אבל הבעיה שלי היא האנשים שיישארו כאן", הוא אומר.
דבורה שותפה לתחושת התסכול. "המדינה חייבת לתת לנו דיור ציבורי", היא טוענת, "יש דירות שעומדות ריקות, ופשוט לא נותנים אותן. ברגע שיימצא פתרון נצא מפה, אבל עד אז נעבור מבניין לבניין בכל פעם שיפנו אותנו, ולפי תגובת הרשויות זה יכול לקחת עוד הרבה זמן. מאז גיל חמש, כשעליתי עם המשפחה ממרוקו, אני גרה בירושלים.
"כל החיים עבדתי ושילמתי מסים, הכול לפי החוק. אנחנו לא נרים ידיים עד שזה ייפתר: יש לנו עורכי דין שעוזרים לנו בהתנדבות, 15 פעילים חברתיים שישנים איתנו כל לילה ונציגים מעמותת 'שומרי משפט'. אבל מהמדינה אין שום שיתוף פעולה – שר השיכון, שר הרווחה וראש העירייה רק סוגרים בפנינו את הדלתות".
לפני תחילת המאבק התגוררה דבורה עם בתה בתיה, אם חד-הורית, ועם שני הנכדים בדירה שכורה בקריית היובל. היא קיבלה סיוע של 580 שקל בחודש לתשלום שכר הדירה מביטוח לאומי, אך עם שכר דירה של 3,500 שקל, היא לא הצליחה לעמוד בתשלומים השוטפים. "לא הצלחתי לשלם שכירות, ובעלת הבית זרקה אותנו", היא מספרת. "לא יכולתי לשכור דירה אחרת כי אני לא יכולה להעמיד ערבים והחשבונות שלי מעוקלים. אני חיה מהשלמת הכנסה ועברתי 39 דירות ב-27 השנים האחרונות, מאז שהבת שלי נולדה. ניסינו לגור מחוץ לעיר, במקום זול יותר, אבל לא הייתה שם פרנסה, אז חזרנו".
לשיחה מצטרף דן בראל, אלפרט לשעבר, אמריקאי בן 73 שעלה לארץ בשנת 1978. "אנחנו המשפחה שלו כאן", מספרת דבורה, "הוא בן אדם זהב". דן אינו חוסך ביקורת ממי שאחראי לדבריו למצב שהפולשים נאלצו להגיע אליו. "שורפים אותנו על המוקד באמצעות העוני. אנחנו בתחתית המדרגה, והכול מתחיל מסוג הממשל ומהחינוך שיש כאן. שלטון השבטים ואחר כך המלכים עבד טוב במשך אלפי שנים, אבל היום הממשל כל כך מלוכלך ומסואב, שפשוט אין תקווה".
את הלילה הקודם בילה דן על הרצפה בחלל המרכזי, ויהודה – שעדיין לא שב מתורנות ההסעה – הבטיח לסדר לו חדר ללילה. "לא צריך, ישנתי פה מצוין", משיב דן במבטא אמריקאי כבד.
בארבע השנים האחרונות הוא התגורר בשדרות, שם שכר דירה קטנה ב-800 שקל לחודש. אך כשהפסיקו הקסאמים, הוא אומר, שכר הדירה קפץ. אף שקיבל קצבה מביטוח לאומי ותמיכה ממשרד השיכון הוא לא הצליח לעמוד בתשלומים ("לא נשאר לי כסף לבגדים ואוכל") וחזר לירושלים, שבה התגורר בעבר במשך 18 שנה.
"אני לא צריך מעמד ואין פה עניין של אגו", הוא אומר. "אנחנו עייפים לגמרי מהשטויות של הממשלה, ואני מבקש רק את הדברים הבסיסיים. אני הולך להפגנות כבר 20 שנה, ובחודשים האחרונים אני רואה לראשונה שהתושבים פה מתקוממים. זה פשוט נהיה כל כך נורא שחייבים שינוי ואי אפשר להמשיך בדרך הזו. זו תחילת התהליך".
יהודה, שחזר בינתיים מההסעה, מנצל את מיעוט הנוכחים בבניין וניגש להתקלח. במבנה כולו יש מקלחת אחת, ואותה חולקים הדיירים בסבבים במשך היום. באשר לילדים, מספרת דיירת אחרת, "אנחנו מקלחים אותם כל ערב אחד אחרי השני, כמו בפס ייצור – אין פה שלי-שלך, וכולם עוזרים".
בשיאה של שיחת הסלון עם דבורה, בני ודן, מגיחה מהחדר הסמוך גלית לוי (44), בת הזוג של יהודה. היא לא ישנה כל הלילה ואינה מרוצה מהטונים הגבוהים של שיחתנו שהעירו אותה. "אני כאן ממוצאי שבת, וכבר שני לילות לא ישנתי. במיוחד לא הצלחתי לישון בלילה של הפריצה של העבריינים", היא מתלוננת בפנינו. מתקפת העבריינים, ששבה ומעסיקה את הדיירים לאורך כל היום, נחקקה כטראומה אצל מחוסרי הדיור, ונראה שהם עדיין נסערים מהתקרית שהתרחשה 24 שעות קודם לכן.
"אתמול בבוקר נכנסו לפה פתאום חמישה עבריינים, כנראה אנשי העולם התחתון בשליחותו של בעל הבית", משחזרת דבורה, שהוכתרה רשמית כגיבורת האירוע. "הם הציגו את עצמם כשוטרים והורו לנו לצאת מהבניין. התחלנו להוציא את הדברים, אבל כשביקשתי מהם תעודות מזהות הם התחמקו. הבנתי שלא מדובר במשטרה והתחלתי להתעמת איתם בצעקות עד שהם עזבו. זה היה פחד אלוהים, ומאז כל רעש מקפיץ אותנו. הלילה לא נרדמנו עד 4:30 לפנות בוקר".
גלית מספרת שהיא אינה מצליחה להפסיק לחשוב על התקרית ומפחדת שיבואו שוב. סבא בני נוטש את השיחה ומתחיל בסבב ניקיונות קדחתני, בניסיון להתמודד עם הכאוס שהשאירו הילדים. גלית תופסת את מקומו ומגוללת את ההיסטוריה האישית שלה ושל בן זוגה. "בשנה האחרונה גרנו ברכב של יהודה, ואי אפשר לדעת כמה זמן נהיה פה בבניין: יום, חודש או חודשיים". היא מספרת שקודם לכן שכרו דירה בשכונת הר חומה, אך נקלעו לחובות.
"הרווחתי שכר מינימום בתור עובדת קבלן שמטפלת בקשישים, משכורת של 1,400 שקל בחודש, ולא נשאר מזה כלום", היא ממשיכה. "אני מתחשבנת על כל אגורה ולא זוכרת מתי בפעם האחרונה קניתי לעצמי משהו ללבוש. ניסיתי לקבל השלמת הכנסה או סיוע בשכר דירה, אבל בגלל שאין לי ילדים אני לא זכאית".
לפני שבועיים היא פוטרה מעבודתה. "אני לא מחפשת את הכסף של ביטוח לאומי. אני רוצה לעבוד, וככה חינכו אותי. תמיד עבדתי בעבודות קשות, ואני רוצה להשתכר בכבוד. אני לא רוצה שיתנו לי דירה או עזרה סוציאלית, אלא רק סיוע בשכר דירה כדחיפה להתחלה", היא אומרת. "אני לא יודעת מה יהיה. אם יוציאו אותי מפה אני חוזרת לרחוב".
נציג של חברת החשמל מגיע לערוך קריאת מונה בבניין. הדיירים מכניסים אותו בחשדנות לאחר תשאול, והוא עומד וממלא טפסים. בעוד דבורה מלווה אותו ומפקחת שלא ינתק את הבניין מחשמל מתקבלת בשורה קשה: זרם המים לקומה התחתונה נותק. במקביל מגיעה בריצה אחת הפעילות, שישנה עד כה בקומה התחתונה.
"מישהו דופק על הדלת בחוץ וקורא לנו", היא מספרת בהיסטריה ומתקשה להסדיר את הנשימה, "נראה לי שזו המשטרה". הדיירים כולם נכנסים למצב כוננות. דבורה ובני סורקים את החדרים ומוודאים שכל הדלתות נעולות בשרשראות ומנעולים. גלית, בידיים רועדות עקב הטראומה של אתמול, מתחילה בסבב טלפונים ומודיעה לדיירים כי המשטרה הגיעה והבניין נמצא בסכנת פינוי.
תוך זמן קצר מתגלה כי מדובר באזעקת שווא, אך שתיים מהדיירות – אתי חן ומאיה ז'גוב, אמהות חד-הוריות וממקימות מאהל "אין ברירה" – כבר עזבו את עבודתן באמצע היום וחזרו לבניין כדי להתמודד עם האיום. יהודה שב ומופיע בחלל המרכזי.
"עד שנרדמתי לכמה דקות, הקפיצו אותי", הוא מתרעם. "אם באמת תגיע המשטרה, מה אוכל לעשות? אי אפשר להתנגד לצו פינוי, מקסימום לבקש כמה דקות לארגן את הדברים ולצאת. כל היום אני מסיע הלוך-חזור, ותכף אני צריך לצאת לעוד הסעה". עד למשימה הבאה הוא שוקע בפתירת תשחץ בעיתון היומי עם גלית.
בתיה, בתה של דבורה, התעוררה בינתיים לשמע המהומה, אך מתעקשת לא לקחת חלק בהיסטריה הרגעית. "אני חייבת לשדר רוגע בשביל הילדים שלי, שלא יהיו בטראומה", היא מסבירה, "וחוץ מזה, אני לא מודאגת. יהיה בסדר". אתי מציינת לעומתה כי "הבן שלי, בן השלוש וחצי, היה בחרדה כשגרנו באוהלים. הוא רצה את המיטה שלו ואת החדר שלו, אבל זה היה בלתי אפשרי. במשך היום יש פה הרבה ילדים ואנחנו מנסים להשכיח מהם את המציאות, אבל זה לא פשוט".
השכנים החדשים גם הם לא מסייעים להתאקלמות הפולשים. "בקריית יובל הגיעו תושבים מהשכונה לשוחח איתנו והשכנים דאגו לנו", מספרים דבורה ובני. "היתה אמפתיה, מסעדות הביאו שאריות אוכל והתושבים הבינו שאנחנו לא פושעים אלא רק מחוסרי דיור. פה בטלביה זה ה'היי סוסייטי' של ירושלים, ואין לנו קשר עם הדיירים מסביב".
אתי מוסיפה: "רק שכנה אחת צעקה לי מהחלון שהיא איתנו ושנצליח. השאר מסתכלים עלינו כפולשים".
דרור מזרחי, ממנהיגי הדיירים בבניין ומי שהוביל את מסיבת העיתונאים שקיימו הדיירים בשבוע שעבר, מעדכן כי שוטרי יס"מ עורכים עתה סיור מסביב למבנה בליווי קצין מודיעין. כל עדכון שלו נשלח בהודעת אס-אם-אס לכל הדיירים וכולל הנחיות פעולה. במקביל מתפרסמים בטוויטר ציוצים דרמטיים בהרבה, אך חסרי בסיס, אשר מדווחים כי הבניין מוקף שוטרים וכוחות יס"מ.
אתי ומאיה, מתוסכלות מכך שעזבו את יום העבודה לשווא, מספרות לי על קשיי המאבק המתמשך. "אני זכאית לדירת 'עמידר' וכבר הייתי במקום השלישי בתור, אבל בינתיים ירדתי למקום העשירי", מספרת מאיה, "נפגשתי עם מנכ"ל 'פרזות', והוא הודה שבקצב הזה הוא לא בטוח שאי פעם אקבל דירה".
אתי, חברה ותיקה של מאיה, מספרת כי התגוררה בדירה שכורה בקטמון אך נקלעה לחובות. "אני אם חד-הורית, עובדת כמטפלת בקשישים ומקבלת סיוע בשכר דירה של 600 שקל בחודש וקצבת נכות של 1,900 שקל". מפני שיש לה רק ילד אחד היא אינה זכאית לדיור ציבורי. "יש לי ילד אחד, אך אני לא יכולה להאכיל אותו ואין לי קורת גג בשבילו. אז איך אני אביא עוד ילדים לעולם?", היא שואלת. "אבא שלי חולה וההורים שלי לא יכולים לעזור לי. אני לא מחפשת צדקה, אבל רוצה צדק. לא חסרות דירות ריקות בירושלים, וכל מה שאני מבקשת זה חדר כדי שלא אצטרך לחיות מתרומות".
את הטענות על הפלישה לבניין היא מפנה לראש העירייה. "ניר ברקת אמר לנו שהוא לא רוצה מאהלים בירושלים", היא מפנה אצבע מאשימה, "הוא רצה לחבר את כולם למאהל מחאה אחד, שנהיה בו רק במהלך היום ובלילות נחזור לבתים שלנו. אבל על אילו בתים הוא מדבר?".
מצב הרוח משתפר מעט כשפעילים חברתיים שישנו עם מחוסרי הדיור במאהל "אין ברירה" מגיעים לבקר ומברכים על "הבית החדש". במקביל מרגיע דרור את הנוכחים ומנחה "לא להתרגש מכל פטרול משטרתי שעובר כאן".
הדיירים שחזרו בינתיים לבניין בעקבות ההתראות על נוכחות משטרתית מוגברת מתכוננים לארוחת צהריים, שמורכבת בעיקר מלחם וסלט. "אחרי שאצא מפה אני לא רוצה לאכול יותר לחם בחיים", מתבדחת אתי. גם בזמן האכילה מקפידים הדיירים להציץ תדיר מהחלון ולעקוב אחר הגעת מבקרים לא רצויים.
אך סוגיית המזון אינה הקושי היחיד במגורים המשותפים. "קשה מאוד לחיות עם כל כך הרבה אנשים", מסבירה אתי. "כל אחד עם הצרכים שלו, עם הרצונות והדעות שלו. אבל אם היו מציעים לי הייתי ממשיכה לגדל פה את הילד שלי, כי לפחות יש כאן קורת גג. האחדות שיש בינינו עושה טוב בנשמה; יצרנו כאן משפחה. אנחנו משפחה אחת, גם אם מחר יתנו לכולנו דירות".
בקול שבור היא מוסיפה: "גם אם אקבל קורת גג אמשיך להילחם למען אמהות חד-הוריות, להיאבק ולתמוך. אם יפנו אותנו נמשיך לפלוש לעוד בניין ולעוד בניין. זו כבר הפלישה השביעית, ואני בטוחה שיהיו עוד פלישות, כי אי אפשר לישון בחוץ בקור. נמשיך להתגלגל ולהתגלגל עד שיציעו לנו פתרון".
באשר לעתיד, דבורה מציינת כי "אין לאנשים לאן ללכת, פשוט אין לנו ברירה, אבל תמיד אפשר לקוות. אני שומרת על אופטימיות. לפעמים האופטימיות גובלת באשליות או בפנטזיות, אבל זה מה שמחזיק אותי ועוזר לי להמשיך הלאה". בנימה אישית היא מודה ש"אם יציעו לי דירה עכשיו אז אקח אותה ואפרוש, אבל אמשיך להיות פעילה ולעזור מהניסיון שלי כמה שאפשר".
בינתיים נראה כי מחוסרי הדיור מתמקצעים בפלישה לבניינים. דבורה קובעת כי "נעשה מהבניין הזה בית לכל דבר, שיענה על הצרכים שלנו ושל הילדים. אנחנו צוברים ניסיון מבניין לבניין. כל בניין מצריך השקעה ראשונית: מים, ניקיון, סניטציה, חשמל, מנעולים ושקעים. יש 78 בתים נטושים בירושלים; יוציאו אותנו מפה, נלך לאחד אחר".
תורני ההסעה משלימים את משימת איסוף הילדים מהמסגרות השונות, והבניין מתמלא שוב בשמחת חיים: הזאטוטים חוזרים להתרוצץ בין החדרים ובין רגלי הוריהם, ומשחקים עם הפעילים שהגיעו בינתיים למבנה בהרכב כמעט מלא.
בניסיון אמיץ דבורה מחליטה לעשות ספונג'ה בחלל המרכזי ובמסדרונות הבניין, והילדים נשלחים לחדר אחר, שם משתדלים כמה פעילים להעסיק אותם במידת האפשר. אף שהבית גדוש אנשים, אף אחד לא מעז להפר את הנחייתה והמבוגרים יוצאים למרפסות המבנה כדי לא להפריע למלאכת השטיפה.
במרפסת אני מבחינה בבני עומד ומשקיף על הרחוב. כמעט בכל רגע במשך היום ניצב זקיף כלשהו שתפקידו להזהיר מוקדם ככל האפשר במקרה של איום על שלוות הבניין הנטוש. שליח תמים שנכנס לחצר זוכה מיד למטח שאלות באשר למטרת הגעתו למקום, והדיירים המתוחים מניחים לו רק לאחר שהובהר כי היעד הוא הבניין הסמוך.
ב-17:30 מוגשת ארוחת הערב בחלל המשותף, והוא מתמלא שוב בשולחנות, אחרי שאלה היו צמודים לקירות המבנה בין הארוחות. שובל של ילדים מגיע לשולחן האוכל, והם נהנים מנקניקיות ומפסטה שבישלה אחת הדיירות. הפעילים וכמה הורים לוקחים חלק בהשגחה על הקטנטנים, ואחריהם יאכלו המבוגרים. תוך פחות משעה יפונו הכיסאות והשולחנות מבלי להותיר זכר לארוחה.
במבצע מקיף של כל המבוגרים ובעזרתם הנאמנה של הפעילים הושכבו כל הילדים לישון. "כולם הולכים לישון באותה השעה, כל ערב ב-19:45", מספרת אתי על לוח הזמנים ומתפנה לישיבת מליאה, נוהג יומי שהשתרש בבניין.
"אנחנו עורכים ישיבה בכל יום, הדיירים והפעילים. מתקיימות גם ישיבות של הצוותים: צוות המפעילים, שאחראי על התכנון, וועדת הכספים, שאחראית על התקציב. אחר כך מעבירים את התקציב במליאה בצורה דמוקרטית", מתארת דבורה. המליאה נמשכת בין שעתיים לשלוש שעות מדי ערב, ועולים בה כל הנושאים הרלוונטיים להמשך השהייה בבניין, מדיניות הדיירים אל מול רשויות החוק והתקשורת, סוגיות לוגיסטיות ושיקולי ביטחון.
הדיירים מסכמים יום נוסף בפינסקר 11. נראה כי אם ההחלטה הייתה בידיהם הם היו שמחים להישאר לגור כאן, גם אם קשה להגדיר את המקום כתחליף לבית. "היו ימים שהמקרר בדירה שלי היה ריק", חותמת אתי, "לא היה לי מה לתת לילד שלי לאכול חוץ מלחם ומרגרינה. אבל הייתי חוזרת לימים האלה, כי לפחות הייתה לנו קורת גג".
עם סיומה של המליאה פונים הדיירים המבוגרים, שנהנים מהשקט הנדיר בבניין הגועש, למשחקי קלפים עד השעות הקטנות של הלילה. אז יפרשו גם הם למיטות או למזרנים, ויאגרו כוחות לקראת יום נוסף של מציאות לא פשוטה. "כולנו באותה סירה ומתמודדים עם אותה הבעיה", מסכמת דבורה, "כולנו חיים על זמן שאול".
לאחר שפונו הפולשים מהבניין, חזרו לקריית היובל, שם הקימו את "מעברת פינסקר" ברחבת המרכז המסחרי.
הפעילים החברתיים המלווים את מחוסרי הדיור עושים כל שביכולתם לפעול גם במישור ההידברות מול הרשויות. בתחום זה הם נתקלו בלא מעט מכשולים, ואלה נובעים לדבריהם מבעייתיות בטיפול בבניין בעבר.
במהלך הימים שקדמו לפינוי עשו הפעילים מאמצים לברר לעומק את המצב המשפטי של השהייה בבניין. "קיימת אי ודאות באשר לזהות בעל הנכס", הסבירה אחת הפעילות עוד בטרם הפינוי. "קיים מסמך שגורס כי הבניין שייך למינהל מקרקעי ישראל, אבל הוא לא רשום ככזה ובכלל לא מופיע בטאבו. במקביל יש גורמים פרטיים שטוענים שהבניין נקנה על ידם. אנחנו חושדים שהייתה רשלנות בטיפול בבניין בעבר. צריך לזכור שמדובר בנכס ששווה עשרות מיליוני שקלים. העניין נמצא עכשיו בבירור אצל היועץ המשפטי של משטרת ישראל".
ממשטרת ירושלים נמסר בתגובה: "ביום ראשון שעבר התקבלה במשטרה תלונה בגין הסגת גבול ופלישה בלתי חוקית לבניין. נציגי הפולשים טענו בחקירתם במשטרה כי פלשו לבניין לפני כ-40 יום. המשטרה ממשיכה בבדיקת גרסתם של הפולשים ותפעל בהתאם להחלטת הייעוץ המשפטי אם לפנותם, או להפנותם לבית המשפט להוצאת צו לפינוי הפולשים".
מהעירייה נמסר בתגובה: "ראש העירייה הזמין בחודשים האחרונים ללשכתו לסדרת פגישות את מחוסרי הדיור, ולשמחתנו הגיע עם רובם הגדול למתווה מוסכם אשר מאזן בין הצורך הלגיטימי שלהם למחות ובין שמירה על הסדר הציבורי. במסגרת המתווה יתאפשר להם להמשיך את המחאה, אך להתרכז במאהל אחד בגן סאקר. סוכם כי העירייה תסייע להם בהובלת חפציהם ואף תסייע להם לוגיסטית בהמשך.
"ברקת גייס למחוסרי הדיור תרומות מהקרן לידידות של עד 2,000 שקל לכל משפחה. כמו כן הוא קיצר את התורים לסיוע של עד 1,500 שקל לחודש לכל משפחה מחברת 'פרזות', והם קיבלו את הכסף כבר לפני החגים. נוסף לכך, ברקת פועל מול משרד השיכון לקידום פתרונות קבע. יש לציין כי הסטודנטים שהובילו את המחאה החברתית סייעו בהגעה למתווה המוסכם עם מרבית מחוסרי הדיור, ואנו מודים להם על כך".
ממינהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "למינהל אין כל קשר לאירוע. לא ידוע לנו למי שייך הבניין, והוא אינו מנוהל על ידי המינהל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם